נכתב ע"י יצחק מוסטוב.
באישור הצנזורה


השבוע השלישי של הניווטים היה מחד קשה אך מאידך כבר לא כל כך... קשה כי זה היה שבוע שלישי ברציפות של מאמצי הליכה מוגברים בתנאים קשים ולא כל החבר'ה בקורס יכלו להתגבר על הקשיים הפיזיים. לא כל כך קשה, כי לא היה גשם, למרות שהיה די קר, ובמיוחד בלילות שהם "בילו" בהרי חברון. כאן  היה שינוי מרענן שבמקום שקי השינה שהתרטבו  בצפון, קיבלו החניכים שקי שינה חדשים עם תחתית מבד שמשונית בלתי חדיר למים, שגם היו חמים יותר.

הפעם הם צעדו בנוף שונה  לחלוטין. נוף יפהפה בעצמו, נוף עוצר נשימה... ושוב, בשביל ד' כל הנוף הזה היה נוף בראשית... הוא יכול היה  לראות מקרוב את מה שעד עתה רק דמיין – איך נראתה הארץ בימי גיבורי התנ"ך... השטח שצעדו בו החניכים המחיש את זה באופן מלא – טרסות ושדות שעיבדו החקלאים בכלים שנדמה היה שיצאו ישר מספר מלכים. בדואים על עדריהם כאילו באו מפרשת "ויאמר"... אם לא היה זה צבא עם נשק ותחמושת, ואם החקלאים והבדואים האלה לא היו רואים בחניכים אויב, כל זה היה יכול להראות רומנטי... אבל מצב הדברים היה כפי שהיה, והחניכים תודרכו להיזהר מהחבר'ה האלה... לצורכי הגנה אף ניתנו להם  5 כדורי רובה ל-"מכנ"כ" שלהם, (מקל כלום נגד כלום, כפי שקראו בחיבה לרובי ה"צ'כי").


(מקור:דו"צ)

בשבוע זה ניתן הדגש על ניווטי לילה בקבוצות קטנות, כך שהרבה לישון לא יצא להם... לרוב היו תופסים כמה שעות שינה "בר בשטח" ורק פעם אחת לנו במקום מסודר – בבסיס חיל ההנדסה באדוריים.
 
אחרי כמה לילות ללא שינה וימים של פעילות רצופה של תיזוזים ומסעות, היתה הבעיה האמתית  לעשות את הצעד הבא, תרתי משמע. הכל – הגוף העייף וההיגיון הצרוף קראו בקול רם וברור להאט ולנוח ולו לדקה, לסגור את העיניים ולו לשנייה. מנגד עמדה הנחישות להשלים את המוטל ולא להיכשל בקורס... השבוע הזה היה גורלי והיו כמה וכמה מהחבר'ה שלא יכלו לעמוד בזה... גם בכיתה שלהם לכמה חבר'ה "נגמר הדלק"... בניווטי הלילה הם פתאום היו מתיישבים ומכריזים שזהו זה, הם הולכים לישון כאן ועכשיו ולא מעניין אותם מה יהיה עם הכיתה – תגיע לנ"צ הבא או לא... החניכים ניסו לסחוב אותם, וד'  ידע שבכיתות אחרות ניסו "לדחוף" אותם, כולל בעזרת קני ה"צ'כי" (לפחות בשביל זה הוא היה טוב). אנשים אחרים גילו תושייה, תכונות מנהיגות ואחריות – כל כיתה ו"גיבוריה"...

למרות שלד' היו קשיים פיזיים בהליכה – רגליו היו נפוחות באופן תמידי, בועות היבלות גדלו לממדים מבהילים, כמעט כל הציפורניים על הרגליים נשרו, ושפשופים במפשעות נהפכו לפצעים מדממים – בכל פעם שחשב "די, לא יכול יותר", המשיך לצעוד הלאה ולעזור לחברים במה שיכול היה... לעיתים נאלץ לקחת פיקוד ולהפעיל מחשבה מקורית משלו  כשהמנהיגים הרגילים של הכיתה לא הצליחו להסתדר עם המצב. וזה קרה יותר מפעם אחת...

לקראת סוף השבוע הם כבר לא הלכו. – הם דידו על רגליהם אל נקודת האיסוף של סוף ניווטי הר חברון... בדרך לבסיס שוב ירדו באשל הנשיא – הפעם סיום של שבוע המסעות היה ריצת שטח הביתה...

למחרת הכריז מפקד הקורס על כמה מצטיינים מכל הקורס שבתור פרס קיבלו "פס" לשבת. במפתיע (לפחות לדידו של ד') הוא הייה אחד מהם... הפעם יצא הביתה לא עם ה"צ'כי" שלו, אלא עם העוזי היחיד שהיה להם בכיתה – בעליו, אודי הירושלמי, הסכים להתחלף לשבת בנשקים על מנת שיהיה לד' נוח יותר בטרמפים...
רצוצים ודואבים בגוף ובנפש התחילו החניכים את השבוע שאחרי זה... שבוע שבו התחילו "לספוג אבדות" בין אנשי הקורס...

לכאורה היו לפניהם כמה שבועות של מנוחה פיזית "תוך כדי" לימודי קרקע – ממבנה מטוס הפוגה ועוד כמה נושאים עיוניים. אבל לחלק מהאנשים המנוחה הפיזית הזו באה מאוחר מדי... תורים ארוכים של חניכי "מכין" לפני המרפאה היו לסימן הראשון. משם חלק מהאנשים חזרו למאהל עם "פתק מהרופא" שפטר אותם מצעדות ופעילות גופנית "מחשש לשבר הליכה". אח"כ פתק זה התחלף בהפניה לירפ"א, שהייה בצידה גם "צ'ופר" – יציאה לא מתוכננת הביתה באמצע השבוע. מהר מאוד נשרו רוב האנשים מהקורס... היו גם כאלה שבאו מיוזמתם ו-"חתמו וויתור", זאת אומרת וויתרו ביוזמתם על חלום הטייס. הם היו מסבירים את זה בדרך כלל בזה שעכשיו, אחרי המסעות, הם הבינו שהם לא רוצים להיות טייסים אלא שריונאים או תותחנים או עוד משהו...

מכאלה נפרדו החניכים ללא צער... במקביל גם המפקדים היו עושים סלקציה משלהם, וועדות הערכה שנערכו על סמך הפעילות של החודש הראשון "העיפו" כמה אנשים מהקורס. גם הכיתה של ד' החלה לאבד אנשים...

למרות כל הקשיים והכאבים מצב רוחו של ד' בסיום שלושת השבועות של המסעות היה מרומם – הוא הכיר כמה חבלי הארץ "דרך הרגליים" ונהנה מזה... הוא למד הרבה – גם על עצמו ועל היכולות הפיזיות שלו.. החיוך לא מש מפניו, למרות שכבר ידע "במה נגמר עליז"...
 
 

לייבסיטי - בניית אתרים