מאמר זה נכתב ע"י אל"מ חנוך פטישי ז"ל. מובא  כאן המקור באדיבות משפחת פטישי ובאישור הצנזורה.
 
חרפת טנטא/ חנוך פטישי
 

מלחמת יום הכיפורים התחילה, כזכור, ביום שבת בשעה רבע לשתיים בצהריים. שבת של יום הכיפורים בתאריך 6 באוקטובר 1973.

בדרך כלל התחילה פעילות היום במלחמה של מטוסי הפנטום, במטס בוקר לתקיפת מטרות נבחרות בעומק כגון: שדות תעופה, מוצבי מכ"מ ול"א ומטרות תשתית; התדריך נפתח ב-3 לפנות בוקר ובשעה 05:30 הזמ"מ. אחרוני המטס של הלילה היו פוגשים את המשכימים לתדריך הבוקר וכך התנהלה פעילות הטייסת 24 שעות סביב השעון.

טסתי כטייס הצ"ח בטייסת אבירי הזנב הכתום– טייסת פנטום בחצרים.


 
-----------------------

היה היום התשיעי למלחמה, ה- 14 באוקטובר 1973. בבוקר התקפנו את שדה התעופה "מאזה" בדמשק ולצהריים תוכננה תקיפה לדוגמא על כל שדות התעופה בדלתא, במצריים. "אופרציה" של ארבע טייסות הפנטום ובה נועד לטייסת שלנו שדה "טנטא" ליד העיר בשם זה במרכז הדלתא. בחצי הדרך בין קהיר בדרום ובלטים שעל הים התיכון.
 
נקבענו כאחרונים ב"שיירה" ומתוך כוונה שהטייסות התוקפות לפנינו ישתקו את השדות בדרך,מצפון, וכך יסללו לנו מעבר פנימה. הנתיב המקורי מ"תכנית המגירה" היה לעקוף את בלטים ולהיכנס בצפון מערב הדלתא – נתיב שעשוי היה להפתיע.

בלטים היא עיירה מצרית בנקודה הצפונית ביותר של דלתת הנילוס הנשפך בשני ערוציו לים התיכון; הדמייט המזרחי, והרוזט המערבי. בבלטים הוצבה תחנת מכ"מ גדולה שכיסתה את מרחב הים התיכון באותו האזור מגובה נמוך מאוד.

נווטי הטייסת חישבו והציעו שאם ישונה הנתיב המקורי וחציית קו החוף תהייה ממזרח לבלטים, ניתן יהיה לטוס עם שני מיכלי דלק נתיקים בלבד (לא נצטרך להתקין מיכל שלישי) וכך נוכל לשאת יותר פצצות למטרה. היתה משמעות רבה למשך הזמן שאותו שדה ייסגר אח"כ לצרכי שיפוץ מסלוליו.
המטוסים חומשו עם שמונה פצצות סימן 83, טיל "דקר לא"א, שני טילי ספארו (לביד) ושני מיכלי דלק חיצוניים. הזמ"מ נקבע ל-12 בצהריים.

שגרת המלחמה לימדה אותנו את אמנות התדריך הטוב והיעיל. בפורום הכללי ניתן הרקע, המודיעין והמטרות, דובר על הנתיב והמעטפת מסביב ("האופרציה") והוסיפו דגש על החימוש ונקודות חשובות במיוחד. אח"כ ישב כל מבנה בנפרד ותכנן לפרטים את צורת הטיסה עד למטרה (בטיסות בהן הייתה דממת אלחוט, נקבע אפילו מתי והיכן בנתיב יעבור הזוג האחורי לצד שמאל או ימין), המשיכה וחלוקת המטרות האישיות, צורת האיסוף אחרי התקיפה ונתיב ההתרחקות.

לטייס עצמו ולנווט נשאר איפוא ללמוד היטב כיצד יזהו את מטרתם האישית ביעד הכללי, את הסימנים המוליכים אליה וכיצד היא נראית מהגובה ומזווית הכניסה.

יצאנו אל המטוסים, השעה הייתה 10:30 לפני הצהריים, הנענו והתחלנו בבדיקות שלפני הסעה. או אז הגיעה ההודעה: "לכבות ולחזור לטייסת". התברר שאחת הטייסות אינה מוכנה עדיין וה"רכבת" כולה חייבת להמתין.


קורנס 41  בעמדת ההמראה (באדיבות שלמה אלוני)

כך נדחה הזמ"מ עוד מספר פעמים ולבסוף נקבעה השעה עבורנו ל-18:00 אחה"צ. יצאנו שנים עשר מטוסים מהטייסת, שני מבנים של שישייה: ספקטור הוביל את מבנה "מזנון" בנתיב המערבי וקריגר הוביל את מבנה "מיטה" לנתיב מזרחי יותר, כולנו לתקיפת שדה "טנטא", שדה שבו היו מטוסי איכות מצריים מסוג מיג 21 משופרים ואף מטוסי מיראז' לוביים. צורתו של השדה הייתה הצורה הקלאסית של שדה נאט"ו: מסלול ומקביל ושניהם משמשים להמראות ונחיתות.

הפתעה כללית בתקיפה לא ניתן כבר היה להשיג – היינו כאמור בסוף ה"שיירה" והמלחמה נפתחה לפני שבוע ויותר. תכנון התקיפה כלל לכן אלמנט של הפתעה טקטית בכניסה משני הכיוונים ובמרווח זמנים קצר בין המבנים כדי להרוות את השטח בהרבה מטוסים.

הייתי "מיטה 5", מוביל הזוג האחורי בנתיב המזרחי. הנווט יוני אראל ומספר שניים שלי "מיטה 6" היו חנן וקס ולרנר הנווט. היות והיינו המבנה בנתיב המזרחי יצא איפוא שמבנה "מזנון" המריא לפנינו, המראנו האחרונים. המראה ב"דממת אלחוט" שבה כולם לחוצים להגיע לעמדת ההמתנה בסמוך למסלול וכמעט תמיד יש מישהו, ולפעמים יותר, שהבדיקות אצלו אורכות יותר זמן וכך עיכוב גורר עיכוב עד שהאחרונים בלחץ אמיתי.

תהליך איסוף מבנה לא היה, ומיד אחרי ההמראה פנה המוביל לים וכולנו נאספנו על הנתיב מערבה בכוח המנוע ועודף מהירות.

לפנינו על פני מרחב הים פרושים היו עשרה מטוסים טעונים ועמוסים ואחריהם שובלי עשן שחור הנפלט מהמנועים. מצאנו את מקומנו ונכנסנו לשורה עורפית בגלל מבנה השישיה המסורבל ובגלל הצורך לטוס נמוך מאוד, ככל שניתן, כדי שלא להתגלות למכ"מ. טיסה קשה מאוד, הים חלק כראי, שמש נמוכה מכה בעיניים והמטוסים מלפנים נבלעים במסך האור המוחזר מהמים.

אנחנו בדממת אלחוט אך אלינו ניתן לדבר וברקע מתגברים הקולות. אז למעשה התחלנו להבין את היקף הפעולה.

"מיטה", אלינו, ""הרבה מיגים מעל המטרה" או:"מזנון, המיגים 230, 40 מייל" כך העמיס עלינו הבקר ביחידת הבקרה הדרומית, ולא הרפה, כאילו כל העולם חבר נגדנו. "מיטה, שימו לב, המיגים ממתינים מעל המטרה". עזוב עכשיו תן לטוס בשקט חשבתי בליבי. יש כמעט 15 דקות לטוס עד שיהוו איום ממשי עבורנו.

בין האתראות נכנסו עכשיו דיאלוגים חדשים: "נמר שניים חוצה תעלה, 1500 ליברות הולך לאל עריש". כך בלי קודים ומזמינים תקיפה של מטוסים מצריים על השדות בסיני. אנשים לחוצים מאוד. "עקרב שלוש הולך לנחיתה בבלוזה" ופותח בויכוח עם חברו במטוס אחר למי פחות דלק ולמי העדיפות לנחיתה במסלול זה שהוכשר לנחיתת מטוסים קלים שהניחו עליו כבל למקרה כזה. ברור שרק מטוס אחד יכול לנחות בבלוזה, קול סמכותי שקבע "1300 לברות זה הרבה מאוד דלק ואפשר להגיע לכל מקום" קטע את הויכוח. ההרגשה קשה מאוד: מיגים בכמויות, מטוסים שלנו צולעים הביתה ורבים ביניהם על מסלולים לנחיתות חירום ואנחנו בדרך הקשה הזו לתוך "הגיהנום".

מגיעים לנקודת הפניה בים מצפון מזרח לבלטים, אנחנו נתחיל לפנות ראשונים ואחרינו יתחילו לפנות "מזנון" הנמצאים כרגע כ- 6 מייל לפנינו. מתייצבים בכיוון 190 וטסים כמעט בקו ישר לנקודת המשיכה לתקיפה. ניווט קשה על הנילוס ונעזרים הרבה במחשב הניווט המוזן ממערכת אינרציאלית קצת מיושנת. רמת הדיוק הנדרשת להגיע לנקודת המשיכה מחייבת עבודת נווט טובה. סומכים על המוביל אך ברור שאם יסטה ולא ניתן יהיה לתקנו בגלל דממת האלחוט – ימשיך כל זוג עצמאי.

הדלתא של הנילוס היא מהאזורים בעלי צפיפות האוכלוסייה מהגבוהים בעולם. כל מקום דומה למשנהו. השטח ירוק בעשביה של סוף וחלקות חקלאיות. כולו מבותר במאות ואלפי תעלות המוליכות את המים להשקאת השדות, המטעים וגם את האדם והחי. בולטים עצי דקל גבוהים הפזורים קבוצות קבוצות ותרני סירות המפרש המיוחדות לאזור זה ונקראות פלוקות. העצים והתרנים הגבוהים מונעים מאיתנו לטוס נמוך מאוד, להקות יתושים נדבקות למטוס והשמשה הקדמית מתלכלכת כולה עד שקשה לראות מבעדה.

טסים בזוגות שורה עורפית וכך נפגעת ההגנה ההדדית, בעיקר בזוג האחורי. וקס ואני מנסים לטוס נמוך ופרושים רחב כדי להטיב לראות. הנווטים, זוג העיניים הנוסף בכל "קוקפיט" עושים את עיקר העבודה בניקוי הזנב. כך דוהרים למטרה שנים עשר המטוסים, שישייה מפה ושישייה משם וכולם בקשר עין עם כולם.

אתראות הבקר "חמות" במיוחד: "רואים אתכם", מתייחסים אליכם" ורק אנחנו לא מבחינים בשום מיג. מבקשים אותו להפסיק עכשיו, אנחנו כמעט דקה למשיכה וצריכים את הערוץ שקט. האתראות הן כלליות ולא יעזרו ברגעים הקריטיים.



לפתע, על ערוץ המבנה המשותף לכולם, קול "מזנון אחד ממזנון 5". הקריאה מקפיאה משהו ושקט משתרר. מדוע קורא מספר 5 במבנה למוביל המבנה הכללי? "המשך", "מיג בשעה שלוש שלנו גבוה, עדיין לא מתייחס". לשבור זוג בלבד ורק בהתייחסות ברורה" הורה ספקטור.

נחומי זיהה מיג שטס במקביל, קצת גבוה ולא ברורות היו כוונותיו.

המשימה העיקרית שלנו היא להגיע לתקיפת השדה בטנטא עשרה קילומטר לפנינו ולהימנע מקרבות אוויר.

ככלל זו הייתה המדיניות שליוותה את טייסת 107 מתחילת המלחמה: במשימות התקיפה לא מסתבכים בקרב אויר ומנתקים מגע מהר ככל שניתן. לשם כך אף פותחה שיטת התקיפה שקראנו לה "יעף הבאפלו". למעשה זהו יעף "החתף המושהה" שהתחיל בהאצה ל-600 קשר והזכיר את שור הבאפלו המסתער קדימה עם הראש כפוף קמעה, הקרניים קדימה והדבשת שהצוואר יוצר בולטת ומזכירה את המשיכה והכניסה ליעף התקיפה.

היינו בתחילת שלב ההאצה כאשר נחומי המשיך ודיווח: "המיג נכנס עלינו, שלוש וארבע לפנות ימינה".


"המיג נכנס עלינו, שלוש וארבע לפנות ימינה". מטוסי מיג 21 מצריים בפיטרול להגנת שטח (הדמיית מחשב)

תוך זמן קצר התחילה "חגיגה" ברדיו והמבנה הכללי התקלף מהזוגות שלו כמו קליפות בצל. השמיים מלאים היו מטוסים פונים. בזוויות שונות של ראיה המיג דומה לפנטום ולהיפך וקשה היה לדעת מי הוא מי ומה הוא מה, מהומה אמיתית.

לא הבחנתי בשום מיג והיה ברור לי שאני ממשיך למטרה, אפילו אם נישאר הזוג האחרון בנתיב. קריאת הנווט לא הותירה ספק: "שבור ימינה מיג מתייחס"!. התחלתי פניה ימינה והודעתי בשידור החוצה: "מיטה חמש ושש שבור ימינה, פאניק"! פאניק הוא כפתור השלכה כללית של כל החימוש והנתיקים התלויים מתחת לכנפיים, נשארים רק עם טילי אויר-אויר.

החרפתי את הפניה והשלכתי את המטען החיצוני תוך שאני מתעלם במידה מסוימת ממספר שניים שלי שישב בצד ימין. וקס שלא צפה את הצעד הזה הגיב בפיגור מסוים וחלף בין הפצצות ומיכלי הדלק הנתיקים שהושלכו ממטוסי.

התיישרתי בכיוון צפון, מחפש את מספר שניים שלי אך אז גיליתי לשמאלי כשבעה מטוסי פנטום בשורה חזיתית, כולם "חלקים" (ללא מטען חיצוני) ואלמלא הנסיבות הייתי פורץ בצחוק, עוצמה אדירה שכזו "בורחת" צפונה. המבנה החזיתי העצום הזה נתן הגנה הדדית מסוימת. כך המשכנו בגובה נמוך, 600 קשר, כיוון 045 ונסחפים אט-אט עד כיוון 060 ליציאה מהירה מהדלתא לכיוון הים.

בצד שמאל רחוק, בצפון מערב, נראה פנטום בודד בקרב אוויר של לופים עם מיג וברדיו נשמעו דיבורים לא ברורים כגון "אני לא מצליח להשיג","תראה אם אני נקי","אחד שבור נכנסים עליך". זה לא הסתדר לי עם התמונה האווירית שנראתה בעין, משהו כמו סרט מעולם אחר.

מתקרבים לים, שמיניית פנטומים במבנה חזיתי, איש אינו יודע מי לשמאלו ומי לימינו כיון שהסדר השתבש וחבל להעמיס את הרדיו בברורים. במערב סיים נחומי את קרב האוויר שלו בכך שהמיג נכנס למים ומאחור השתרכו קריגר ומימון מנהלים קרב נסיגה נגד זוג מיגים טרדניים במיוחד עד שהופלו שניהם על ידי מימון שטס אחורי יותר בגלל נתיק שלא השתחרר. זה היה גם פשר הדיבורים ששמענו לפני כן.

חצינו חוף והתחלנו טיפוס מתון תוך שמירת מהירות גבוהה. הבקר המשיך כל הזמן לתת התראות על מיגים מלווים ונכנסים עלינו. דלק לקרב אוויר כבר לא היה והתחושה שצריך להסתלק הייתה קשה.

רחוק מאחור נראו מיגים חולפים בכיוונים שונים ואף מספר פיצוצי השמדה עצמית של טילים שנורו מחוץ לטווח היעיל. "מתי יגיעו מטוסים רעננים וייכנסו לקרב עם המיגים המזנבים בנו"? ואז, כמו במערבונים – הנה מגיעים ה"טובים". ממזרח הופיעו מיראז'ים שלנו חולפים מתחתינו במהירות גבוהה ופניהם אל המיגים. האומנם??

"כל מבנה מיטה שבור שמאלה" קרא מישהו. זיהיתי את קולו של חנן וקס מספר שניים שלי ו"שברתי" במהירות לשמאל ולמטה לאיסוף מהירות. מצפון גבוה מעלי הבחנתי במטוס נשר משגר טיל ומטוס הפנטום אינו מתייחס. "שבור שמאלה" צרחתי ולא ידעתי אל מי. מיראז'ים היו גם למצרים ורק זה היה חסר לאנדרלמוסיה הכללית.

פיצוץ!! וזנב הפנטום מס' 176 בוער. כל מטוסי הטייסת שברו כנדרש למעט מטוס אחד – זה שעליו שיגרו את הטיל. אחרי ניקוי השטח פנו אחדים ל"טפל" בנשר הבודד הזה שהפיל אך הוא פנה ימינה ולמטה והראה לעין כל משולשים צהובים בקצות הכנף וסמלי מגן דוד.


המטוס שנפגע: קורנס 176 (באדיבות שלמה אלוני)

נשר שלנו הפיל פנטום, הרגשה רעה. רעה עוד יותר השאלה: מדוע הוא לא שבר? אורי בקל, טייס צעיר ורוזנבלט הנווט כנראה לא הפעילו את מכשירי הרדיו מהמראה בדממת אלחוט וכך התחברו כל המרכיבים לאובדן לא נחוץ של מטוס.

הדלק ירד אל מתחת למינימום שהוגדר לטווח הזה והשמש שקעה מעבר לאופק. על ערוץ המצוקה (גארד) החלו נשמעים דיבורים מקוטעים: "כאן מזנון 2, נפגענו וצנחנו". כאילו שלא ראינו, שמחנו לשמוע את קולו של הנווט שדיווח על נטישה תקינה לשניהם. שוב ושוב חזר "מזנון 2" על קריאתו ואיש לא ענה. ציפית שמישהו מהמובילים יענה אך השקט נמשך והחלטתי לקחת את היוזמה. עברתי ברדיו ה"ירוק" לערוץ המצוקה כדי לדבר עם הניצול: "מזנון 2 קיבלנו אותך, דווח כשתהיה על הסירה".

צניחה לים איננה דבר של מה בכך ולעיתים יש קושי לבצע את כל הפעולות הנדרשות ובסדר הנכון באווירה הלחוצה בה נמצא הנוטש; לשחרר את הסירה, לנפח את חזיית ההצלה, להשתחרר מהמצנח ואחר כך בשארית הכוחות, ואחרי שתייה הגונה של מי-ים, לעלות על הסירה המתנדנדת במים.
מבט מהיר במפה הבהיר לי את מיקומו של בקל במים. קראתי לבקר בערוץ המצוקה ודיווחתי על נטישה ושני ניצולים במים מצפון לתעלת סואץ - " מול שפך הדמייט".

דמיינתי מעין קודקוד משולש שצלע אחת היא המשך התעלה צפונה וצלע היתר (של המשולש) היא המשך שפך הדמייט של הנילוס. השתרר שקט על הרדיו. "שלח מייד מסוק לכיוון הזה", ביקשתי.

"המסוק המריא" ענה הבקר, "חזור שנית על המיקום". "מצפון לתעלת סואץ וכהמשך לדמייט", עניתי.

"אינני מוצא את זה על מפת הקוד" השיב הבקר וכאן הבנתי את מקור הבלבול. התחלתי ב"הולכת מפה" מסודרת למקום שבו שיערתי נמצאים הניצולים.
היינו בגובה 25 אלף רגל והדלק מתחת 2500 לברות. החלטתי להשאר כדי לנסות ולאתר את שתי הסירות הזעירות בים ולכוון את המסוק אליהם. החשכה החלה להשתלט וירידת הדלק שאיננה פוסקת לרגע הבהירו לי שאין סיכוי לכך. נשארתי במעגל המתנה בגובה כדי להוות ממסר קשר.

רחוק, על חולות צפון סיני נראתה משואת המסוק הטס לכיוון צפון מערב, וכשהכול נראה לי מסודר פניתי לנחיתה בבסיס.

"ספירת מלאי" ביקש מנהל הלחימה בטייסת ויכולתי לדווח על "מזנון 2": "שניהם בסירות ממתינים לחילוץ".



"חרפת טנטא" קראנו לאותה טיסה. למחרת יצאה שמיניה מהטייסת למחוק את החרפה. אף מיג לא נראה בשמיים כאילו לא היו דברים מעולם. טסו נמוך, בשקט ומהר, משכו, שמו את הפצצות במקום וחזרו לנחיתה. שדה טנטא נסגר למספר ימים.
קורנס 184 לאחר נחיתה, 13 באוקטובר 73 (באדיבות רענן וייס)

הייתי כבר במשימה אחרת: ב- 15 לאוקטובר התחיל צה"ל לצלוח את תעלת סואץ.

חנוך פטישי


 


 

 
לייבסיטי - בניית אתרים