נכתב ע"י בני גשור

המאמר נכתב בעיקר על סמך מקורות שהגיעו לידי המחבר בעת כתיבת עבודת הדוקטורט על מח"ל במלחמת העצמאות


"באשר לתוצאות קרב אוויר, המטוס אחראי ל - 30%, והטייס ל – 70%. כמו כן, כדאי לאמץ גישה תוקפנית מלכתחילה, בלא קשר לאיזה מטוס יש לך, זה טוב הרבה יותר מאשר לנסות להתגונן" (רודי אוגרטן, 1966).

"לא נראה טייס קרב" (איש הנציגות הישראלית בפראג, ככל הנראה הד"ר אוטו פליקס, על אוגרטן, יולי 1948).

חייו המוקדמים:

רודולף (רודי) אוגרטן נולד ב – 1922 בפילדלפיה למשפחה יהודית אורתודוקסית, להורים יוצאי פולין, ללא זיקה מיוחדת לציונות. למרות זאת, כבר כנער הוא הביע התעניינות-מה בציונות, למד מעט עברית, והראה פעילות-מה, לא רבה מדי, בארגונים יהודיים ציוניים.

מלחמת העולם השנייה:


במלחמת העולם השנייה אוגרטן התגייס לחיל האוויר האמריקני, ושירת כטייס קרב על מטוס  P47 "ת'נדרבולט" (Thunderbolt) בזירה האירופית. בעשירי ליוני 1944, מעט לאחר הפלישה לנורמנדי, אוגרטן יצא מבסיסו בדרום אנגליה כחלק מרביעיית מטוסים, לפטרול מעל אזור הנחיתה באזור קון שבנורמנדי. מטוסו הופל מאש נ"מ. הוא נאלץ לנטוש וצנח מעל שטח חקלאי. חוואי צרפתי שראהו צונח צייד אותו בבגדים אזרחיים ושלח אותו לדרכו, כנראה מפחד נקמה גרמנית. בבית חווה אחר הוא מצא מחסה, ובכל פעם שהגרמנים התקרבו, הוא נמלט למקום מסתור. אוגרטן שהה במקום כשבועיים, וערב אחד יצא בניסיון לחצות לשטח המוחזק בידי בעלות הברית. כל הלילה הוא הלך, ולתדהמתו בבוקר גילה שחזר לאותו בית חווה עצמו...

אוגרטן כטייס P-47 ת'נדרבולט במלחמת העולם השנייה


נפילה בשבי:

לאחר עוד כשבוע יצא שוב. הפעם נתקל בדרכו בכמה צרפתים, הזדהה בפניהם כאמריקני, והם הפנוהו למחפורת בה הסתתרו כמה צנחנים בריטים. אוגרטן הסתתר עימם, בעוד אזרח צרפתי דואג להם לאספקה. לאחר כשבוע הודיעם הצרפתי שהגרמנים נמצאים בסביבה, ולפיכך, הוא לא יוכל להמשיך ולסייע. המסתתרים החליטו להתפצל לזוגות, ולנסות לחמוק בנפרד. רובם עשו דרכם לכיוון הגבול הספרדי, כ – 800 ק"מ דרומה משם. אוגרטן וצנחן בריטי החליטו לפנות לכיוון ההפוך, אל עבר קווי בעלות הברית, האמורים להיות קרובים למדי, והם החלו ללכת עם רדת הלילה. למחרת הם התגלו, ונפלו בשבי הגרמנים.

בריחה משבי הגרמנים:

לאחר כעשרה ימים בשבי, בהם הוא עבר שני מחנות שבויים מאולתרים, שסידורי האבטחה בהם היו רופפים למדי, אוגרטן נמלט כחלק מקבוצה של שישה שבויים. הם התפצלו לזוגות, כמתוכנן, ובעזרת אזרח צרפתי אוגרטן ועמיתו השיגו בגדים אזרחיים. איכר צרפתי מצא להם מקום מחסה, וביתו הביאה להם מזון פעמיים ביום. לאחר כשלושה שבועות הבת סיפרה להם שהגרמנים החלו לרחרח בסביבה, והבורחים הופנו למקום אחר, בו הסתתרו ששה חיילים סנגלים חמושים בעזרת המחתרת הצרפתית,. אלה סיפרו לבורחים שהגרמנים נסוגים מהאזור, ושבכוונתם לא רק להימלט, אלא גם לארוב בדרכם לרכב גרמני. הקבוצה יצאה ממקום המסתור, וערכה מארב לצידי הדרך הסמוכה. תחילו ירו על אופנוען גרמני שעבר בדרך, והחטיאו. לאחר זמן מה, בעוד חשכה יורדת, אוגרטן ראה טנק מתקרב וקבוצת חיילים צועדת לידו. בחשיכה לא זיהה בבירור את השתייכותם, אבל משאלה הגיעו לקרבת מקום המסתור של הקבוצה, שמע בבירור שהם מדברים ביניהם אנגלית במבטא אמריקני. היה זה אוגוסט 1944, לאחר כשני חודשי היעדרות.

המשך השרות:

לאחר חזרתו מהשבי רצה חיל האוויר לשלחו חזרה הביתה. אוגרטן סירב, ושלח בקשה רשמית להישאר באירופה. בקשתו נענתה ומאז ועד לאפריל 1945 יצא לכ – 90 משימות. באחת מגיחותיו לחם בכמה "מסרשמיט"ים גרמניים והפיל שניים מהם. בעבור זאת אוגרטן קיבל את עיטור ה - DFC (צלב הטיסה המצטיינת, Distinguished Flying Cross). אוגרטן עצמוהתייחס לעיטור בביטול, באמרו – ויש רגלים לדבר - שחילקו אז כל כך הרבה מדליות, עד שניתןהיה לעשות מהן צרור... בסך הכול, כולל התקופה שלפני הפלתו, אוגרטן יצא ליותר מ – 100 משימות בעת המלחמה.

בין שתי מלחמות:

עם שחרורו אוגרטן נרשם ללימודים בשלוחה של אוניברסיטת לואיזיאנה. הואלמד שם כשנה ובתחילת 1947 עבר ללמוד בהרווארד, תוך כוונה להתמקד בלימודים בפקולטה לממשל, אלא שאפילו לימודים באוניברסיטת-עילית כמו הרוורד לא היוו חיסון מפני תחושת חוסר נחת וחוסר כיוון שאפפוהו באותה עת. ב – 29 לנובמבר הועברה באו"ם "החלטת החלוקה". אוגרטן, בהמלצתו של ידיד שהיה פעיל ציוני, נכח בהרצאה על משמעות ההחלטה והשלכותיה. המרצה היה, מסתבר, אבא אבן, לימים שר החוץ של ישראל. אוגרטן המשיך ושוחח על המתרחש בארץ גם בחודשים שלאחר מכן עם סטודנטים אחרים, שהיו אף הם חברים בארגונים יהודיים וציוניים. כמובן שעובדת היותו של אוגרטן טייס קרב מנוסה מאוד הייתה ידועה והתקשרה הדוקות להתעניינותו. רודי אוגרטן, סיפר לאחר זמן על תחושותיו דאז: "חשתי קרבת-דם חזקה לעמיתי היהודים ורציתי להשתתף במאמץ שיעזור להקמת מדינה יהודית".

דחף זה הסתיים בעוד שלושה וחצי מטוסי אויב מופלים. יחד עם שני המטוסים הגרמניים, אוגרטן הגיע לחמש וחצי הפלות. מספר המזכה אותו בתואר "אייס" (Ace, בתרגום חופשי: אלוף טייס), שניתן למי שהפיל לפחות חמישה מטוסי אויב. אומנם היו אלופי טייס שהפילו מטוסי אויב בטוסם עבור שני חילות אוויר שונים, כמו, למשל, ג'ורג' ברלינג שהפיל מטוסים בעת שרותו בחילות האוויר הבריטי והקנדי (ר' מאמר "לזכרו של טייס המח"ל ג'ורג' ברלינג" של אבינועם מיסניקוב באתר זה), אך אוגרטן ייחודי בכך שהפיל בטוסו עבור שני חילות אוויר שונים בשתי מלחמות שונות. יתרה מזו, אוגרטן ייחודי עוד יותר בכך שהפיל מטוסי אויב בעודו טס בארבעה (!) סוגי מטוסים שונים: "ת'נדרבולט", "אוויה", "ספיטפייר" ו"מוסטנג".    

התגייסות:

אחד הפעילים עימם שוחח ניגש לאחר זמן לאוגרטן ושאל לגבי מידת רצינותו. כשהתשובה השביע את רצונו, הפעיל ביקש מאוגרטן לפגוש מישהו בבוסטון, וכך עשה. איש הקשר בבוסטון ביקש מאוגרטן לנסוע אל מטה הגיוס ל"הגנה" במלון "ברסלין" בניו יורק. אוגרטן עשה זאת בחופשת הפסחא שבתחילת אביב 1948, והמגייסים רצו לשלחו מיד לארץ ישראל. אוגרטן נעתר, אך משסיפר למשפחתו, אלה נחרדו מן הבשורה. בייחוד השפיע עליו אימו, שהייתה רדופת זיכרונות מעת העדרו במלחמת העולם השנייה. במאבק הרצונות הבלתי שקול בעליל, בין טייס קרב מעוטר לבין אמא יהודיה ממוצא פולני, לא היה ספק בתוצאה, ואוגרטן "נשבר" וחזר ללימודיו. אלא שהידיעות מן המתרחש בארץ הניעוהו לשנות שוב את החלטתו. הוא דיבר שוב עם הוריו, חזר למטה הגיוס בניו יורק בתחילת מאי, ושם סיכם עם המגייסים שיעמוד לרשותם עם סיום בחינותיו (בארצות הברית הלימודים נמשכים מספטמבר עד מאי). בינתיים פעל להשגת דרכון, דבר שהיה באותם ימים שטרם עידן התיירות ההמונית, פחות טריוויאלי מאשר בימינו.

לאירופה: עם סיום בחינותיו, אוגרטן, שכבר היה ברשותו דרכון, קיבל מן המגייסים כרטיס טיסה לרומא, אליה הגיע בסוף מאי, שם נפגש עם דני אגרונסקי, שהיה נציג שרות האוויר (קודמו של חיל האוויר) באיטליה. תחילה דובר על הטסת מטוסים מאיטליה לישראל שזה עתה נולדה (ככל הנראה מטוסי ה"נורסמן", ב"ג. ר' מאמר "מטוסי הנורסמן בחיל האוויר" מאת נועם הרטוך, באתר זה), אך לבסוף אוגרטן ומספר טייסים נוספים, עשו דרכם כנוסעים, בטיסה דרך פירנצה, לז'אטץ שבצ'כוסלובקיה, כמאה ק"מ צפונה מערבה לפראג, אליה הגיעו בראשון ליוני.

צ'כוסלובקיה:

ז'אטץ שימשה לחיל האוויר הישראלי כבסיס זמני, הרחק מהישג ידם של הבריטים ואחר כך, מהישג ידם של חילות האוויר הערביים. בסיס זה התקיים, כמובן, בהרשאת השלטונות, עד שזו בוטלה בשבוע השני של אוגוסט 1948 (אלא שאז חיל האוויר השיג כבר עליונות אווירית). כך למשל, ז'אטץ שימשה כבסיס יציאה למבצעי "בלק" להטסת ציוד צבאי לארץ. בדרכם חזרה הטיסו המטוסים, בין היתר, ארגזי תפוזים מהארץ, ואלה שימשו תוספת רבת ערך לבירה המימית ששתו הצוותים במלון "סטלינגרד", בו הם השתכנו. למרות שמסך הברזל כבר נפרש, הסתובבו בכל מקום אמריקנים רעשניים במעילי טיסה. הבקשה של הצ'כים מן הצוותים שלא להתבלט, לא נלקחה ברצינות, אף לא כהמלצה, על ידי האמריקנים, והיה להתנהגותם המוחצנת חלק-מה בסגירת הבסיס לאחר כמה חודשים. בין הצוותים שהסתובבו בז'אטץ היו בעלי מקצועות שאוגרטן, טייס הקרב, לא היטיב כל כך להכיר קודם לכן: מפעילי רדיו, נווטים וכיוצא באלה.

הסבה ל"אוויה":

לאחר שבוע משעמם למדי בז'אטץ, אוגרטן הוסע כ – 300 ק"מ דרומה במכונית נהוגה בידי נהג ישראלי, עד לצ'סקה-בודיוביצה, שם היה ממוקם בית ספר לטיסה של חיל האוויר הצ'כוסלובקי. אוגרטן עבר שם, כחלק מקבוצת טייסים, קורס הסבה למטוסם העתידי: "אוויה 199," מעין מוטציה לא מוצלחת של ה"מסרשמיט" 109 הגרמני (ר' מאמרו של אבינועם מיסניקוב "אוויה 199 – S "סכין"- תיאור טכני" באתר זה). המקום הזכיר מעט את אנגליה: ירוק,והמסלולים מסלולי דשא. ארבעה מבין הטייסים היו דרום אפריקנים: בוריס סניור, סיד כהן,לזלי שאגאם וארני רוך, והם היו כמחצית מבין המשתתפים. האחרים היו אמריקנים, ביניה םאוגרטן וכריס מאגי, הלא יהודי היחיד באותו קורס (האמריקנים האחרים, למיטב ידיעתי: ביל פומרנץ, רד פינקל וג'ורג' ליכטר. ב"ג). לקורס היו שלושה מדריכים צ'כים, שאחד מהם היה יוצא חיל האוויר המלכותי הבריטי (RAF). תחילה עברו החניכים שתי טיסות במטוס אימונים "אראדו" 96. אחר כך טסו פעמיים או שלוש ב"אוויה", כל זאת במשך כשבועיים וחצי של שהותם שם. אוגרטן העריך שלא צבר אפילו חמש שעות טיסה בשני המטוסים גם יחד: כשלוש וחצי ב"אוויה" והיתר ב"אראדו". אלה היו שעות הטיסה היחידות שעשה עד שיצא למשימותיו הראשונות בארץ, מאז שלביה האחרונים של מלחמת העולם השנייה. בסיום קורס ההסבה הם הוסעו לפראג ושהו שם מספר ימים. עד שטסו כנוסעים מז'אטץ לארץ, לתל נוף (שנקרא אז עקיר, או עקרון), יחד עם חלקים של דגם המטוס עליו נועדו לטוס.

תל אביב:

בזמן שהמטוסים הורכבו בתל נוף, הטייסים התגוררו במלון "פארק" בתל אביב. למחרת בואם הם נפגשו עם מפקדם, מודי אלון, הטייס הישראלי הכמעט יחיד, שהיה יוצא ה –RAF. זה סיפר לו שטייסת 101, אשר אליה הם שובצו, תעבור בימים הקרובים לבסיס חדש בהרצליה. בינתיים אוגרטן נהנה מן ההרגשה שכל אלה המקיפים אותו, הטבח, השומר במלון, הקצינים – כולם יהודים. היחס של האנשים ברחוב כלפיהם, וכולם ידעו מי הם, היה אוהד ביותר ומחמם לב. 

הרצליה:

לאחר מספר ימים בתל אביב הם אכן עקרו להרצליה, שם גם הוסתרו המטוסים, כחמישה או ששה במספר, בתוך מטע בננות. שלא כמו תל נוף, לא היה במקום בסיס הקיים זה מכבר, ולא היו במקום מגורים מן המוכן. כיוון שכך, הם השתכנו באוהלים למשך מספר ימים, בפרדס שליד מסלול התעופה שבמקום, שנמתח בכיוונים מזרח - מערב. מספר הטייסים, כחמישה – ששה באותו שלב, יוצאי ארצות דוברות אנגלית ברובם, היה כפול בערך ממספר המטוסים שבמצב טיסה. לעומת זאת, למעט כמה אמריקנים ודרום אפריקנים, צוותי הקרקע היו רובם עולים חדשים ממזרח אירופה. על אלה האחרונים ניצח הארי אקסלרוד מארצות הברית, שהתלונן מרה (ובצדק) אודות ה"מסרשמיט"ים (כך בדרך כלל המשיכו לכנות את ה"אוויה") שהגיעו ללא ספרות הדרכה טכנית נאותה, ועל ליקוייהם הרבים והשונים.

הפרד:

אם כי הייתה זו תקופה שמאפיינה העיקרי הוא חוסר הסכמה, בכל נושא כמעט, בין שני עברי "מסך הברזל", דומה שהצ'כים, אשר כינו את המטוס "פרד" (צאצא של אתון), לא היו מתווכחים עם אקסלרוד. גם אוגרטן, אשר הוא-גופו יצא למשימות על אותו מטוס אכן אישר בחום שאין המדובר בהוצאת דיבה גרידא. סנכרון התותחים והמקלעים, הן זה עם זה, הן עם המדחף, נודע במיוחד לשמצה. בנוסף, אחוז גדול מאוד של המראות ונחיתות נגמרו בתאונות, בין היתר בשל נטייה שמאלה של המטוס באותם מצבים, וכן כיוון שהם נועדו להמראה ולנחיתה במסלולי דשא, שלא היו בארץ, אשר מסלוליה לבשו שלמת בטון ומלט, וצמיגי המטוס התבלו בקצב מסחרר. כשהמטוס המריא סוף סוף, סבל הקשר עימו כיוון שתחום התדרים של מכשירי הרדיו שלו היה שונה מזה המקובל,. גם הטייסים רכשו את עיקר ניסיונם במטוסים מן הצד האחר של הכוונת, ולא היה במספר השעות המועט שעברו בקורס ההסבה בצ'כוסלובקיה כדי להקנות להם את הרגלי הטיסה האינסטינקטיביים התואמים למטוס זה. כללית, מטוס זה לא היה "סלחן" כלפי טייסיו אם שגו, ולו שגיאה קלה. כתוצאה, אם כי באותו שלב הורכבו מטוסים חדשים בערך באותו קצב שבו נשחקו הקיימים, בדרך כלל אף פעם לא היו יותר משניים במצב פעולה, וזאת בעוד המצרים נהגו לטוס לרוב במבנים של שלושה או ארבעה.

גיחה ראשונה:

בעת שהותם בהרצליה הסתיימה ההפוגה הראשונה, והחלו "קרבות עשרת הימים" (מן התשיעי עד ל – 19 ביולי 1948). ב – 18 ליולי אוגרטן יצא למשימתו ראשונה על אותו מטוס, יחד עם שני טייסים על שני מטוסים נוספים: מודי אלון, מפקד הטייסת, וסיד אנטין האמריקני, וזאת בניגוד למנהגם לצאת לרוב בזוגות. שני האחרונים צוידו בפצצות, ואוגרטן רק בתחמושת לתותחים ולמקלעים. כראוי לשם שיצא לכלי הטייס, כבר בעת ההמראה אוגרטן, ששגה בחלק מן הפעולות הדרושות להמראה, כמעט נקלע לתאונה, בשל סטייה שמאלה של המטוס. הוא הצליח להתגבר על כך בקושי רב, ב"הברישו" מעט את המסלול ואת העצים שלידו. יעדם הייתה ביר עסלוג' שבנגב (בין משאבי שדה לרביבים), שהותקפה באותה את על ידי  טור מצרי משוריין בחלקו. הם הפציצו וצלפו, וסייעו להדיפת ההתקפה. לאחר ביצוע המשימה הם חזרו בגובה נמוך מעל השטח שבידי המצרים, והתקיפו בדרכם חזרה גם מטרות מצריות באזור באר שבע, שהייתה אז בידיים מצריות. בחזרם לשטח שבידי ישראל הם הגביהו, וטסו כאשר אוגרטן שמאלי ואנטין ימני, עת ראו משמאלם "ספיטפייר" מצרי עמוס פצצות, מלווה במטוס מצרי נוסף.

אוגרטן, שהיה הקרוב ביותר, הודות למיקומו במבנה, כיוון, ואז נוכח לדעת שתחמושתו אזלה. הוא ירד, ואלון הפיל את המטוס, שטייסו, כך התברר, היה סעיד עפיפי אל זנזורי, מפקד כנף בחיל האוויר המצרי. כשחזרו להרצליה הייתה שעה מאוחרת למדי. רוח מערבית נשבה, וכיוון שכך, מודי אלון נחת כשפניו מערבה, אל השמש השוקעת, ותוך כדי נחיתה ירד מן המסלול, אם כי ללא נזקים מיוחדים. סיד אנטין, שגם הוא נחת ופניו מערבה, הגדיל לעשות, כאשר הן ירד מן המסלול,
הן התהפך על גבו, ותוך כדי כך נפצע קל. אוגרטן הבין שמשהו פגום בנחיתה בדרך זו, נחת כשהשמש בגבו, ובהצלחה.      

אתנחתא בתל אביב:

באוגוסט, בעת ההפוגה השנייה, יצא אוגרטן לעוד שתי טיסות בצפון ללא אירועים מיוחדים. באותה עת נשלחו טייסים מטייסת 101 לפרקי זמן שונים למטה חיל האוויר בתל אביב, כדי להביא אליו מניסיונם. חלק מאותם טייסים, שקיבלו תפקידי מטה קורצים בעיר הגדולה והמזמינה, לא חזרו. לעומת זאת, אוגרטן, שגם הוא נשלח למטה החיל, ושהה בתל אביב כעשרה ימים, ביקש לחזור לבסיס, ונענה לבסוף. אלא שבזמן שהותו בעיר, בן גוריון ביקר בטייסת, ואוגרטן החמיץ את ההזדמנות לראותו, שלא חזרה עד סוף המלחמה.

הרצליה:

כשחזר להרצליה, הטייסת התרחבה משמעותית מבחינת מספר הטייסים, אם כי לאו דווקא מבחינת מספר המטוסים השמישים. התפתחה רעות הדוקה בין הטייסים, רעות שאוגרטן לא חש כמוה עד אז, ומאז. לאווירה הנעימה סייעו תנאי מגורים משופרים – לא עוד אוהלים – בכפר שמריהו הסמוך. אחד הטייסים, ביל פומרנץ, אף השיג לעצמו סוסת רכיבה בשם "גאבור", כנראה על שם השחקנית, הזמרת ומלכת היופי ממוצא הונגרי ז'א ז'א גאבור. את זמנם העבירו באכילה, שתייה, רחיצה בחוף הים הסמוך, וגם ביקרו במסלול התעופה פעם – פעמיים ביום. בנוסף, תהו האמריקנים והדרום אפריקנים זה על קנקנו של זה. הבדל אחד, עליו עמד אוגרטן, היה במידת היציבות. בעוד אמריקנים רבים באו וחזרו, ההרכב הדרום אפריקני היה יציב למדי. בהדרגה הגיעו מטוסים נוספים ל"אוויה" 199 קשה העורף: צוותים טכניים הצליחו להרכיב "ספיטפייר" מגרוטאות מטוסים שהותירו הבריטים, או להשמיש מטוס מצרי מופל, ועוד כמה "ספיטפייר"ים הגיעו מצ'כוסלובקיה בשלבו הראשון של מבצע "וולווטה". ככל שה"ספיטפייר"ים השתלבו בטייסת, כן נטו הטייסים לטוס פחות ופחות במטוסי ה"אוויה", שממילא הלכו פחתו עקב תאונות.

מבצע יואב:

באמצע אוקטובר החל מבצע "יואב", מתקפה לפתיחת הדרך לנגב הנצור, והטייסת השתלבה בלחימה, שרובה נערך מאותו שלב, ועד לסיום המלחמה, כנגד המצרים. חלקו של חיל האוויר בשלבי הפתיחה של המתקפה כונה מבצע "אגרוף". בשלבי הפתיחה של המבצע, ב – 15 באוקטובר, יצאו שלושה מטוסי "ספיטפייר", מוטסים מהרצליה בידי אוגרטן, ולצידו סיד כהן וג'ק כהן הדרום אפריקנים, יחד עם מטוסי "בופייטר", שיצאו מרמת דוד, לתקיפת שדה התעופה באל עריש. הם הגיעו ליעדם ב – 17:30 בערך והשיגו הפתעה מוחלטת. תחילה ה"ספיטפיירים הטילו את זוג הפצצות בנות 70 ק"ג בהן צויד כל מטוס. לאחר מכן הם צלפו במטוסים ובמתקנים שבמקום. עם סיום התקפתם נותרו ה"ספיטפייר"ים באזור ופיטרלו. בינתיים החלו ה"בופייטר"ים בהפצצה מגובה נמוך. המצרים, שהתאוששו מן ההפתעה הראשונית, הגיבו באש נ"מ ממנה נפגע "בופייטר" אחד, שהצליח לנחות בשדה תעופה ישראלי.

הפלה ראשונה:

במבצע "יואב" יכול היה חיל האוויר, לראשונה בתולדותיו, להוציא פטרולים רצופים למדי מעל שטח הלחימה. כך יצאו אוגרטין וסיד אנטין לפטרול ראשון כזה ב – 16 באוקטובר ב – 6:28 בבוקר, בשני מטוסי "אוויה", מעל מג'דל (כיום אשקלון) – פאלוג'ה (צומת פלוגות)– עיראק אל-מנשיה (קריית גת). לאחר כרבע שעה אנטין נאלץ לחזור. אוגרטן, שנותר לבדו, הבחין בשלושה "ספיטפייר"ים, מצריים ללא ספק, טסים דרומה מעל פאלוג'ה. הוא ירה באחד מהם במקלעיו. המטוס נפגע בכנף, הסתחרר תוך העלאת עשן שחור, והתרסק. בשל מחסור בדלק אוגרטן נחת בעקרון, לפני שהמשיך להרצליה. ב – 9:50 הוא הוזנק שוב, הפעם ב"ספיטפייר", בשל דווח אודות מטוסי אויב מדרום לעקרון, ולא גילה דבר. מספר ימים אחר כך, הוא נלקח אל שרידי המטוס שהפיל על ידי חיילים שיחידתם לחמה באותו אזור.


אוגרטן עומד לצד מטוס ספיטפייר של ח"א (רודי אוגרטן דרך אלכס יופה wings48.com)


המשך מבצע "יואב:

באותו יום, ה – 16 באוקטובר, נהרג מפקד הטייסת, מודי אלון, בעת נחיתה, וסיד כהן החליפו עד סוף המלחמה. אוגרטן התמנה לקצין המבצעים. בימים הבאים אוגרטן יצא לפעולות של פטרול, סיור וליווי הפצצות. כך למשל, בלילה אור ל – 18 באוקטובר אוגרטן יצא ב"ספיטפייר" ללוות שני "מבצרים מעופפים" שהפציצו את איסדוד (כיום אשדוד). ב – 19 לחודש ב – 8:55 יצאו אוגרטן ואנטין ב"ספיטפייר"ים ופטרלו מעל מג'דל, פאלוג'ה ועזה. בהמשך אותו יום יצא אוגרטן לפטרולים נוספים. למחרת אוגרטן יצא ב"ספיטפייר" לגיחת צילום באזור אל עריש, כאשר ג'ק דויל האמריקני-קנדי מלווה אותו, ובהמשך אותו יום יצא לגיחת צילום נוספת  מעל רפיח, עזה ומג'דל. למחרת יצא פעם נוספת לגיחת צילום מעל אל עריש, אלא שהמצלמה לא פעלה. ב – 22 לחודש תם מבצע "יואב". הדרך לנגב נפתחה, באר שבע עברה לידים ישראליות וכעת התהפך הגלגל: הנצורים היו כעת חיילי חטיבה מצרית ב"כיס" באזור קריית גת של ימינו, שכונה "כיס פאלוג'ה".   

חצי הפלה:

בינתיים התעשרה מצבת המטוסים של הטייסת עם הגעתם של זוג מטוסי "מוסטנג", שהוברחו מארצות הברית. ברביעי בנובמבר יצאו אוגרטן ובוריס סניור למשימה, בשני ה"מוסטנג"ים, לפטרול באזור שבין פאלוג'ה לאל עריש. ליד שדה התעופה באל עריש הבחינו ב"דקוטה" מצרית ניגשת לנחיתה. שניהם ירו עליה ופגעו (אודות ההפלה: ר' מאמר "4.11.48- הפלת מטוס דקוטה מצרי" של אבינועם מיסניקוב באתר זה). ה"דקוטה" התהפכה בעת ניסיון נחיתת אונס.

הפלה נוספת:

ב – 17 לחודש ב – 15:55 אוגרטן יצא מהרצליה ב"ספיטפייר" לסיור וצילום באזור פאלוג'ה. הראות הייתה גרועה והוא ערך כמה יעפים בגובה 8,000 רגל. ביעף הרביעי הוא הבחין בשלושה "ספיטפייר"ים מצריים בגובה 7,500 רגל, הנעים ממערב לדרום מערב. אוגרטן טיפס ותקף את המטוס המזדנב מכיוון השמש. הוא ירה כמה צרורות והבחין בעשן היוצא מהמטוס המצרי. אוגרטן ערך סיבוב נוסף, ירה ופגע שוב, וראה את המצרי נוחת נחיתת אונס. להפלה זו הייתה משמעות אסטרטגית מסוימת כיוון שמיני אז פסקו המצרים לשגר מטוסים לסיוע ל"כיס פאלוג'ה" הנצור. לאחר ההפלה אוגרטן נחת בחצור (אז נקרא קסטינה). והיווה בכך מעין תקדים עבור הטייסת. כיוון שמוקד הלחימה עבר דרומה, אל מול המצרים, והחזית המצרית התרחקה עם התקדמות צה"ל, הטייסת כולה עברה לחצור למחרת.
    
מוסקיטו:

אחת המשימות אליהן יצא אוגרטן באותה תקופה הייתה ניסיון הפלת מטוס "מוסקיטו" בריטי שהיה נוהג לטוס מעל ישראל בגובה רב, כ – 30,000 רגל, ולצלם. אוגרטן יצא לעברו ב"ספיטפייר", והגביה עד כמה שהיה יכול, 20,000 או 22,000 רגל. אלא שהוא לא הצליח כלל להגיע לטווח מגע.. המטוס הופל לבסוף בידי וויין פיק האמריקני ב – 20 בנובמבר 1948.

לאחר מבצע "יואב" חידש חיל האוויר את טיסות הסיור והצילום לאיסוף מידע מודיעיני. אחת הבולטות שבהן נערכה ב – 12 בנובמבר 1948 מעל לבנון: נמל בירות, ריאק ועוד. לאותה משימה יצאו, וחזרו בשלום, אוגרטן ב"ספיטפייר" וויין פיק ב"מוסטנג".

הפלה אחרונה:

לקראת סופה של 1948 התחדשו הקרבות בהיקף מלא, ועימם גברה אינטנסיביות הטיסות. ב – 21 בדצמבר יצאו אוגרטן וסיי פלדמן האמריקני לטיסת צילום ב"ספיטפייר"ים וזיהו שלושה "ספיטפייר"ים מצריים בביר אל בורג' שמדרום לאל עריש. סיורים דומים נערכו גם בימים הבאים. ב – 22 בדצמבר החל מבצע "חורב". באותו יום אוגרטן ודויל יצאו ב"ספיטפייר"ים מחצור לשדה התעופה המצרי באל עריש. אוגרטן הפיל באותה משימה מטוס "מאקי" מצרי (אודות האירוע, ר' מאמר "22.12.48 - הפלת מטוס מאקי מצרי" של יואב אפרתי ותוספות של אבינועם מיסניקוב באתר זה). בנוסף לסיורים אוגרטן יצא גם לפעולות תקיפה קרקעית. כך למשל, ב – 28 לחודש אוגרטן יצא עם סזאר דנגוט האמריקני, בשני "ספיטפייר"ים לאזור אל עריש. כ – 25 ק"מ ממזרח לעיר הם זיהו רכבת בת 14 קרונות, תקפו אותה ופגעו בקטר ובקרונות.

סוף המלחמה:

בשביעי לינואר 1949, שהיה למעשה היום האחרון של הקרבות במלחמת העצמאות, אוגרטן יצא לכיוון אל עריש, וצלף על כמה כלי רכב מצריים. באותו יום נאמר לטייסים על ידי המודיעין שייתכן ש"נערי בווין" (Bevin boys), כפי שכונו הבריטים, על שם שר החוץ הבריטי באותה תקופה, יטוסו באותו אזור. ואכן, חמישה מטוסים בריטיים הופלו באותו יום, ממש לפני התחלת ההפוגה, ארבעה מהם על ידי הטייסת. אוגרטן לא נטל חלק בהפלת המטוסים הבריטיים. 

לאחר סיום חלקה ה"חם" של המלחמה, פיקד אוגרטן על שני קורסי הטייס הראשונים של חיל האוויר אשר נערכו בארץ. אוגרטן עזב את ישראל בסוף אוגוסט או תחילת ספטמבר 1949, וסיים את לימודיו בהרוורד תוך כחצי שנה. ביוני 1950 הוא חזר לישראל, ושימש כמפקד בסיס רמת דוד עד ספטמבר 1951. בהמשך חייו אוגרטן עקר לקליפורניה והפך למהנדס ולאיש נדל"ן. הוא נישא פעמיים ונולדו לו שני בנים ובת. אוגרטן נפטר בספטמבר 2000 מסרטן הדם.

 
לייבסיטי - בניית אתרים