נכתב ע"י יצחק מוסטוב
לאחר אישור הצנזורה


הטיסות ב-"בסיסי" היו מאוד שונות ממה שהיה ב-"ראשוני".

הפעם הקורס היה "בגודל הנכון" – לכל מדריך בטייסת היו מקסימום 2 חניכים, כל אחד היה טס בממוצע את הטיסה וחצי שלו ליום, ועשה את כל התרגול הנדרש על פי הסילבוס.

ב-"ראשוני" למדו החניכים לעשות תרגילי אווירובטיקה בסיסיים, ותרגלו אותם "בבודדת" – אחד אחרי השני. ב-"בסיסי" למדו לשלב את תרגילי האווירובטיקה לסדרות, תוך כדי הקפדה על הטסה חלקה וקצב ביצוע אחיד. אם עד עכשיו חשבו שהם יודעים איך לעשות לופים, רולים, ווינגאוברים ושאר אלמנטים אווירובטיים, מדריכי ה"בסיסי" הוכיחו להם שיש להם עוד הרבה מה ללמוד לפני שיצליחו לבצע את התרגילים האלה באופן מושלם, שלא לדבר על ביצוע סדרה אווירובטית מלאה – רצף של כ-7 תרגילים אווירובטיים שבו סיום תרגיל אחד מהווה התחלתו של תרגיל שאחריו. כאן למדו החניכים דברים חדשים – שמירת כיוון וציר תוך כדי ביצוע הסדרה, ניהול האנרגיה של המטוס כך שתמיד היו מהירות וגובה מספיקים לביצוע התרגיל הנוכחי ויישאר גם לתרגיל הבא בסדרה. זו כבר היתה ההתחלה של אומנות הטיסה ולא רק הטכניקה של ההטסה.

תוך כדי הטיסות, המדריכים הקשו עליהם עם כל מני "עיזים" שפתרונם דרש מחשבה זריזה, ביצוע תכליתי ושיפוט מושכל של התנהגות המטוס.

החניכים היו מתרגלים גישה לנחיתה עם מנועים "תקועים" בכוח שונה, כאשר מנוע אחד היה יכול "להיתקע" בכוח מלא והשני בסרק, עם מעצורי אוויר "חצי בחוץ חצי בפנים", עם מדפים ש"נתקעו" בחוץ, ועוד כל מני המצאות שמוחם הקודח של המדריכים היה ממצא להם כדי ללמד אותם להטיס את הפוגה בכל מיני מצבים ולחשוב טוב באוויר. השיפור ביכולת ההטסה של ד' היה בולט וברור.

אך יחד עם תרגול האווירובטיקה התחילו החניכים ללמוד נושאים חדשים – הטסת מכשירים (לקראת טיסות לילה) וניווטים.

טיסות מכשירים

בטיסות אימון מכשירים המדריכים היו טסים מהתא הקדמי, והחניכים ישבו בתא האחורי שהיה בו HOOD – מעין וילונות שהיו מסתירים לחניך את השמיים בעת התרגול.
הם למדו להטיס את המטוס על סמך המכשירים בלבד – לשלוט במצבי האף לפי האופק המלאכותי, לקרוא את מצב המטוס על סמך מכשירי הטיסה – מד גובה, מד שיעור נסיקה, מד מהירות ומד שעור פניה ונטייה. הם למדו להטיס גם על פי "לוח מכשירים חלקי" – ללא האופק המלאכותי.

המדריכים תרגלו אותם ביציאה מ"מצבים מוזרים" – הם היו סוגרים את העיניים, המדריכים היו מתמרנים את המטוס למצבים שונים, כולל מצבי טיסה קיצוניים עם אף מעלה או אנכית מטה, אחר כך אומרים "אתה לוקח" והחניכים היו צריכים להגדיר את מצב המטוס ולהגיע לטיסה "אופקית וישירה" כמה שיותר זריז.

גולת הכותרת של תרגול המכשירים הייתה גישה עיוורת לנחיתה – (GCA -GROUND CONTROL APPROACH). המכשירים של הפוגה של אותם הזמנים היו מיושנים, האופק המלאכותי לא מדויק, המטוס היה מקפץ בזרמי האוויר כמו עלה נידף ברוח, במיוחד בטיסות אחרי הצהריים, כך שלהתייצב על קו הגלישה ולשמור אותו כשאתה יושב מתחת ל-HOOD לא היה קל כלל ועיקר... החניכים היו חוזרים מהטיסות האלה רטובים, סחוטים מנטלית ורצוצים פיזית, למרות שלכאורה שום דבר קשה לא עשו... 
 
לייבסיטי - בניית אתרים