נכתב ע"י בני גשור

המאמר נכתב בעיקר על סמך מקורות שהגיעו לידי המחבר בעת כתיבת עבודת הדוקטורט על מח"ל במלחמת העצמאות.

הרווי נחמן נולד בסרטוגה ספרינגס שבמדינת ניו יורק ב – 1923, להורים ילידי לטביה, למשפחה יהודית בעלת רקע ציוני. נחמן החל ללמוד טיסה עוד בהיותו אזרח, וכיוון שנפצע בידו בעת לימודיו, הוא עבר ללמוד ניווט. בעת היותו בקולג' בסירקיוז שבמדינת ניו יורק, התגייס לצבא והצטרף לחיל האוויר השמיני, שעסק במשימות הפצצה באירופה, כנווט ומפעיל מכ"ם (חיל האוויר האמריקני היה באותו זמן חלק מצבא היבשה, ולא זרוע נפרדת).

בפברואר 1946 הוא השתחרר, התקבל לתוכנית לימודים מואצת לחיילים משוחררים בבית הספר למחקר סוציאלי, ובו קיבל תואר בוגר בינואר 1947. במקביל, בקיץ 1946, הוא התחתן. לאחר קבלת התואר נחמן ניסה לעבוד בעיתונות, ומשהדבר לא נסתייע – ביקש להתקבל ללימודים בבית הספר למשפטים באוניברסיטת קולומביה היוקרתית בניו יורק, ובקשתו נענתה. במקביל, הוא ואשתו עסקו בפעילות ציונית, והרווי עמד בראש תא ציוני בגריניץ' וויליג' (למרות שלא גר שם). כהשלמה לפעילותו הציונית, נחמן עסק בפעילויות שונות, שוליות למדי, למען השלוחה הביטחונית שפעלה למען "היישוב" באמריקה (קורותיה של זו מתוארים בספרו של לאונרד סלייטר "הנאמנים").

מספר ימים לאחר הכרזת המדינה, בעודו עושה את שנתו הראשונה בקולומביה, נחמן קיבל פנייה ובה נתבקש לתרום את כישוריו כנווט למען מדינת ישראל החדשה. לאחר התייעצות עם אשתו, נענה, עקרונית. כיוון שכך והתנדב מראש לתקופה של 3 חודשים, בעת חופשת הקיץ באוניברסיטה., הוא נתבקש להמתין לקריאה טלפונית, וזו אכן הגיעה לאחר זמן קצר.

כך, בסוף מאי 1948, על פי ההוראות שקיבל בטלפון, עשה דרכו למיאמי ונתבקש ליצור קשר עם אל שווימר. שווימר, שלימים עלה לארץ ועמד בראש התעשייה האווירית, עמד באותה תקופה בראש רשת שהבריחה לארץ, תחילה מטוסי תובלה, ואחר כך מפציצים (היה צורך להבריחם בשל אמברגו אמריקני על משלוח נשק לצדדים הלוחמים במזרח התיכון. (על מעלליו של שווימר ראה: אנתוני דוד, אל שווימר - מקים התעשייה האווירית). שווימר בישר לנחמן שעוד באותו לילה הם אמורים לטוס לאיים האזוריים עם שלושה מפציצי B–17 "מבצר מעופף", אותם רכשה הרשת כעודפי מלחמה. נחמן השיב לו שמזה כשלוש שנים לא עסק בניווט אווירי בכלל, וכשש שנים לא עסק בסוג הניווט הנדרש לטיסה המתוכננת, וכישוריו בנושא העלו חלודה. בסופו של דבר, הטיסה נדחתה במספר ימים, אם כי מסיבות אחרות, ונחמן ניצל את הזמן שהתפנה, ורכש ציוד עזר לנווטות. בצוותא עם מתנדב אחר, אלי כהן, נחמן עבר מעין קורס "רענון" בנווטות.

לאחר מכן עברו הפעילים והצוותים, עם המטוסים, לסן חואן, פוארטו ריקו, בטיסה חסרת אירועים מיוחדים, כאשר נחמן כבר שימש כאחד מאנשי הצוות. סן חואן נבחרה כיעד ביניים כיוון שמצד אחד, בהיותה בטריטוריה אמריקנית היה קל יחסית להשיג את אישורי הטיסה הדרושים אליה. מצד שני, הפיקוח בה היה הדוק פחות מאשר בארצות הברית. מסן חואן נחמן השתתף בהטסת, ולמעשה, הברחת, שלושה מפציצי ה - B–17, אל מחוץ לטריטוריה אמריקנית, והמטוסים עשו דרכם לסנטה מריה שבאיים האזוריים. הטיסה לאיים עברה ללא אירועים מיוחדים במטוסו של נחמן, אך לאו דווקא ביתר המטוסים  (על הדרך שעשו לשם, ומשם, ר' מאמרו של אבינועם מיסניקוב "המבצר המעופף"  באתר זה). מחשש לעצירת  המטוס על ידי  השלטונות  הפורטוגליים בלחץ אמריקני, הם שהו באיים אך זמן קצר, לאכילה ולתדלוק, ובנוסף, על מנת שלא לפתוח פה לשטן, החליפו כמה דולרים ידיים. מהאזוריים המטוסים המריאו בערפל כבד, הישר לז'אטץ, צ'כוסלובקיה. כיוון שהיעד עליו דיווחו בצאתם היה איאצ'ו שבקורסיקה, נחשבו המטוסים כנעדרים לזמן מה, וידיעה על כך הגיע אף לאשתו של הרווי נחמן. אלא שהפעילים הציוניים, אליהם פנתה להבהרות, הרגיעוה...

ז'אטץ, אליה הגיעו נחמן וייתר צוותי המטוסים ב – 14 ביוני 1948, שימשה לחיל האוויר הישראלי כבסיס זמני, הרחק מהישג ידם של הבריטים ואחר כך, מהישג ידם של חילות האוויר הערביים. בסיס זה התקיים, כמובן, בהרשאת השלטונות, עד שזו בוטלה בשבוע השני של אוגוסט 1948 (אלא שאז חיל האוויר השיג כבר עליונות אווירית). עם הגיעם לצ'כוסלובקיה עזבו חלק מאנשי הצוותים במטוסי התובלה ובמפציצים, בעיקר הלא-יהודים שביניהם, שקיבלו מידע על יעדם, והפנימו שהם קרבים לאזור קרבות, או שהם פשוט סיימו את התפקיד אליו הם נשכרו. נחמן,  שהתעתד להמשיך, השתתף  כנווט או כטייס משנה במספר טיסות אספקה מצ'כוסלובקיה לארץ, במסגרת מבצע "בלק". באחת מגיחות אלה נחמן נזדמן לתל אביב בעת פרשת "אלטלנה". כיוון שבשל הירי והמהומה שנתם של כל אנשי הצוות, שלנו סמוך למוקד האירועים, במלון סמוך לשפת הים, הופרעה קשות . בעת הטיסה חזרה כולם נרדמו, כולל נחמן, שכשהתעורר מצא עצמו סמוך ליוון.


נחמן (משמאל) גורדון לווט,אל רייזין וג'ק גולדשטיין, צוותו של מטוס C-46 בעת חניית תידלוק בקורסיקה בעת מבצע "בלק" (מקור:MACHAL overseas volunteers in Israel's war of independence)

בתום ההפוגה הראשונה המפציצים נשלחו לארץ, וכבר בדרכם הופנו לבצע את משימות ההפצצה הראשונות. טרם היציאה, נסעו נחמן ועוד שלושה אנשי צוות לפראג, לקבל הדרכה אודות כוונת ההפצצה הגרמנית שבה צויד המטוס, במקום המקורית. זאת כיוון שטרם מכירתם באמריקה כעודפי מלחמה, הוצאו מהמפציצים הרכיבים הצבאיים המובהקים, על פי התקנות האמריקניות שחייבו את "אזרוחם". הכוונת היחידה שנמצאה הותקנה במפציץ המוביל, שנבחר בהצבעה (!), ושיעדו היה קהיר. באותו מפציץ נחמן צוות כנווט, והיימן שמיר הצטרף לאותה טיסה כנוסע, בדרכו למלא את תפקידו כסגן מפקד חיל האוויר. אותו מפציץ היה גם היחיד שצוותו צויד
בחליפות טיסה מחוממות ובחמצן, פריטים חשובים למשימות הפצצה מגובה רב.

טרם הטיסה נחמן ביצע בפראג את המשימה המסוכנת ביותר, להרגשתו: הוא נכנס לספריה המקומית, מצא שם כשמונה אנציקלופדיות בשפות שונות, חתך מהן את המפות של קהיר בעזרת תער, והבריחן החוצה. בהיותו הנווט של המפציץ המוביל, נחמן בחר הפעם נתיב שונה, וקצר, מזה אותו עשו טיסות "בלק", שטסו לרוב מעל להרי האלפים, ומשם דרומה לקורסיקה, ואחר כך מזרחה לארץ. במקום זאת הוא בחר לטוס לאורך החוף היוגוסלבי והאלבני של הים האדריאטי, ומשם הדרים עד שחצה את חופי צפון אפריקה, ואז מזרחה לארץ, דרך קהיר. שוב, יתר קורות אותה טיסה במאמר "המבצר המעופף" הנזכר.

בבוקר שלאחר ההפצצה, ה – 15 ביולי 1948, נחת הצוות בתל נוף (שנקרא אז גם עקרון, או עקיר) ומשם המשיך לרמת דוד, שהיה בסיסם הקבוע של המפציצים, שכונו טייסת 69, במשך המלחמה. עד תחילת ההפוגה השנייה (19 ביולי בבוקר) יצא נחמן כאיש צוות לעוד משימות הפצצה, ביניהן על בסיס התעופה המצרי באל עריש, שם נתקלו באש מגן עזה, ועל ראש הגשר הסורי במשמר הירדן. המשטר באותה טייסת, על פי תחושתו, היה כמעט דמוקראטי, כהמשך להווייתם בצ'כוסלובקיה, וגם הפיקוד עזב אותם לנפשם, פחות או יותר, פרט להקצאת משימות.

את ההפוגה השנייה נחמן ניצל לטיפול בגרונו, שכן קולו אבד בעת העבודה על כוונת הירי, שהצריכה מדידות רוח תכופות, ודיבור בלתי פוסק עם הנווט השני. ההפוגה השנייה הופרעה, מבחינת הטייסת, במבצע "שוטר" (24 עד 26 ביולי), לכיבוש הכפרים ג'בע (כיום גבע כרמל), עין ע'זאל (עין איילה) ואיג'זים (כרם מהר"ל), שחלשו על כביש תל אביב - חיפה. הטייסת, כולל נחמן, השתתפה בהפצצת הכפרים כהכנה לכיבושם, החל מה – 20 לחודש. 

באוגוסט, לקראת שנת הלימודים הבאה, נחמן חזר לארצות הברית, דרך מספר ארצות באירופה ודרך קנדה, כנראה כדי להסוות מעט את חזרתו מהארץ, שכן היה מעורב במעבר על חוקי ארצות הברית הן בעת הוצאת המטוסים מתחומיה, הן בהילחמו עבור ישראל. בנוסף, פעולותיו במסגרת התנדבותו למען ישראל יכולה הייתה לסכן את קבלת הרישיון לעסוק במשפטים, תחום לימודיו. בסופו של דבר, אם כי השלטונות רחרחו מעט לגבי מעשיו בעת העדרו, עברה חזרתו בשלום, כמו זו של רובם ככולם של המתנדבים. בתקופה שלאחר חזרתו נחמן המשיך, במקביל ללימודי המשפטים, לפעול בחוגים ציוניים, ובסיוע מקומי לקונסוליה הישראלית. עם סיום לימודיו החל לעבוד כמשפטן בניו יורק. למשרד שבו עבד היו תיקים רבים הקשורים לפוארטו ריקו. כיוון שכך, נחמן נאלץ לבלות יותר ויותר במקום, עד שלבסוף, במעין קריצה של אלת הגורל, העתיק את מגוריו לאי ממנו החל את מסעו לארץ. מעגל נוסף נסגר כאשר תחנה נוספת בדרך, האיים האזוריים, שימשה  שנים אחר כך כתחנת ביניים למטוסי האספקה האמריקניים שהביאו ציוד צבאי לישראל בשלביה האחרונים של מלחמת יום הכיפורים.

נחמן נפטר בשנת 1994.  
   

 
לייבסיטי - בניית אתרים