נכתב ע"י יצחק מוסטוב
לאחר אישור הצנזורה

 
במהלך שבועות לימודי הקרקע הגיע העת להחליט מה לעשות עם אפו של  ד'..  אם הוא מסיים בהצלחה את שלב ה"מכין", אחריו בא שלב ה"ראשוני" שבו טסים על מטוסי הסילון – הפוגה מגיסטר. אולם לצורך זה,  אמור ד'  לעשות ניתוח באף על מנת להסיר את המגבלה שהדביקו לו ביחידת הרפואה האוירית (ירפ"א) עוד בחודש יולי. ד' החליט להעיר את תשומת ליבם של המפקדים לזה. הוא  נשלח למרפאת הבסיס, ומשם לירפ"א. בירפ"א התעקשו הרופאים לא לאשר לד' טיסות בפוגה ללא ניתוח ושלחו אותו למחלקת אף-אוזן-גרון של בית החולים בתל השומר. שם רופא מנתח קבע לו תאריך לניתוח. כשחזר ד' למפקדים שלו ב"מכין", הסתבר שהתאריך נופל באמצע "שבוע הישרדות", שבוע שבו היו החניכים מתוכננים לעשות מסעות קצרים מחופי צפון סיני ועד לאילת וללמוד איך לשרוד בתנאי המדבר. הודות להערכה גבוהה שלה זכה ד' מהמד"ח של הכיתה שלו, החליט מפקד ה"מכין" להשאיר את תאריך הניתוח כמתוכנן ולשחרר את ד' מהיומיים האחרונים של המסע.  

כעבור כמה ימים הגיע מועד שבוע ההישרדות... החניכים עלו עם הפק"ל הקבוע שלהם על משאיות ונסעו את כל הדרך לחופי צפון סיני באזור רפיח המצרית. שם למדו איך אפשר למצוא מי שתיה ליד חופי החול של הים התיכון, ומה אפשר לאכול מעולם החי והצומח המצוי במי הים הרדודים ודיונות החול שלידו.

אחר כך שוב עלו על המשאיות והמשיכו דרומה. באמצע מדבר סלעי למדו איך לשרוד  תחת השמש הקופחת. לאחר לינה במדבר זזו שוב דרומה, לכיוון אילת, ושוב הדרכות מעשיות על מה אפשר לאכול מהצומח וממה להיזהר, איך למצוא מחסה ומים בנחלים היבשים וכיוצא בזה. הכל היה מתובל בסיפורי מילוט מוצלחים ולא כל כך מוצלחים של טייסי חיל האוויר מימי ששת הימים, מלחמת ההתשה ומההיסטוריה החדשה יותר של מלחמת יום הכיפורים. לד' הכל היה חדש ומעניין ביותר – למען האמת עד עצם היום הזה...

לאחר יום נוסף באזור אילת, נפרד ד' מהחבר'ה והתחיל את דרכו צפונה לבית חולים בתל השומר – דרך בסיס האם בחצרים כמובן...

ככל שהתקרב זמן הניתוח, יותר ויותר פרפרים רקדו לד' בבטן... ניתוח זה יהיה הראשון בחייו ופחדים בלתי מוסברים תקפו אותו פעם אחר פעם... מדי פעם הייה צריך להזכיר לעצמו בשביל מה הוא עומד לעבור את כל הסבל הפיזי והנפשי הזה, וכשהיה עושה זאת, הפרפרים היו נרגעים מאט, לפחות לזמן מה.

באחד הצריפים של בית החולים תל השומר הקצו לו מיטה בחדר עם כמה שכנים. למחרת באה אחות ולקחה אותו לחדר הניתוחים. שם התברר לו שהניתוח יהיה תחת הרדמה מקומית. כיסוי מיוחד עם חור באמצע הונח על ראשו של ד'  ומנע ממנו כל אפשרות לראות משהו... בשלב זה הוא  לא ידע אם לבכות או לשמוח... אך די מהר כבר לא יכול היה לשמוח כלל...

עם תחילת הניתוח הפך הרופא המנתח לסתת אבן – כלי עבודתו העיקריים היו פטיש ואזמל, ושיטות העבודה  היו בהתאם. את רוב תוצאות הניתוח הוא השיג במכות פטיש חזקות, שהדהדו בראשו של ד'  למרות ההרדמה המקומית. היכן שהוא דחף את האזמל לא הרגיש ד' כלל, אבל את מכות הפטיש הרגיש היטב בכל תא ותא של מוחו... זה היה סיוט שנמשך שעות, עד שהרופא החליט ש-"תעלת הבלאומילך" שהוא חפר לד' באף תעביר מספיק חמצן בעת הטיסה במטוסי סילון... הרי בשביל זה, ורק בשביל זה, עושים לד' את הניתוח הזה. ובשביל זה, ורק בשביל זה, הוא סובל את כל זה...

כמו כל סיוט, גם הסיוט הזה נגמר... הרופא נתן מכה אחרונה עם הפטיש, אמר לאחות לחבוש את ד' ועזב את חדר הניתוח. לאחר שהאחות תחבה לתוך תעלות האף  משהו דמוי טמפונים, היא חבשה לד' את האף. עכשיו, באמצע הפנים שלו התנוסס דגם קטן של פירמידת רעמסס... כך הגיע למיטתו – עם ראש הלום ממכות הפטיש, עם אף סתום וחבוש... ד' חשב שכעת יוכל להירגע ולנוח... אבל הוא טעה... כי עכשיו הגיע זמן התפוגגות ההרדמה באפו, יחד עם כל הקשור אליו. הוא החל להשלים את כל תחושות הכאב שהחסיר בזמן הניתוח... בהמשך הכאבים נהיו קהים וחלשים מספיק על מנת שיוכל להירדם רק לקראת סוף הלילה... עוד כמה ימים היה ד' כמו סמרטוט, אחר כך בא יום של הורדת התחבושת... זה גם היה סיוט, אבל כבר קטן יותר... כל אותו זמן ניסה להסתיר את הכאבים מכל הסובבים – הרי גברים לא בוכים ופרחי טייס לא מתלוננים...

תאורטית היו צריכים לשחרר את ד' מבית החולים שבוע לאחר הניתוח, אבל הוא תפש איזה זיהום והצטננות שהשאירה אותו שם לשבוע נוסף. לבסוף שוחרר מבית החולים, עבר בירפ"א ששם הורידו לו את המגבלה של טיסה במטוסי סילון, וחזר לבית הספר לטיסה.

שם ציפו לו כמה הפתעות, והגדולה בהם האבדות שספגה הכיתה שלו בתקופת העדרו – הם התחילו  את שלב ה"מכין" חמישה עשר חניכים וכעת נשארו רק עשרה. וכאילו זה לא מספיק, למרות שנשארו כיתה ופעלו במסגרת כיתה, את חדר המגורים שלהם פינו ופיזרו אותם "בבודדים" במקומות הפנויים בחדרים של הכיתות האחרות.שם  כמובן קבלו את המקומות הפחות פופולריים – קומות שניות ליד הדלת, היכן שהיה יותר קר ורועש. מה גם שעבור החבר'ה ה-"אבוריג'ינים" בחדרים האלה הם היו נטע זר די הרבה זמן...

לד'  התמזל "ליפול" לחדר עם כמה חבר'ה מוכרים – מני המושבניק שהיה חניך תורן שלהם כשטסו בפייפרים ומיקי ב' מירושלים. את מיקי הכיר ד' עוד לפני הגיוס, למרות שלא למדו באותו בית הספר או גרו באותה שכונה - דרך חברים משותפם מצאו את עצמם באותה חבורה בכמה ממסיבות ימי שישי בירושלים, כך ששמחו כשראו "פרצוף מוכר" בשורות חניכי הקורס אחרי הגיבוש. בחדר היה גם בחור אחד מתל אביב – עודי שמו. הוא היה בחור מאוד כריזמטי ויוצא דופן – מהתבוננות בו הבין ד' שתל אביב זה לא ירושלים...

בכלל, היו להם בקורס לא מעט טיפוסים יוצאי דופן. אחד מהם היה חנוך פרלמן – בחור כחוש, דק ויפה תואר. הוא היה פייטר אמיתי ושש אלי הרפתקאות בכל הזדמנות שרק נקרתה דרכו. פעם, עקב איזשהו וויכוח מסגנון "תוכיח שאתה יכול" בעת התעמלות בוקר על מגרש המסדרים של בית הספר לטיסה, הוא זחל להיקפו של המגרש בתוך תעלת הניקוז המכוסה רשת ברזל עבה. כל זה כשעל המגרש עמדו כמעט כל חניכי בית הספר עם המד"סים והרס"ר... הבחור זחל לתוך התעלה מאחורי גבם – הם כמובן סגרו את האירוע הזה מעיני זרים – יצא מהתעלה לנגד עיניהם הלא מאמינות בצדו הנגדי של המגרש, מאחורי גבו של שיקל – מאובק, משופשף ושרוט. אבל מחייך מאוזן לאוזן... כמובן שהוא הפך ל "מלך האמיצים" של הקורס. לימים נהרג חנוך בהתרסקות היסעור בבקעה (אסון הנ"ד).
 
לייבסיטי - בניית אתרים