נכתב ע"י יצחק מוסטוב
לאחר אישור הצנזורה


הזמן, כידוע, לא עומד מלכת – גם בשלב ה"מכין" של קורס הטייס – ופרק המסעות התקרב לסיומו. אחריו, כפי שהיה נהוג בדורות על פני דורות קודמים של קורסים בבית הספר לטיסה, היה אמור להיות פרק ה-"סוכריה" של  ה"מכין" – קורס הצניחה. אבל לפני שיגיעו לשם החניכים,היה עליהם לעבור את המסע המסכם.

המסע המסכם  תמיד היה מבחן קשה - הם ידעו זאת וציפו לזה... אבל מה ימציאו להם המפקדים שלהם הפעם היה בגדר סוד... הם שמעו על המסע המסכם של הקורס שלפניהם והייו מוכנים להכל... כך לפחות חשבו...

ביום המיועד עלו החניכים על המשאיות שלקחו אותם לים המלח. לא לחופים המרהיבים שלו, אלא לשפך אחד הנחלים מעט דרומית לנווה זהר. שם קיבלו מסלול הנ"צ-ים ולוחות זמנים שבהם עליהם להיות שם. כמו כן שתי מנות קרב (אלה הנקראות "שישייה") לכל כיתה, כמזון עד למחרת בבוקר וזמן ללמוד את הציר. הציר היה קשה – הם היו צריכים לעלות דרך הנחלים והצוקים מים המלח אל רמת דימונה, לעקוף את העיר  מצפון ולהגיע לחניון בחרבת ערוער עד שעה 8 בבוקר. שם אמורים היו לקבל את קטע הניווט הבא.

לטפס על צוקים ועל הרים באזור ים המלח זה עסק לא קל, אבל לעשות את זה באמצע לילה זה גם מסובך וגם מסוכן במידת מה... כך שהם היו חייבים להקדיש זמן ותשומת לב ללימוד הציר. ואת זה עשו תוך כדי חיסול המרכיבים הכבדים של מנות הקרב – קופסאות השימורים הגדולות. כך הרוויחו פעמיים, גם שבעים וגם פחות לסחוב על הגב. הם השאירו סוכריות ותרכיזים שהיו בולעים בתאווה עם הרבה מים באמצע המסע.

לקראת  השעה ארבע יצאו במעלה הנחל היבש ובנקודה מסוימת עזבו אותו על מנת לטפס אל קיר הצוקים שעמדו בינם לבין היעד הראשון שלהם. הטיפוס לא היה קל אך הם יכלו  לו לפני רדת הליל. מכאן והלאה כל צעד מוטעה היה מסוכן, מכיוון שהם ניווטו על השבילים הדקים שעברו על הרכסים והטרסות הצרות שלאורך קירות הצוקים. כל זה האט מאוד את קצב ההתקדמות וסחט אנרגיה רבה. תאורת השמיים הליליים לא יכלה להשלים להם את אי הדיוק של המפות שבידיהם, ומדי כל כמה קילומטרים או פחות היו צריכים לערוך קונסיליום כיתתי על מנת לוודא שהם הולכים בכיוון הנכון.

לקראת סוף הלילה עברו את השטח הקשה והגיעו לפלטו של דימונה. כאן תאורת מפעלי הפוספטים וההילה של אורות העיר,  נתנו להם אופק וכיוון, ומכאן זה היה עניין של זמן הליכה בלבד.  לקראת השעה שבע הגיעו לחניון שלהם, שכרגיל ארגן יפרח.

בחניון תיחקרו את הציר עם המד"ח והתבשרו שבשלב השני של המסע המסכם, מחכה להם מסע אלונקות למרחק של כ-20 קילומטרים עד צומת בית משאש, ושבינתיים עליהם לאכול ארוחת בוקר ולהכין את עצמם להמשך הפעילות. מה שעשו בשמחה... במיוחד מרענן היה הקפה של יפרח, שהצליח להרחיק לזמן מה את המחשבות המטרידות על איך ינשאו את האלונקה כשהם רק עשרה בכיתה... הבעיה של כמות כזו של האנשים בכיתה נעוצה בכך שהרביעיות הנושאות לא תוכלנה לנוח מספיק בין ההחלפות ...

כשהגיע הזמן לשלב השני במסע, כל אחד מאיתם כבר הכין את החגור ואת הפק"ל שלו. במפתיע החליט המד"ח לעשות להם מסדר יציאה. ועוד יותר היה מפתיע שאצל שני חבר'ה מהכיתה שתי המימיות שבתרמיל הגב היו ריקות - החבר'ה פשוט רצו להקל על עצמם... תגובת המד"ח היית מיידית ואכזרית – הוא שלח אחד מאיתם ליפרח לחתום על ג'ריקן 20 ליטר מלא מים. זה כמובן חוץ מזה שהחבר'ה נאלצו למלא את המימיות היבשות מים. כשהבחור חזר עם הג'ריקן, המד"ח הצביע על אחד החברה מהכיתה כעל "פצוע", שם לו מתחת לראש את הג'ריקן ופקד "אלונקה הרם"... אחר כך בקול רגוע הסביר להם שעליהם לעשות את מסע האלונקות עם המשקל הנוסף הזה, ושאת המים מהג'ריקן אסור להם לשתות או לשפוך... אחרי זה באה הפקודה "קדימה צעד" והם התחילו את הקטע של המסע שגם ככה לא היה קל, אבל עכשיו נהפך לקשה במיוחד...

עשרים הקילומטרים הבאים נהיו קרובים לסיוט – תחת שמש קופחת בכינון ישיר, כי למרות שזה היה סוף פברואר מזג האוויר היה חמים.הם  צעדו קדימה על אדמת הלס המדברית של הנגב עם עקשנות של פרדים, מקללים את מי שצץ במוחו הרעיון לא למלא את המימיות בתרמיל הגב ואת מי שהחליט שהעונש על כך הוא כיתתי... כל דקה או שתיים נשמעה זעקת העזרה שהשמיע מישהו מהחבר'ה הנושאים  "החלפה", ורביעית החבר'ה שרק לפני דקה השתחררו מנשיאת האלונקה, היו נותנים כתף ומחליפים את הרביעה הקודמת ללא האטת קצב ההליכה... למרות הכאבים ברגליים והצליעה, למרות כל שברי הליכה והיבלות אף אחד מהכיתה לא פרש ולא ברח מהתור שלו להחליף חבר תחת האלונקה... במיוחד השתדל אייל מכפר יחזקאל, שלמרות שבר ההליכה שממנו סבל כבר חודשיים. פניו הסגירו עד כמה קשה לו, צליעתו הכמעט תמידית בשלב זה של המסע פגעה בקצב הצעידה של הרביעה שלו, אבל הוא לא היה מוכן להישבר והמשיך קדימה למרות הכל. 

כעבור כארבע שעות הסתיים גם השלב הזה... והחניכים, רצוצים ועייפים, מחזיקים את הכתפיים הדואבות, קבלו חצי שעה למנוחה וארוחה לפני שיצאו לשלב הבא והאחרון של המסע שטרם ידעו בוודאות מהו. כעבור כמה דקות הסתבר שבתור סיום המסע עליהם להגיע בכוחות עצמם (ז"א בצעדה) אל שערי הבסיס – מרחק של כארבעים קילומטרים.

חצי השעה שהוקצתה למנוחה וארוחה הסתיימה, והם יצאו במסע רגלי מזורז צפונה לאורך הכביש המוביל לבאר שבע בטור המורכב משנים עשר כיתות של 10-15 איש. מאחוריהם היו כבר למעלה מעשרים  שעות רציפות של מסע ללא הפסקות למעט חצי שעה עד שעה לאוכל ושתיה. לפניהם היו עוד כשמונה  שעות הליכה בשארית הכוח...

והם הלכו - כיתות כיתות של חיילים עייפים, גוררי רגליים, מאובקים ומלוכלכים, עם כתמי זעה יבשה על חולצות המדים... אף אחד לא היה מוכן להישבר ולהישאר מאחור... החזקים עודדו את המתקשים, ואם היה צריך עזרו להם... לכולם הייתה מטרה אחת מול העיניים – לסיים בכבוד את ה"מכין" והמטרה זו הייתה קרובה מתמיד...

בכיתה של ד' אייל המשיך לצעוד בכבדות – כל צעד גרם לכאב ברגליו הרצוצות מהליכה מרובה של החודשים האחרונים. אורי הירושלמי, בעל המזל בגלל שהיה לו עוזי ולא "צ'כי" כמו לכולם, צעד בראש – עיניו הכהות באופן טבעי זהרו באור הנחישות לגמור את המסע הזה "כמו גברים". אצל כולם נפתחה הנשימה השנייה והם   המשיכו לספור את הזמן שעבר תוך התגברות על המרחק שנותר...

זו היית צעדה ארוכה ומעייפת, אבל גם היא הסתיימה... דמויות ירוקות, אפורות מאבק הנגב, חצו כיתה אחר כיתה את שערי הבסיס והצטברו על מגרש המסדרים של בית הספר לטיסה. למרות העייפות פני כל החבר'ה מהקורס הביעו שמחה וגאווה. מאחוריהם יותר מ-100 קילומטרים של מסע רגלי מורכב וקשה, שלושים  שעות של הליכה רצופה... היה במה להיות גאים... גם מפקדיהם שמחו – חלקם בשמחת החניכים, חלקם בשמחתם שהכול נגמר בשלום... אפילו מפקד בית הספר לטיסה יצא אליהם למרות השעה המאוחרת, הביט בהם עושים תרגילי שחרור, שוחח עם המפקדים ועזב עם החיוך של אדם מרוצה על פניו... ארוחת הלילה שחיכתה להם אחרי המסע המסכם הייתה טעמה במיוחד אף היא...

למחרת חיכה לחניכים מסדר המפקד ויציאת שבת. בשבוע שלאחר מכן הם היו אמורים להתחיל שלושה שבועות של קורס צניחה, ואחרי זה שבוע של הכנות למסדר הכנפיים שסימן סוף תקופה ומעבר לשלב הבא בקורס, שבו היו אמורים לצעוד ולעשות תרגילי נשק תחת פיקודו של ה"כוראוגרף" שיקל – כמו שעשו כבר עשרות הקורסים לפנינו... אבל הקורס שלהם לא היה כמו הקורסים לפניו, ומפקדיהם בבית הספר לטיסה הכינו להם הפתעה נוספת...
  

 

לייבסיטי - בניית אתרים