נכתב ע"י יובל אפרת
פורסם במקור בביטאון "מערכות" גיליון 391
באישור הוצאת "מערכות"



המבצע הראשון שבוצע ע"י טייסת  "דורסי הלילה במלחמת יוה"כ  היה ב-10 באוקטובר.למבצע הזה התכוננו חודשיים לפני המלחמה כשהגיעו לארץ מארצות הברית ארבעה תותחי M-102 יבילי אויר.אלה תותחים קלים יחסית, שניתן לקפל אותם ולהכניסם למסוקי היסעור.

עשינו איתם כמה אימונים, שכללו הטסה שלהם בתוך המסוק ובמתלה המטען  והנחתה שלהם בנקודות מיוחדות. באחד מהאימונים נשמט בטעות תותח מאחד המסוקים ונשבר.כך, כשהתחילה המלחמה נשארו בארץ רק שלושה תותחים.

ב-10 באוקטובר הגיעה הוראה לטייסת להכין שני מסוקים לטיסה עם תותחים לג'בל עתקה, מערבית לעיר סואץ. יחידה של עשרים ושניים תותחנים עם שני תותחים הגיעה לטייסת. מכיוון שצה"ל לא ידע שכבר התאמנו עם התותחנים,שלחו איתם גם צנחן אחד, את עמוס ירון שבדיוק אז חזר מארה"ב, כקצין קישור,כך שבעצם היו ביחידת התותחנים עשרים ושלושה לוחמים.

שאלתי את הלוחמים אם יש להם מודיעין למבצע.הם אמרו שלא. ביקשתי מהמטה  מודיעין ונתוני מטאורולוגיה-ולא היה כלום.תכנית המבצע היתה להנחית את התותחים על ג'בל עתקה בשטח שנראה בצילום האויר ישר יחסית,ולהפגיז את ציר קהיר-סואץ.רק לאחר המלחמה התברר לי שהכוונה היתה לא סתם להפגיז את הכביש, אלא להפגיז צומת קשר חיוני מאד.
טסנו לרפידים והחלטנו שכשנגיע לשם נקבע כמה תחמושת אפשר לקחת ביחס למשקל המסוק.היסעור, כמו כל מסוק, יכול לשאת מטען קטן יותר ככל שמזג האויר חם יותר. ברפידים היה חם מאד, ולכן החלטנו להוריד קצת תחמושת מכל תותח. עשינו תדרוך אחרון ברפידים עם הכוח,קבענו את הדברים האחרונים במבנה ויצאנו לטיסה.

המקום הראשון שטסנו לעברו היה ראס סודר,שבו ישבה סוללת הוק.כשהייתי מפקד טייסת בביה"ס לטיסה בתקופת מלחמת ההתשה, הפילה הסוללה את אחד הטייסים שלי שעשה סיור לאורך החוף, כך שכבר הכרתי את טילי ההוק . ידעתי שהם לא ידידותיים. כשעברנו שם, יצרתי איתם קשר, ואמרתי להם בצורה הכי ברורה:"אנחנו חוצים את מפרץ סואץ בכיוון מערב, ואחר כך נחזור בכיוון מזרח, ויתכן שלא נחזור ביחד. אני מבקש מכם לא להפיל אותנו."

טסנו נמוך. זה היה ליל ירח יפה. חצינו את מפרץ סואץ מדרום לג'בל עתקה, ופנינו צפונה לכיוון שטח ההנחתה. כאן התעורר ענין חשוב: בתדריך שלפני הטיסה אמר לי מפקד התותחנים:"במקצוע האזרחי שלי אני גיאולוג. הסתכלתי בצילום האויר של השטח שבו אנו אמורים להנחית את תותחים.זה שטח גדול,יפה כמו מגרש כדורגל.אבל נדמה לי גם שזה שטח סלעי מאד" שאלתי:"אז מה הבעיה"? הוא ענה לי:התותחים האלו קלים מאד. בכל יריה התותח קופץ כמה מטרים לאחור, וצטרך להחזיר אותו לנקודה שהוא היה בה ולאפס אותו. זה לוקח המון זמן ולנו אין את זמן הזה".שאלתי אותו: "אז מה עושים"? הוא השיב :"במקרים רגילים אנחמו תוקעים באדמה יתדות מיוחדות מאלומיניום שאליהן אנו קושרים את התותח. אבל כאן אין חול, אלא סלעים, וכנראה היתדות לא יכנסו. יש אפשרות לנחות בשטח אחר, שהא מן גבעה. זה שטח פחות טוב לנחיתה, אבל שם אין סלעים. אני מציע שננחת בשטח הראשון,אני ארד מהמסוק עם פטיש גיאולוגים, אבדוק את הסלע ונחליט איפה לנחות".

וכך עשינו.טסנו לשטח הסלעי, הגיאולוג (מפקד הכוח) קפץ מהמסוק,דפק על האבנים והסלעים, וחזר ואמר שאי אפשר לירות משם.ואז טסנו לאיזור של הגבעה והנחתנו שם את
התותחנים. לאחר מכן הוריד המסוק השני את התותח השני ואת התותחנים שלו.

הסתובבנו בשני המסוקים מעל שטח ההמתנה. התותחנים אמרו שידרשו להם כ-50 דקות מהרגע שננחית אותם ועד שיסיימו לירות. ככה באמת היה. לאחר 50 דקות הם יצרו קשר ואמרו:"סיימנו,בואו תקחו אותנו". יש לציין שקיים נוהל של פינוי:קודם כל המפונה קורא לך, אחר כך הוא מדליק משואת רדיו, אשר מחוון במסוק מראה את הכיוון אליה, אחר כך מבקשים ממנו להדליק פנס קרן, וכשמעריכים כי נמצאים קרוב למפונה, מבקשים ממנו להדליק את הטרפז,שהן ארבע מנורות על הקרקע.

ביקשתי מהם להדליק את המשואה.הם הדליקו אותה. אחר כך ביקשתי מהם להדליק את פנס הקרן. ואז, לפתע, במרחק של כ-3 ק"מ מהם נכנסתי לענן. זו היתה הפתעה גדולה מאד. באיזור מדברי אף אחד לא חושב שיווצרו  תנאי עננות. טסתי בגובה נמוך, ידעתי שאסור לי לטפס לגובה, כי אז עלולים לפגוע בי הטילים המצריים. הסתובבתי, חזרתי אחורה ויצאתי מהענן. ניסיתי לגשת מכיוונים אחרים- ממזרח,ממערב-ולא הצלחתי. היה לי ברור שיש בעיה קשה. התותחנים כבר ירו וחשפו את עצמם. על ההר היו כמה יחידות תצפית של המצרים. המצרים יגיעו אליהם תוך כמה שעות והתותחנים הם לא יחידת קומנדו. חייבים להוציא אותם מג'בל עתקה וחייבים גם להחזיר את התתחים, כי בכל הצבא יש רק שלושה כאלה.אבל אי אפשר לטוס בגובה כזה בתוך ענן.

החלטנו לעשות מה שלא עשינו אף פעם: לרדת לגובה נמוך, מחוץ לענן, להדליק אורות נחיתה, לטוס בגובה של 5-10 רגל ולעקוב אחר פני הקרקע. תידרכתי את הצוות שלי לגבי התכנית, והם היו קצת ספקניים. בסוף הצלחתי לשכנע אותם שכך נעשה. תידרכתי את טייס המשנה לבחון כל הזמן את המחט של המשואה ולהקריא מהירויות ואת המכונאי המוטס להקריא לי כל הזמן באיזה גובה אנחנו נמצאים. כך התקדמנו לאט לאט לעבר הכוח.

כשהערכתי שאנו נמצאים במרחק סביר מהם, ביקשתי ממפקד התותחנים לירות רקטות . כשראינו רקטות עפות, ביקשתי שידליקו את פנס הקרן ואת הטרפז. טסנו לכיוון הרקטות,  מצאנו את הטרפז ונחתנו ליד הכוח. זה לקח הרבה זמן אבל נחתנו.

בשלב זה החלטתי שהמסוק השני לא יכנס משום שזה מסוכן מידי, ושאנחנו ניקח את שני התותחים. הודעתי לו להשאר בשטח ההמתנה עד שנמריא.

כבר לפני המלחמה תירגלנו את האפשרות של העמסת שני תותחים במסוק, אבל חיל האויר טען שלא ניתן לעשות זאת. בג'בל עתקה הוכחנו שזה דווקא אפשרי בהחלט. תותח אחד הכנסנו בקלות יחסית, אבל אז נקרע כבל גרירת המטען והתותחנים לא הצליחו לדחוף את התותח במעלה הכבש. החלטתי לטוס לעבר נקודה אחרת שבה מתחיל השיפוע של הגבעה. נחתתי כשהמסוק נוטה בזוית חדה קדימה ואז הצליחו התותחנים להכניס את התותח השני לתוך המסוק.


"נחתתי כשהמסוק נוטה בזוית חדה קדימה ואז הצליחו התותחנים להכניס את התותח השני לתוך המסוק." ציור המראה את המסוק המרחף במדרון והתותחנים דוחפים את התותח למסוק (ציור:אודי צופף דרך IDF ARMOURׂ )

בינתיים עבר זמן רב, היינו קצרים  מאד בדלק. עשינו חישוב שלא בטוח שנצליח להגיע לרפידים עם הדלק שיש לנו.אמרתי למכונאי המוטס:" יאללה, יאללה, תספור אותם ותסגור את הדלת".הוא ענה לי:"מה זה תספור אותם? אין כאן אף אחד" שאלתי אותו היכן הם והוא ענה: "המפקד שלהם לקח אותם לסרוק את השטח ולראות שהם לא שכחו כלום". חשבתי שאני משתגע. בסוף הם הגיעו, סגרנו את הדלת והמראהו חזרה הביתה. הגענו לרפידים קצרים מאד בדלק.

כשנחתנו עמוס ירון ניגש אלי ואמר:"יובל, ידענו שאתה לא תשאיר אותנו על ההר הזה". הם לא ידעו כמה זה היה קרוב לכך.

 
 
לייבסיטי - בניית אתרים