נכתב ע"י יצחק מוסטוב
לאחר אישור הצנזורה


נושא חדש נוסף שהחניכים למדו ב"בסיסי" היה טיסות במבנה. הדגש היה על טיסות במבנה מכונס "כמו בצוות האווירובטי", למרות שמרחקי "הישיבה" שלהם במבנה היו יותר פתוחים ורחוקים מאשר בצוות האווירובטי.

טיסות המבנה היו בזוגות ושלישיות וכללו הצטרפות אחרי ההמראה אל המוביל, התכנסות למבנה מכונס וטיסה בו עד חזרה לנחיתה. באמצע הטיסה המוביל היה מתחלף על מנת לתת גם לחניך שלו להתאמן במבנה.

דגש רב נתנו המדריכים על ללמד את החניכים את שלושת העקרונות החשובים של ישיבה במבנה מכונס – כל הזמן להיות על מישור הכנפיים של המוביל, לטוס מעט מתחת למוביל ולשמור מממנו מרחק קבוע רוחבית ואורכית.

העיקרון הראשון חייב אותם להתעלם מהאופק הרגיל – במבנה מכונס, הכנפיים של המוביל הופכות להיות האופק שלך. אם המוביל נותן הטיה המובל חייב לתמרן כך, שהוא כל הזמן יהיה על המישור של המוביל וכנפיו יהיו מקבילות לכנפי המוביל. דבר הזה אינו פשוט כמו שזה נשמע, במיוחד כאשר המוביל פונה החוצה מהמובל, כי אז טייס המטוס המובל חייב לעלות מעלה ולטוס למעשה מעל למוביל שלו... כמובן, כשהמוביל נמצא בפניה אל המובל, המטוס המובל חייב לרדת מתחת למוביל ולתפוס את הפניה שלו.

העיקרון השני מעט פשוט יותר מהראשון – העיניים של הטייס המובל צריכות להיות בדיוק במישור הכנף של המוביל. מכיוון שתא הטייס במטוסי סילון נורמליים נמצא בצד העליון של המטוס, ישיבה כזאת במבנה מכונס מביאה את גוף המטוס המובל להיות נמוך מעט מגוף המטוס המוביל. אם אתה בתור מובל רואה את הצד העליון של כנף המוביל – רד מטה. אם את תחתית הכנף – תעלה... פשוט, אבל חשוב לבטיחות...

מימוש העיקרון השלישי הוא הכי קשה – מיקום רוחבי בין המטוסים נקבע בדר"כ כאורכה של מוטת כנף המטוס. גם זה מהשיקול של בטיחות טיסה על מנת שמטוסים לא יפגעו אחד בשני במקרה ומישהו מהם חייב לתמרן במחריפות או "לשבור" מבנה.  מיקום אורכי נקבע על זווית של 45 מעלות, כך שהמטוס המובל "יושב" משוך לאחור, אך לא יותר מדי. כך נוח למוביל לראות את המובל, ונוח למובל להגיב על שינויי נתיב הטיסה של המוביל.

לשמור מקום במבנה מכונס זו עבודה מאומצת ורציפה של טייס המטוס המובל. הוא חייב להפעיל את הסטיק ואת מצערות המנועים בצורה עדינה ומתואמת על מנת לשמור את מטוסו על מישור הכנף של המוביל, אך מעט מטה ממנו, ולא להתרחק החוצה מהמוביל ולא משנה איזו פניות הוא מבצע. מצד שני לא להתקרב אליו קרוב מדי כי זה מסוכן. כמו כן לא לתת למוביל לברוח קדימה, ולבטח לא לעבור בעצמו קדימה מעבר לקו 45 מעלות. ומכיוון שקיים זמן תגובה מהזזת מצערות המנועים ועד שהמטוס באמת מאיץ או מאט, הרי שיד שמאל של הטייס "שואבת" כל הזמן עם המצערות קדימה-אחורה על מנת לשמור את המטוס במקום, כשיד ימינו על הסטיק שומרת על המרחק הרוחבי ומישור הכנף של המוביל.   
 
הטיסות הראשונות שבהם למדו החניכים לטוס במבנה היו מתישות פיזית, אבל מלהיבות נפשית. עבודת ההגאים והמצערות לשמירת המיקום דרשה הרבה ריכוז ואנרגיה, אבל לטוס ליד וביחס למטוס אחר בשמים זה פשוט יפיפה...

מכיוון שפרק טיסות המבנה נלמד אחרון ב-"בסיסי" ובקורס נשארו פחות מחצי מאלה שהתחילו את השלב, העיקרון של מדריך אישי לחניך כמעט כבר לא נשמר, והיה יוצא להם לטוס עם מדריך שונה כמעט כל גיחה. כמובן שכל מדריך לימד אחרת, שם דגשים אחרים ותיחקר אחרת. אבל יחד עם זה, כמעט תמיד כל מדריך חדש היה עולה על נקודה שלה המדריך הקודם לא שם לב, או היה מראה עוד דרך איך עושים את זה נכון יותר. כך, למרות אי-עקביות מסוימת בהדרכה, למדו החניכים לא רע כמעט מכל אחד מהמדריכינו, מה גם שכך על כל חניך היו מספיק דעות ממדריכים שונים על מנת לתת הערכה הוגנת ליכולתו וכישוריו.

וכך, בטיסת המבנה השניה שלו, יצא לד' לטוס עם מפקד הקורס שלהם - אליאל... הם, אליאל וד' – היו מובילים, במטוס המובל היו דידי ד' מחיפה ומדריך אורח ממגמת התובלה שחלם לעבור למערך הקרב.  החצי הראשון של הטיסה עבר ללא שום בעיה – הם הובילו. כעבור 20 דקות מהמראה התחלפו – הם הפכו למובלים וד' התחיל להזיע... ד' מאוד השתדל לשמור מקום במבנה, ומרוב הרצון לעשות את זה מהר, עשה תיקוני מנוע גסים, שגרמו לו ל"גרמושקה" – לרוץ קדימה ואחורה סביב הנקודה הנכונה במבנה. אליאל לקח על עצמו את תפעול המנועים והשאיר לו את תפעול ההגאים. די מהר בטיסה אופקית התייצבו במקום. אז אליאל העביר לד' גם את המנועים והם המשיכו לשמור את מיקומם במבנה. עד שהמטוס המוביל נכנס לפניה מד' והלאה...

על פי העיקרון הראשון ד' מייד עלה מעלה, מעל למוביל, תוך הקפדה להיות על מישור הכנפיים שלו. וכאן החל לקרות לו דבר מוזר. המוביל פונה בהטיה 30-40 מעלות שמאלה, וד' על מישור הכנף שלו באותה הטיה בערך נמצא מעליו ורואה אותו על רקע האדמה שמתחתם. התחושה ראשונית שלו - הם הולכים ליפול עליו. וד' לאט לאט ובאופן לא מודע מתרחק מהמוביל רוחבית תוך כדי שמירת המישור... אליאל שם לב לתופעה זו והעיר את תשומת ליבו של ד' שהוא רחוק מדי ושכדאי שיתקרב חזרה... ד' מנסה, מתקרב מעט למוביל שממשיך פניה שמאלה ו... מתרחק בחזרה...

אליאל מחליט להראות לד' איך צריך לעשות את זה. הוא פוקד "אני לוקח", בכמה תנועות זריזות מושיב את המטוס במקום המיועד לו במבנה המכונס הקלאסי ואומר למדריך במטוס השני "תמשיך בפניה". אחר כך אומר לד' "אתה לוקח" ונותן לו  להטיס את המטוס, וזה  מתחיל שוב להזיז את ההגאים בניסיון לשמור את המקום, אבל לאט לאט עולה תוך שמירת מישור הכנף ומתרחק מהמוביל.

אליאל מבין שד' חושש "ליפול" על המוביל ומחליט להראות לו שאין מה לחשוש מהמצב הזה. הוא שוב אומר "אני לוקח!" ולאחר שהמוביל מתיישר לטיסה ישרה אומר אליאל לד' "זה עוד רחוק מהמוביל! אפשר להתקרב עוד! בוא ואראה לך איך טסים בצוות אווירובטי!" ד' כמובן עונה "OK!" – מי לא היה רוצה לראות דבר כזה, ועוד מאליאל בכבודו ובעצמו.

אליאל ירד מעט בגובה ביחס למישור הכנף של המוביל, נתן "מכת" מנועים והם החליקו קדימה על קוו ה-45 מעלות והתקרבו למטוס המוביל. הבידון (מיכל דלק) בקצה הכנף של הפוגה המובילה הלך וגדל בחלונו של ד'  והוא שם לב שדידי, היושב בתא הקדמי מסתכל עליהם ובעיניו שאלה מעין "מה אתם עושים? השתגעתם?" אליאל עצר את ההתקרבות למוביל כשד' רואה את הבידון של המוביל בגודל טבעי במרחק של מטר ממנו... כל אותו זמן הם מתחת למישור הכנף של המוביל...

אליאל אומר לד' "אתה רואה?! אין מה לפחד!" וטס ככה עוד כחצי דקה.  ואז תוך כדי אמירה לכיוונו "OK, זה מספיק" הוא נותן הטיה החלטית ימינה, החוצה, תוך תפעול חריף של ההגאים. המטוס התחיל לגלגל ימינה והם הרגישו  טלטלה עזה מלווה ברעש של מכת מתכת במתכת...

ד' מעיף מבט שמאלה ורואה שהבידון על קצה הכנף השמאלית שלהם מעוקם כלפי מטה וממנו פורץ דלק בזרם סילון לבן קטן... אליאל צועק "יו, מה עשיתי?!" וחוזר על זה מספר פעמים.

המטוס שלהם בידיו המיומנות של אליאל ממשיך לטוס, למרות שד' רואה שאליאל נותן כמעט את כל הסטיק ימינה ומכניס המון רגל ימין על מנת להתגבר על הבידון העקום משמאל. ד' מביט שמאלה ורואה שהמטוס השני ממשיך לטוס כרגיל תוך התרחקות מאיתם...

אליאל לוקח את עצמו בידיים, מבקש מד' לעבור לערוץ ההקפה ומודיע את אות הקריאה שלו ואת ההודעה הכי מוזרה ששמע ד' עד אז – "התנגשתי, חוזר לנחיתה בגישה ישירה". ד' מביט החוצה ומזהה שהם לא רחוקים מהבסיס. אליאל, תוך כדי מלחמתו במטוס, מכוון אותו ישר לתחילת פיינל על מסלול 28 בלי להקטין מהירות, למרות שהמנועים היו בסרק.

בנקודת זמן זו ד' מתחיל להבין מה קרה – כנפי הפוגה ארוכות ויוצאות מגוף המטוס בזווית כמעט ישרה מאחורי תא הטייסים. אליאל, שרצה להדגים לו שאפשר לטוס מאוד קרוב לבידון של המוביל הכניס את כנף שמאל שלהם מתחת למטוס המוביל. מכיוון שהוא היה מרוכז בהטסת המטוס במבנה מאוד מאוד קרוב, הוא  לא שם לב למצב המסוכן. כשהוא אמר "OK, זה מספיק" וגילגל את המטוס בחריפות ימינה, כנף שמאל שעלתה מעלה, נתקלה בזנב המטוס המוביל, ומהמכה שקיבלו בידון שמאל שלהם התעקם מטה. לו אליאל היה מתרחק רוחבית כמה מטרים על מישור המוביל, כפי שבעצמו לימד את החניכים בכל התדריכים, ורק אז היה מגלגל ימינה - האירוע הזה לא היה קורה...

מכיוון שד' ראה שמטוס המוביל המשיך לטוס פחות או יותר  כרגיל, דחה ממוחו את המחשבה מה נפגע אצלם. הוא נהיה מוטרד ממה יהיה איתם בנחיתה – הבידון השמאלי שלהם הצביע מטה בצורה רצינית, ומכיוון שכני הנסע של הפוגה נמוכים, לא היה ברור כלל ועיקר מה יקרה קודם – הגלגלים של המטוס יגעו במסלול והם ינחתו כרגיל, או שהבידון יתקע במסלול והם יתרסקו...

אבל אליאל לא היה במצב רוח לשמוע את הרהוריו של ד'– הוא הטיס את המטוס עם סטיק בצד ורגל ימין בפנים תוך כדי חזרה על אמירה "יו, מה עשיתי?! מה עשיתי?!!"... בנקודת הזמן הנכונה הוא תיפעל מעצורי אוויר, הקטין מהירות, עשה תמרון חריף לאיבוד מהירות עודפת, הוריד גלגלים ומדפים והתארגן לנחיתה.

אם עד עכשיו עוד היה להם סיכוי כלשהו לנטוש את המטוס, מהנקודה הזו והלאה גורלם וגורל המטוס חד הם... והתקווה יהחידה שלהם היתה  שאליאל צודק וגלגל שמאל שלהם יהיה יותר ארוך מהבידון העקום.

החל מרגע חציית המסלול ובמיוחד ברגע הנגיעה  היו עיניו של ד'  דבוקות לבידון שמאל שלהם... רק כשראה שבינו לבין הבטון יש מרווח לא קטן, נרגע מעט...

אחרי הנגיעה  בלם אליאל את המטוס, פינה מסלול והסיע ישר לליין. שם בלי לחכות לסימני ההכוונה של הטכנאי ההמום ממראה הפוגה עם בידון עקום החנה את המטוס, כיבה מנועים ואמר לד' "תחתום בספר". אחר כך קפץ מהתא האחורי ורץ ישר לטייסת.

ד' השלים את  כיבוי המנועים, סגר את כל המפסקים ולאט לאט יצא מן התא. מסביב לפוגה כבר התחילו להתאסף מכונאים – לכולם היו סימני שאלה על הפנים, כולם רצו לדעת מה קרה. לכל מי ששאל ענה ד' בפשטות "התנגשנו באוויר" והלך למבנה הטכנאים לחתום בספר המטוס,ושם ציין בקפידה את הזמן באוויר (40 דקות), כמות נחיתות (1) ובדף התקלות רשם "בידון שמאל התעקם עקב התנגשות באוויר". לאחר מכן הלך לטייסת.

אליאל כבר לא היה שם – הוא יחד עם אלישע נסעו ישר למפקד בית הספר לטיסה – אל"מ יוסי חנקין.

המטוס השני שבו היו דידי ד' והמדריך ממערך התובלה, חזר לנחיתה אחריהם ללא בעיות מיוחדות, חוץ מאחת – בשבירת הגלישה בנחיתה פתאום "נגמר" להם הגה הגובה והם נחתו נחיתה כבדה. בדיעבד הסתבר שהבידון  פגע להם בהגאי הזנב – את המכה הזו הם הרגישו היטב בתא – וכופף שם משהו שהגביל להם את תנועת הגה הגובה במהירויות הנמוכות. מכיוון שהם לא עשו בדיקת התנהגות המטוס בתצורת נחיתה בגובה בטוח (מה שלא עשה  גם אליאל) הם גילו את הבעיה רק בנחיתה. למזלם זה היה כבר ממש נמוך ובמהירות נמוכה, אחרת תוצאות הנחיתה יכלו להיות אחרות ולגמרי לא פשוטות.

כעבור יום או יומיים שפט מפקד בית הספר לטיסה את אליאל להורדה בדרגה לסגן לחצי שנה. בנוסף חנקין הוציא את אליאל[1] מהצוות האווירובטי, וזה היה בשבילו העונש האמתי... המדריך השני שילם אף הוא, בעיקר על שלא בדק את תקינות המטוס לפני גישה לנחיתה – חלומו לעבור למערך הקרב נגוז כלא היה.
 

[1]   סגן אלוף יוסי אליאל נהרג ב-1986 בטיסת אימון להופעת אווירובטיקה למסדר הכנפיים בהיותו מפקד טייסת 16-F. יהי זכרו ברוך!

לייבסיטי - בניית אתרים