נכתב ע"י יצחק מוסטוב
לאחר אישור הצנזורה

 
למחרת, ביום הראשון של השבוע השני של מסעות ה"מכין", בעוד כל החניכים זזים לאט ובזהירות אחרי החוויות של השבוע האחרון, עלו  על משאיות ששימשו להם אוטובוסים, ונסעו לצפון. ציפו להם מסעות ניווטי יום ולילה באזור עמק  יזרעאל ובואכה כנרת. היה צפוי להם מזג האוויר גשום – שקע שהגיע מהים לקראת סוף השבוע הקודם "חתם קבע" לכל השבוע הקרוב.

ההתארגנות, היציאה והנסיעה לנקודת תחילת המסע של היום הראשון, לקחו להם יותר מחצי יום, ותחת גשם שוטף ירדו מה "אוטובוסים" שלהם מזרחית לקיבוץ מולדת.
הפעם ציפו להם ניווטים עצמאיים – ללא ליווי צמוד של מד"חים. תפקידם  של המד"חים בשבוע הזה ובמסעות ניווט אחרים היה להגדיר לחניכים את ציר הניווט ונקודות הביקורת בו ולבדוק שהם אכן מבצעים את הציר המתוכנן ללא "תיחמונים". המד"חים היו מאוד יצירתיים באופן בו הם ביצעו את הביקורת הזו,  והחניכים ידעו שלא כדאי להם לתחמן ולקצר פינות בניווטים העצמאיים. תפקידם הנוסף של המד"חים היה "לתזז" את החניכים מדי פעם על מנת שלא ירגישו שהחיים ב"מכין" פשוטים וקלים.
הניווטים העצמאיים התבצעו בכיתות, לכל מסע או קטע ממסע, היה  מד"ח  ממנה מישהו שיהיה אחראי ללימוד הציר ולניווט עצמו. בדרך כלל היו נותנים מעט זמן ללמוד את הנ"צ והצירים לפני שהחניכים יצאו לניווט עצמו, ואת ניווטי הלילה למדו בעל פה כדי לא להיעזר במפה תוך כדי הניווט – על מנת "לא להתגלות" כשיאירו את המפה בפנס.

לאחר ש"נפרקו" מהרכבים, קיבלו  הכיתות  את מסלולי הניווט ותחת גשם בלתי פוסק יצאו לדרך. כנקודת סיום הניווט נקבע החניון של מעיין חרוד – מרחק של כ-10 קילומטר בקו אווירי. נקודות הציון (נ"צ) שקיבלו החניכים  "לבקר" היו פשוטות וניתנות לזיהוי יחסית מרחוק. מה גם שהיו להם בקורס כמה חבר'ה מהמקומות האלה וכל נ"צ שהוזכר היה מוכר להם מילדות – בכיתה של ד' למשל, היה אייל ב' מכפר יחזקאל, ששמח מאוד לאפשרות לעבור בבית ולשתות כוס חלב טרי. אבל אלא היו אדמות העמק שכבר ספגו כמות מי גשם מכובדת, ומחוסר הניסיון נפלו החניכים  ישר למלכודת שלהן...

הנ"צ הראשון שלהם היתה בריכת מים ליד קיבוץ בית השיטה. הבריכה הייתה מוקפת שדות חרושים והחניכים  החליטו לחתוך דרך השדות ולא ללכת מסביב, כפי שעשתה דרך העפר המובילה לבריכה. מייד שקעו בתוך הבוץ של שדות העמק... הבוץ היה כה עמוק, שכיסה את רגליהם מעל לנעלים הצבאיות הגבוהות שנעלו, וכל כך דביק, שאחרי כמה צעדים הרגל עם הנעל איבדה את צורתה ושקלה טונה... מהירות התנועה שלהם בתוך בוץ שכזה  ירדה מיד  פי שניים אם לא פי שלוש. מאות המטרים שהפרידו ביניהם לבין הנ"צ הברור והקורץ הזה עלו להם בשעות ובאפיסת כוחות...

המשך הניווט היה כבר דומה לסיוט – רגלי הבוץ הכבדות, הבגדים הרטובים, היבלות והשפשופים מהשבוע שעבר עשו כל צעד שלהם לעינוי שנמרח על פני כל שעות אחר הצהריים והערב המוקדמות.

נקודת אור יחידה – ביקור בכפר יחזקאל... כוס החלב הטרי של אייל הייתה שווה את כמה הקילומטרים של האיגוף...

כשהגיעו למעיין חרוד היו החניכים כל כך עייפים, שאחרי ארוחת ערב חפוזה אבל חמה (תודות ליכולות הארגון של יפרח הרס"ר) נפלו לישון (כמה שנתנו להם השמירות והמד"חים) היכן שיפרח מצא להם גג, בלי לשים לב לריח המוזר של המקום. למחרת בבוקר הסתברו שני דברים – שישנו בדיר בהמות (מזל שהוא היה ריק)  ושהרובים "הצ'כים" שלהם חלודים להפליא... הדבר הראשון שייך לחוויות החיים (למעט הריח) והדבר השני עלה להם במסדר נוסף לפני היציאה לניווטים. 

כזכור ה"צ'כים" שלהם היו מאוד ישנים ודורות של חיילים ופרחי טייס ששפשפו אותם ללא רחמים בכדי לעבור את מסדרי ניקיון הנשק, הורידו מזמן את כל שכבות ההגנה מפני החלודה שאי פעם היו על המתכת של הרובים שלהם. כל טיפת מים שחדרה לקנה הצמיחה שם פריחה אדמדמה, והדבר היה חמור במיוחד בלילות, כשרטיבות היום נהפכת לטיפות טל...  ההליכה בשדות העמק תרמה אף היא את שלה – בוץ העמק שדבק למתכת הרובים לא רצה להיפרד ממנה בקלות ורוב הניסיונות לסלקו גרמו למריחתו על פני שטח גדול יותר... מאז ועד לסוף ה"מכין" בכל המסעות שלהם, דאג ד'  לנקות היטב את הנשק לפני השינה ולהכניסו "לישון" איתו לשק השינה על מנת לשמור אותו יבש ונקי בלילות הקרים והלחים של החורף. מה גם שלעולם אי אפשר היה לדעת מתי המד"ח יחליט לבדוק את ניקיון הנשק – היו מקרים שהם היו בודקים את זה גם בהקפצות ליליות.

למחרת הסתדרו החניכים בטור פלוגתי והתחילו לצעוד לכיוון כללי צפון מערב, בכדי לעקוף את עפולה. אחר כך פנו צפונה ולכיוון תל עדשים.

כל הצעדות שלהם היו עם חגור מלא, 6 מימיות מלאות (4 על החגור, 2 בתרמיל גב), מסטינג, סט בגד תחתון וגרביים להחלפה, את חפירה ועם כל הציוד הנדרש לשהות בשטח למשך היום, כולל מזון – מנות קרב  ולחם. את המזון היו מקבלים לכיתה, כך שכל אחד סחב כמה קופסאות שימורים או שקיות לחם.

הם צעדו כמובן במקומות מרהיבים שד', העולה החדש, שמעולם לא היה במקומות האלה (חליפה חד פעמית ברכב או באוטובוס לא נחשבת) ראה לראשונה "בגובה העיניים". בשבילו זו הייתה חוויה מיוחדת, אם כי מהולה בלא מעט סבל מכל צעד נוסף שרגליו הדואבות היו צריכות לעשות. אחרי המסע המזורז באו ניווטים, לינה תחת הגג באחד ממבני העזר של איזשהו קיבוץ ועוד יום של ניווטים.

את ניווטי היום השלישי סיימו החניכים בחניון ציורי שאירגן להם יפרח באחד החורשות בואכה הר תבור. הפעם לא היה להם גג כלשהו להתחבא מתחתיו, ולאחר שהתחלקו בתוך הכיתות לזוגות, העמידו אוהלי סיירים לקראת הלינה. מיקום המאהל באמת היה ציורי להפליא – את זה ראו מייד כשהגיעו לחניון בערב. יפרח בחר בקרחת יער כמרכז לחניון, ואת שלוחותיה של הקרחת כלפי הגבעות המיוערות בעצי אורן הוא הקצה לאוהלים שלהם. רוב המאהל היה בשלוחה היורדת מהקרחת הראשית, אך אז החניכים לא ייחסו לעובדה זו שום חשיבות.

לאחר יום פעילות מלא וארוחת ערב חמה התפזרו לאוהלים והפקידו את עצמם לידי השינה המרעננת שגופם כה היה זקוק לה. ד' התארגן עד כמה שאפשר יעיל ומתאים למצב גופו הדואב – את הקיטבג שם מתחת לרגליים הפצועות והנפוחות שלו על מנת שיהיו גבוהות ושהדם יזרום מהן; את המעיל והמדים קיפל ושם מתחת לראשו ככרית. בתוך שק השינה העתיק שלו, שכבר ראה רבות בחייו, פרס שמיכה נוספת ושכב לישון בבגד תחתון בלבד. את הנעליים והגרביים השאיר בתוך האוהל, למרות הערות השכן על הריח של האורווה. שניהם היינו עייפים מדי בשביל לפתח את הנושא ונרדמו חיש מהר – גם בהשפעת צלילי הגשם שהחל לרדת...

ד' התעורר מקול רחש מוזר באוהל והרגשת רטיבות באזור הגב והאגן... על דפנות האוהל מבחוץ המשיך לתופף בחוזקה גשם חורפי של ממש, מעליהם רשרשו ברוח צמרות האורנים של החורשה, ובתוך האוהל שלהם זרם נחל... ה"שלוחות של קרחת היער" שהיו מעין אוכפים בין הגבעות של החורשה נהפכו לואדיות וכל מי הגשם שירדו על גבעות החורשה ירדו מטה וב-"שלוחת הקרחת" שלהם חברו לנחל קטן שהחל לעשות את דרכו הארוכה לים...

בן זוגו לאוהל התעורר גם הוא, ושניהם בחנו מהן דרכי הפעולה שעומדות לפניהם... לצאת מהאוהל לא היה טעם – בחוץ גשם זלעפות -הם יתרטבו עוד יותר... חוץ מזה הם היו יותר מדי עייפים מכדי לזוז לחינם... הם החליטו, שעד ששום דבר חמור יותר לא קורה, הם ימשיכו לשכב כמו שהם שוכבים עכשיו וינסו לישון כמה שיותר – הרי במצב הקיים הרגליים והראש יבשים, וגג אוהל הסיירים שלהם עדיין ממשיך להגן מפי הגשם...

כך המשיכו לישון נים ולא נים עוד כמה שעות, עד שזרם המים הקרים מתחתם  התחיל לעשות קולות של מעיין מתגבר... מה גם שמחוץ לאוהל החלו להישמע קולות של חבריהם – הם לא יכלו להבחין במילים, אבל הטונים היו עצבניים... הם זחלו החוצה ומיד ראו שרוב האוהלים השכנים כבא שוכבים בשלוליות ושאוהל שלהם, יחד עם עוד כמה אוהלים של הכיתה, נמצא ממש בדרכו של זרם מים שיורד לו מקרחת היער הראשית.

תחת הגשם השוטף לבש ד' מכנסיים ומעיל – את החולצה הרטובה לא טרח ללבוש כלל – ונעל נעליים. בבדיקה ראשונית התברר שכל הקיטבג רטוב, כך גם שק השינה והשמיכה שבו... הם פרקו את האוהל והזיזו את חפציהם אל הקרחת הראשית על מנת שלא יסחפו במים... אט אט עשו שאר החברה של הקורס  את אותו הדבר – להמשיך לישון במאהל שהוצף היה בלתי אפשרי...

יפרח ומפקדיהם שמו לב למתרחש ותחת הגשם שאומנם החל להיחלש, פתח  יפרח  "מטבח" – הרתיח שני סירי מים והכין באחד קפה ובשני תה... את שארית הלילה העבירו החניכים רטובים ורועדים מקור, אבל עם כוס משקה חם ביד...

בבוקר נראה היה יפרח  מעט נבוך – בחירת מיקום החניון וההנחיות להקמת המאהל היו מעשה ידיו והוא בוודאי הרגיש אי נחת מסוימת לאור התוצאות... אבל הוא התאושש מהר והחל בפעילות קדחתנית עוד בשעות הלילה, כך שלקראת ארוחת הבוקר, כשפסק הגשם, הגיעה מבסיס ח"א ברמת דוד משאית ובה מדי ב' ומעילי ב' יבשים.

החניכים כמובן שמחו להחליף את הרטוב ליבש, אך היבש לא הספיק לכולם... הם קיבלו אישור חד פעמי להמשיך את ניווטי היום בלבוש לא תקני – על זה שמוותרים על הניווט היומי לא היה אפילו הרהור... את שארית היום צעד ד' ללא גופיה וחולצה כלל – מכנסים ומעיל היוו את כל לבושו עד שהגיע לחניון הלילה הבא.

כמובן שמסלול הניווט באותו יום היה יוצא מהכלל – יער אורנים שטוף גשם, טיפות המים על קצות ענפי העצים והמחטים שלהם שנצצו בקרני השמש, אוויר נקי עם ריח בלתי נשכח של הסערה שעברה... מה גם שמצב רוחם של החניכים היה גבוה והיתולי לאור הלילה והבוקר שעברו...

את הלילה של אותו היום הם לנו כבר במבנה בעל גג – בבניין בית הספר בסג'רה-הלא היא אילניה. יפרח דאג לזה... כל כיתה קיבלה כיתת לימודים בתור חדר שינה. החניכים הזיזו את השולחות והכיסאות הצידה ופרסו את המזרונים והשמיכות שיפרח אירגן (כנראה מרמת דוד) יחד עם הבגדים שלהם שכבר עברו כביסה וייבוש... הפעם הם ישנו כמו מלכים...

בבוקר, כשהתעוררו, גילו את גודל הברוך... בלילה הקודם היו כה עייפים, שלא שמו לב לכמות הבוץ שהביאו איתם, וכעת היו צריכים לנקות את כל זה כדי שיפרח יוכל לעמוד בהבטחתו להנהלת המוסד המכובד הזה שיחזיר את המבנה והכיתות נקיים כפי שקיבל... החניכים נאלצו להכין "מסדר המפקד" מאולתר לכל הכיתות והמבנה...

את שארית היום "בילו" במסע לקו הסיום אי שם באזור צומת גולני. אחר כך נחו במשאיות בדרך לבאר שבע. ליתר דיוק בדרך לאשל הנשיא – שם ירדו מהמשאיות, כל כיתה "חתמה" על אלונקה ואת השבוע חתמו במסע של כ-15 קילומטר אלונקות לשערי בסיס חצרים... את הכי קטן וקל העלו על האלונקה. המד"ח שלהם העיף בהם מבט מוזר אך לא אמר מילה. את האלונקה הרכיבו על הכתפיים, אירגנו 3 רביעות של "סוחבים" שהתחלפו ביניהם לפי הסדר ועוד זוג "ספר" (אז עוד היו כיתה גדולה של 15 איש)... כך שזה היה קשה, אך לא יותר מדי.

למחרת היה שוב מסדר המפקד, אבל, או שיפרח התרכך או שלמדו להכין את המסדר טוב יותר, הפעם עברו את המסדר בפעם הראשונה... ועוד שבוע של מסעות נגמר בשלום...

 
 
לייבסיטי - בניית אתרים