נכתב ע"י יצחק מוסטוב.
המקור אושר ע"י הצנזורה.
© כל הזכויות שמורות למחבר.

 
אני מתעורר מזה, שמישהו מנער לי את הרגל. מתוך שינה שומע בלחש "התעוררת?" ורק אחרי שאני עונה עם נימה מקסימלית של עירנות שאני יכול להוציא מעצמי באותו רגע "בטח! מה קרה?" אני שומע בחזרה – "תקום. תדריך ב- 10:00". אני מגרש מיידית מעלי סימפטומים אחרונים של שינה, מתעניין "מה השעה?" וכשומע "תשע ורבע" שולח את בעל הקול הלוחש – אחד מ"צעירי" הטייסת ששלחו להעיר אותי - הלאה. הוא עוזב את רגלי ומתחל לזוז, לאט וחרישית, משתדל לא לעורר רעש, אל עבר הבא ברשימה להיות מוערים שמנהל הטיסות הפקיד בידו.

"צעירים" קראנו בטייסת לטייסים חדשים שטרם צברו נסיון ומקצוענות הנדרשים לטיסות מבצעיות. הם, מתוך רצון עז להיות שייכים לפעילות המבצעית של הטייסת, ניסו לעזור בכל דבר אשר יכלו לעשות. תיפקדו כשליחים, שרטטו מפות ניווט, עידכנו את מצב מודיעין על המפות המבצעיות, אספו והכינו חומר לטיסות - היו מוכנים לעשות כל דבר, ובלבד לקחת חלק כלשהו בפעילות הטייסת הלוחמת... לפעמים היה כואב לראות את עיניהם, מלאות קינאה, כשהם ליוו אותנו לטיסות אל מעבר לקוי האוייב. אבל עדיף כך, מאשר אחר כך להסביר להוריהם למה לקחו אותם למשימה מבצעית כשהם עוד לא למדו לזרוק פצצות כמו שצריך, שלא לדבר על מיומנות לצאת בחיים ממפגש עם מטוסי אוייב. ולנו, לטייסת הסקייהוק התת-קוליים מיומנות זו הינה קריטית...

אני מרשה לעצמי להמשיך לשכב ללא נוע על מיטת הקרש הצבאית עוד כחצי דקה. עיני פקוחות ומנסות להתרגל לחושך של חד"ב (חדר בטחון) שלעת תרגילים ולחימה משמש אותנו כחדר שינה של צוותי הלחימה והניהול של הטייסת. גופי עוד מתענג בין הסדינים וראשי כבר מכין את עצמו למה שיכול לקרות בעוד יום אחד של לחימה. מי יודע מה הוא יביא לי, לטייסת, לחברים מקורס הטיס ולאלה שמוצבים בטייסות החיל האחרות... בטח גם אותם מעירים עכשיו, אם לא העירו כבר. הרי המלחמה נמשכת כבר ארבעה או חמישה ימים, תלוי ממתי סופרים...

בשבילי המלחמה התחילה בצלצול טלפון ביום שבת,  חמישי ליוני. חברי ללימודי התואר הראשון באוניברסיטה העברית בירושלים, טייס פאנטום מהבסיס הדרומי ואני, נפגשנו כדי להתכונן למבחני סוף השנה במתמטיקה. שנינו טייסי קרב במילואים, שנינו מבוגרים מכל שאר הסטודנטים הלומדים איתנו, ולימודי האינפי לא קלים לנו. שנינו, חוץ מלימודים וטיסות מילואים שבועיות, עובדים בזמננו הפנוי, מנסים, כל אחד לפי יכולתו, להתפרנס ולשלם שכר לימוד. אני נשוי, אב לילדה בת 4 (כמעט), אשתי בחודש השמיני להריונה, וכל גרוש חשוב. הרבה זמן פנוי לעסוק בלימודי מתמטיקה אין, ואנחנו עוזרים איש לרעהו. מי שהבין יותר טוב את השיעור - מסביר ל"סתום". מי שהשיג מהבנות שלומדות איתנו את סיכומי ההרצאות – מתחלק עם השני. אנחנו, בגלל משטר טיסות המילואים שלנו, החסרנו בד"כ יום בשבוע, והבנות, בקפידה רבה, אם כי לעתים ללא הבנה יתרה, רשמו כל מילה של המרצים, כולל הבדיחות. בתמורה להעתק של סיכומי ההרצאות שלהן, אנחנו פענחנו להם מה הן רשמו והסברנו להן למה בדיוק התכוון המרצה. כטייסים אנחנו תפסנו מהר את העניין, אבל היינו צריכים להשקיע מאמצים בכדי להשתלט על המשמעת והשפה של המתמטיקה. 

מכיון שבאותם הימים, עקב מצבה של אשתי יכולתי לקבל הפתעה בכל רגע, נהגתי להתקשר אליה פעם בכמה שעות. וכך, תוך כדי שיחת בדיקה בצהרי שבת, אני שומע שהתקשרו מהטייסת וביקשו שאתקשר בחזרה. מתקשר למבצעים של הטייסת, עונה פקידה - סמלת המבצעים שלנו, ובקול נרגש אומרת "טוב שהתקשרת! תבוא מהר אך אנא סע לאט". אמרתי לידידי שיתכונן לטלפון מהטייסת שלו, קפצתי לאוטו וכעבור שעה כבר הייתי בטייסת.

בכניסה לחדר המבצעים פוגש אותי סמ"ט (סגן מפקד טייסת) ב' של הטייסת – חברי מימי קורס הטייס. הוא ארוז בחליפת טיסה וחגור הצלה, אוחז קסדת טיסה ביד, ואומר לי "זה רציני! אני ונ' (מי שהחליף אותי לפני כחצי שנה כקמב"ץ הטייסת) רצים למטוסים ולעמדת ההמראה. "אתה מנהל טיסות תורן עד שמפקד הטייסת יחזור מטיסה – הוא כעת על המסלול, ממתין לאישור להמריא. כל פרטי המשימה אצל פקידות המבצעים. גייס את הטייסת – כל טייסי המילואים וארגן חנינה לסמ"ט א', הוא בכלא קצינים בעתלית". 

אופס... מסתבר, שבשבוע שעבר סמ"ט א' שלנו נקרא מהאויר לחזור בדחיפות לטייסת. לאחר הנחיתה הוא פינה את המסלול במהירות גבוהה, אך הסקייהוק עם כני הנסע הגבוהים והצרים שלו לא הצליח "לקחת סיבוב", ועף מהבטון הקשה אל העפר הרך... כן הנסע הקדמי שקע ונשבר, וקצין מצטיין וטייס מעולה נשלח בבושת פנים גדולה לכלא ל-3 שבועות – מפקד הבסיס, איש אשכולות בזכות עצמו, רצה לתת לכולם דוגמה מוחשית.

נו, מה לעשות... נאלצתי להפעיל את לשכת המב"ס ואת קציני הניהול של הבסיס והטייסת על מנת לארגן חנינה מטעם לשכת מפקד החיל. אח"כ שלחתי רכב עם אחד מה"צעירים" היותר חכמים ומנוסים עם הנחיה: מעתלית להביא את סמ"ט א' לביתו לכמה שעות, ורק אח"כ להביאו לטייסת שיכנס לעניינים ושיהיה מוכן לטיסות מהבוקר.   

במקביל, פקידות המשרד והמבצעים יחד עם כמה "צעירים", החלו להתקשר לאנשי המילואים. כעבור שעה פלוס כבר היה לי ממי להרכיב מבנים למשימות מבצעיות, שלא איחרו להגיע לטייסת. תאמתי עם המבצעים של הבסיס ומטה ח"א כמויות מטוסים וטייסים מוכנים לטיסה, וקבלתי הנחיות לטיסות לילה ולמחרת בבוקר.  עם הקצינים הטכניים של הטייסת, סיכמתי איזה מטוסים להכין באיזו תצורות (דלק, חימוש), גיוס אנשי מילואים לגף הטכני, הכנות עגלות חימוש למחר וכיוצא בזה.

לא סתם הייתי בתקופות אחרונות שלי כטייס סדיר בטייסת בתפקיד קמב"ץ...

וכדי לא לפספס הזדמנות להשתתף בלחימה, שאף אחד לא ידע אז כמה קצרה או ארוכה היא תהיה, שיבצתי את עצמי לטיסת לילה מורכבת במיוחד במבנה, יחד עם אחד הטייסים הכי ותיקים והמנוסים שלנו. בינתיים, כשמפקד הטייסת חזר מטיסה, העברתי אליו את הניהול והלכתי להתכונן לטיסת הלילה. זו היתה הפצצת דיוק בלילה חשוך בלי תאורה, שדרשה הכנה מיוחדת – בדיעבד זו היתה משימה קשה ומסוכנת, שנים רבות אח"כ שערותי סמרו כשהייתי נזכר בה, אבל זה כבר סיפור אחר...

מאז עברו כבר כמה ימים ולילות של לחימה, והנה מעירים אותי כחלק מהרשימה... סימן שיש משימה מבצעית ההולמת את יכולתי, או שאני הולם את המשימה... זה לא חשוב, העיקר שיתנו לטוס! אתמול למשל, שוב שמו אותי לנהל טיסות ואני נאלצתי, תוך כדי התגברות על קנאה בחברים, לשלוח אחרים לטיסות ולחכות להם על הקרקע עד שיחזרו, מלאי התלהבות מהצלחה בביצוע המשימה ושמחה מהישרדות בשדה הקרב...


העמוד הראשי של "מעריב מה-7 ביוני 82-בתמונות זנב של סקייהוק שהופל וראיון עם הטייס השבוי
לגבי ההישרדות – זו לא סתם אמירה. ביום השני ללחימה איבדנו מטוס והטייס נפל בשבי. הוא היה טייס טוב וותיק, שהוכיח את עצמו עוד במלחמת יום הכיפורים. אך בתנאי הלחימה המודרנית, עם איומי תותחי נ"מ ניידים וטילי כתף נגד מטוסים בכל מקום, הוא נכנס ליעף אחד יותר מדי וחתף "סטרלה" – טיל כתף רוסי. לא כולם כבר הפנימו את הטעות שהוא עשה ומה לעשות עם זה, אבל כולם מודעים לאבידה זו בכל תדריך או יציאה למשימה, ובכל חזרה מהטיסה... לא מדברים יותר מדי על זה, אבל כולם חושבים על זה, וכשמסתכלים סביב מנסים לנחש מי הבא בתור... 

זהו! מכריח את עצמי להתעורר ובקפיצה קם מהמיטה. אורז את גופי בתוך סרבל טיסה שלא כובס כבר זמן מה – יש עליו הרבה קווי מלח מיובש מזיעה, במיוחד באיזור הבטן והגב שמכוסים בחליפת הלחץ ושלא מתייבשים אלא שעות לאחר הטיסה. אבל הוא, הסרבל ,עתה קרוב לגופי ולליבי מאי פעם – הוא תפור מ- NOMEX והוא מגיני מפני האש האכזרית, אשר ממתינה לכל טייס במקרה של תאונה בהמראה או נחיתה, דבר שהוא לא מן הנמנע בפעילות מבצעית עם מטוסים עמוסי חימוש ודלק... כבר ראיתי איך נראו החברה שיצא להם לעבור אירועים כאלה במלחמת יום כיפור... 

במקלחת מכין עצמי ליום חדש – שוטף בזרמי המים את שאריות הזיעה והשינה, מצחצח שיניים, מתגלח למשעי, מסדר "ערמת" שער למשהו דמוי תסרוקת... מביט בראי ומכריז לעצמי שאני מוכן לקפה של הבוקר ולכל מה שיבוא אחריו, הטוב והלא כל כך...

לחדר האוכל במועדון הטייסת אני נכנס עם חיוך שאמור להעיד על מצב רוח "קרבי" ועם מבט של "אש בעיניים". למרות גילי הצעיר יחסית (אני רק בן 26) והעובדה שאני רק שנה ומשהו בטייסת הזאת, בעיני רבים, במיוחד הטייסים הצעירים שחלקם הספקתי עוד להדריך או לבחון כשהיו חניכים בקורס הטייס, אני נחשב לחלק מ-"הנהלת הטייסת". וזה מחייב אותי – בהתנהגות, בהופעה, בהתיחסות לדברים. 

במטבחון הצמוד למועדון הטייסת אני ממלא צלחת בשקשוקה – "מנת השף" התורנית שלנו - ומוזג כוס קפה חם. אני מחליף כמה מילים ובדיחות חסרי משמעות עם טייסים וקצינים שהעירו אותם כמוני, או כאלה שהתכנסו "לכוס קפה של הבוקר" כי לא היה להם משהו מועיל יותר לעשות בשעה זו... קולט משיחות עם החבר'ה כמה סיפורי מעשיות של השכנים – הטייסות האחרות בבסיס. מעיף מבט בעיתונים – כמעט הכל שם על הלחימה בצפון, ואפשרות התדרדרות המצב עקב נסיונות ההתערבות הסורית בשטח. בשבילי אלו "חדשות ישנות", הרי בכמה מהאירועים המתוארים לקחתי חלק בעצמי. גם סגנון הכתיבה והגשת חומר לא משהו... עוד דקה ארד לחדר המבצעים של הטייסת ואדע את החדשות האחרונות האמיתיות – אלה שכבר אירעו ואלה שהולכות להתרחש...

אבל אני לא מספיק להגיע למדרגות הבונקר. אחד הצעירים "מיירט" אותי ומזמין "עכשיו!" להיכנס לחדר התדריכים הראשי. זה מעט מפתיע אותי, הרי שעד  10:00 יש עוד כמה דקות טובות... בחדר התדריכים אני רואה שחלק נכבד מהחבר'ה כבר שם, "מודבקים" למפות זירת הלחימה, לומדים מצב כוחות בשטח, בוחנים את "קו כוחותינו", ומיקום טילי ותותחי הנ"מ הסוריים בלבנון...

דלת חדר התדריכים נפתחת לרווחה ונכנסת כל "שרשרת הפיקוד" של הטייסת – המפקד ושני סגניו, ובצמוד להם כמה צעירים עמוסי מפות ותיקי טיסה. בכל תיק טיסה מפות קוד, תצלומי אוויר של מטרות מיועדות, דפי קשר וקודים, טבלאות בליסטיות להפצצה וכל המידע האחר הדרוש בתא הטייס לביצוע המשימה הספציפית. בולט לעין שה"הנהלה" מתוחה מה, אפילו מעט חגיגית... בפעם האחרונה ראיתי אותם כאלה ב-81, בתדריכים והכנות לטיסות תקיפת הכור בעירק... מעניין, מה הפעם? הייתכן כי הולכים להתנקם בטילי נ"מ הסוריים ולמחוק את הטראומה של 73 ?

אז, במלחמת יום הכיפורים, למרות הניצחון הצבאי המזהיר, כל המדינה וחיל האוויר בתוכה היו המומים מהאבידות והפתעת פתיחת המלחמה. דבר זה השפיע עמוקות על כל האקלים הפוליטי בארץ ועל הצבא,וכמובן גם על חיל האוויר, אשר ערך כמה וכמה תחקירים נוקבים ונכנס למספר פרויקטים מקבילים של רה-אירגון ושל פיתוח תורות ואמצעי לחימה, שינוי שיטות האימונים, שליטה ובקרה ועוד הרבה דברים אחרים שבסופו של דבר תורמים לשורה התחתונה – ביצוע המשימה בלי אבידות מיותרות. אנחנו, שהתגייסנו
סוללת טילי SA-6
בסמוך לסיום הלחימה  של73 ו-74  נגרסנו  ונטחנו  קשות  ע"י השיטות החדשות של חינוך הלוחמים  האוויריים, עד שהרגשנו   שנוכל לעמוד  באתגרים  שמציב  שדה הקרב המודרני. מימי לימוד  ראשוני של טיסה קרבית חונכנו ונבחנו ביכולות להתמודד עם טילי הנ"מ החדישים ולבצע את המשימה למרות המצאות הטילים בסביבת המטרה, עם כמויות איומים הולכת  וגדלה. 
ZSU-23X4  "גאנדיש"
 
השמדת סוללת טילי קרקע-אוויר (טק"א) הוגדרה  חשובה  ויוקרתית  כהפלת  מטוס  אויב  בקרב  אוויר. אנחנו חיינו, נשמנו והתאמנו באווירה של התמודדות בלתי נמנעת עם מערכי הטק"א והנ"מ של האוייב. שתי מערכות הנשק של האוייב עוררו את יצרינו במיוחד -סוללות טק"א  SA-6 ותותחי נ"מ ניידים ZSU-23X4 טילים אשר הציקו  לחברינו  הבוגרים שטסו ונלחמו ב-73 ו-74 . מאז עברו   9 שנים של עבודה ואימונים מאומצים וכולנו הרגשנו שאנו מסוגלים ומוכנים להתמודד עם האויב המר שלנו – טק"א ו-ZSU. 

ובראש חולפות המחשבות - האם זה באמת יקרה עכשיו? ואם כן, האם יפלו בחלקי הזכות והאחריות להשתתף בזה? מאז היותי צעיר בטייסת הקרב הראשונה שלי חלמתי על זה, ואני כבר מזמן לא "צעיר". ואני מרגיש שללא רצון הלב מאיץ את הלמותו, והעיפות המצטברת של הימים האחרונים נעלמה, כאילו לא היתה כלל.

נראה שאכן דברים מתחילים לקרות – מפקד הטייסת מתחיל תדריך על תקיפת טילי קרקע אוויר סוריים בלבנון, ועל חלקה של הטייסת שלנו במבצע. בפני כל הטייסים הנוכחים בחדר התדריכים ניכרת בבירור הבעה של מתח, מיקוד ותשומת לב – כולם ערניים אף לפרטים הכי שוליים שיש... כמו האחרים אני קשוב לכל מילה של המפקד, אך בפנים גובר  המתח – מתי נראה את לוח האיוש ונדע מי יטוס ומי ישאר היום על הקרקע – מי לנהל טיסות, ומי להמתין לחוזרים... כמו תינוק למתנה, כך אני מקווה לראות את שמי בין הטסים, אפילו כאחרון המובלים במבנה... 
איוש וציוות טייסים למבנים למשימות איכות זו פרוגטיבה של מפקד הטייסת ואין כאן חוקים פשוטים, אלא אומנות... צריך לדעת את מי אפשר לשים עם מי, כך שבאוויר תהיה סינרגיה, לאיזה מוביל אפשר לשים טייס צעיר יותר שידאג לשלומו כאימא אווזה, ואיזו טייס ותיק יוכל לעבוד טוב עם מוביל הצעיר ממנו...  

בכלל, להיות נבחר כטייס למשימה כזו זו זכות גדולה והכרה ביכולות, מקצוענות ותכונות הלוחם שלך. להיות נבחר לזה כמוביל מבנה, זו הכרה ביכולת שלך לשאת באחריות כבדה של התמודדות עם כל דבר שעומד בינך לבין ביצוע משימה והחזרת כל המבנה הביתה בשלום... 

והנה בא רגע האמת – מפקד הטייסת חושף לוח משימות ואיוש. לטייסת הוקצו ארבע משימות תקיפה בזוגות, לכל זוג הוגדרה מטרה – סוללת טילי נ"מ  SA-6. את הזוג הראשון יוביל מפקד הטייסת בעצמו, סמ"ט א' בראש הזוג השני, הזוג השלישי מובל ע"י ג' – מדריך שלי לשעבר בקורס טייס – טייס מקצועי מאוד ואדם אחראי במיוחד. אני מוביל את הזוג הרביעי... סמ"ט ב' HVHV מנהל טייסת תורן – אני לא מקנא בו... כל מספרי  1 הם טייסים ותיקים, שראו אש מי ב-73 ומי עוד קודם – כולם טייסים טובים ובדוקים במצבים שונים... 

מספר 2 שלי – ר' – בחור מיוחד. הוא מבוגר ממני, מהנדס בהשכלתו, בעברו טס ב"פאנטום" כמוני, ובהתאם לצבע שערו הוא ג'ינג'י באופיו... אלי הוא מתייחס בקרירות מסויימת – אני יחסית חדש בטייסת, ממש "צעיר" לידו, והינה אני מוביל שלו למשימת איכות שכזו... אבל אני לא מתרגש - אני יודע שהוא טייס מקצועי ומנוסה – אנחנו נסתדר...

משימתנו לתקוף ולהשמיד מרכיבי סוללות נ"מ מיד אחרי שהן יותקפו ע"י טייסות ה"פאנטום" השכנות. ממעל מטוסי F15 ו-  F16יגנו עלינו מפני מטוסי היירוט הסוריים. התקיפות תבוצענה בגלים, לפי הנחיות בזמן אמת מהאגף המבצעים של מטה חיל האוויר - הם יעבירו לנו הנחיות אחרונות לגבי מטרות בקשר, כשנהיה באוויר. הטייסת קבלה בנק מטרות, בהן לפי הערכת המודיעין אמורות להיות סוללות טק"א ונ"מ, ואנחנו לומדים את המטרות לפי כל האמצעים שיש בידינו – מפות בקנה מידה שונים, תצלומי אויר, נתוני מודיעין טכני וכו'. 
הטכנאים בינתיים מכינים את המטוסים –שמונה ועוד אחד "ספר", שיהיה מחליף למקרה שאחרי התנעה תתגלה בעיה באחד מהשמיניה. את המטוסים מכינים בתצורה לא רגילה לתקיפה בטווח טיסה שכזה, אבל היא מאפשרת טיסה מהירה עם חימוש: מטוסים חלקים, ללא מיכלי דלק חיצוניים, עם דלק פנימי מלא –  5400 ליבראות... 3 פצצות בלבד, אבל איזה! במרכז פצצת MK.84 –"כריש" ירוק וחלק באורך של כ-3 מטר ובמשקל של כ-1,000 ק"ג,  תחת כל כנף פצצת MK. 83 - "דג טונה" במשקל 500 ק"ג. סה"כ 1 טון פצצות + 2 תותחים 30 מ"מ עם 250 פגזים ח"ש נפיץ לכל אחד. כשכל זה פוגע במטרה זה גורם נזק רציני...

אומנם תצורת המטוסים תוכננה למען מהירות גבוהה בחדירת מערכי ההגנה האווירית של האויב, אך היא "קצרה בדלק" ולא מאפשרת שהיה ממושכת מעל איזור המטרה או להמתנה לפני תקיפה, ובמשימות מבצעיות התנאים לעתים דורשים זאת... כדי ולו במעט לשפר את המצב, הוחלט לתדלק מטוסים ממש "עד הליטר האחרון" בעמדת ההמראה, כשהמנועים עובדים – פרוצדורה לא שגרתית ומסוכנת, במיוחד עם חימוש שכזה.

כל הטייסת מביטה עלינו כאילו אנחנו טייסי חלל. במבטים שלהם היה הכל – קנאה שלא הם טסים למשימה זו, דאגה האם נחזור בשלום, אמונה שלא נפשל, רצון לעזור במשהו, ותקווה שמשהו יקרה ובמקום מישהו מהשמיניה שלא יוכל לטוס והם ישתלבו בטיסה במקומו...

אנו, טייסי "השמיניה" עושים את עצמנו לא שמים לב לזה ומתמקדים בהכנה לטיסה: לומדים שטח מסביב למטרות, בודקים נתוני מודיעין, מתאמים פעולות במבנה, משננים נתונים בליסטיים של הכוונת, וכיוצא בזה. מעסיקים את עצמנו במעש ודוחקים מחשבה ש-או-טו-טו תבוא פקודה "בטל" וכולנו ננשום לרווחה – עם תחושת פספוס הצ'אנס להיות גיבורים ועם תחושת ההקלה שמבחן "מי יגבר על מי" נדחה ואנחנו נעבור בשלום עוד יום של לחימה...

אך הנה באה הידיעה ששכנינו מטייסות הפאנטום המריאו, ושהכל ממשיך כמתוכנן.

כאילו שזה היה בכלל אפשרי, כולם הרצינו עוד יותר והחלו להתכונן ליציאה למטוסים. השמיניה שלנו מתכנסת בחדר ההלבשה. פני חבריי השתנו – אני בקושי מכיר אותם: כולם מרוכזים במשהו אישי עמוק בתוכם... מורידים דרגות, מנקים כיסים מכל דבר שיכול להזיק לנו אם ניפול לשבי... אני מקדיש תשומת לב יתרה לחגורת ההצלה, אורז מחדש תיק ניווט  – שיהיה נוח יותר להוציא מפות ודפיות קשר... אורז לתוך חליפת הלחץ כמה שקיות מים – לא יזיק בימי הקיץ של המזרח התיכון... הציוד מוכן... וכך גם אני.

 
ר' ואני יוצאים למטוסים
ר' ואני יוצאים מהטייסת – במגרש החניה כבר מחכה האוטובוס שיקח אותנו למטוסים. הכל מסביבנו רוחש פעילות – מתוך הכרה בחשיבות הרגע כמה "צעירים" עם מצלמות ביד מנסים לתעד כל מה שאפשר, כל הבעת הפנים שלנו, כל תנועה... אנחנו לא שמים לב אליהם. אנחנו כבר התנתקנו מהסובב אותנו ומכונסים עמוק בתוך עצמנו – מחשבותינו לא כאן, אלא בלב פרטי המשימה ואיזור המטרות.

בדיר המטוסים אני בודק את ספרי המטוס: דלק, חימוש, מרעומים, תקלות קודמות. חותם שמקבל את אני ור' יוצאים למטוסים.המטוס נמסר לאחריותי. לפני העליה לתא הטייס אני עושה "פריפלייט"- סיבוב מסביב למטוס – בודק שהכל במקום, הפצצות מחוברות כמו שצריך, המרעומים מאובטחים נכון, אין נזילות או שלוליות חשודות מתחת לגחון והכנפיים. הטכנאים סביבי נרגשים אף הם. הם סקרנים לדעת לאן אנחנו עומדים לטוס ומה המשימה. הם מבינים היטב שקורה משהו לא רגיל, אך לא יודעים מה... הם לא שואלים שאלות מיותרות – מהבעת הפנים שלנו ברור להם שעדיף לא לשאול...

בלי החיוכים והתבדחויות הרגילות אני עולה לתא הטייס, נקשר לכסא המפלט וסוגר חופה. ההמולה של ההכנות להתנעה ורעש המנועים שכבר הותנעו נשארים בחוץ... אני מתארגן בתא – שם מפות ודפיות קשר בחריצים שבין חיפוי לוח המכשירים ומעטה התא. מריץ בראש את שלבי הטיסה ועוקב בדריכות אחרי מחוגי השעון. הנה בא הרגע המתוכן עבורי להניע את המנוע. אבחת האוויר הפורץ אל תוך המתנע מתחלפת ביבבת המנוע המתעורר לחיים שהופכת לשריקת הבס של מנוע סילון שמחביא את כוחו בעודו על הקרקע. אני בודק מערכות המטוס – חשמל, הידראוליקה, מכייל מכשירי טיסה ומפעיל רדיו ומערכות ניווט. כשהכל מוכן, מקבל אישור הסעה ומתחיל להתגלגל לכיוון עמדת ההמראה.

שם כבר מלא אנשים ומכוניות כמו בשוק הכרמל ביום שישי – מיכליות דלק, כבאיות אש, מכוניות של אנשי מטה וטייסת תחזוקה, הריקשות התלת-גלגליות של הקצינים הטכניים... אני מסיע את המטוס בזהירות: הוא כבד, בפניות דורש תוספת מנוע שאם מגזימים בה, אפשר להעיף עם זרם הסילון מישהו שמאחוריך. רק איזו תאונה שטותית עכשיו חסר לנו כאן...

אחד הקצינים הטכניים של הטייסת מגיע למטוס שלי, עולה על הכנף, מסמן למיכלית שתתקרב וידנית מתדלק את הסקייהוק שלי ממש "עד הליטר האחרון". יורד בקפיצה מהכנף, עושה סיבוב "לניקוי המצפון" מסביב למטוס: בודק שוב את תליית החימוש וכיוונון המרעומים. נעמד בצד שמאל של אף המטוס ומנסה לתפוש את תשומת ליבי. אני מפנה ראש אליו - משקף השמש של הקסדה שלי מטה והוא לא רואה את עיניי. הוא מרים אגודל מעלה – "הכל OK" –ומצדיע. אני מהנהן בראש לאות תודה על עבודתו ומצדיע בחזרה. הוא רץ הלאה, לטפל במס' 2 שלי.

פתאום, הנה זה בא! אנחנו מקבלים אישור להמראה!

 
אני עולה על המסלול, ר' אחריי. בדיקת מנוע, מבט אחרון על ר', רואה סימן    OK שלו, פותח מנוע מלא, משחרר בלמים ומתחיל ריצת המראה... המטוס כבד, השמש יוקדת, היום חם – סימן שריצת ההמראה תהיה ארוכה. משחרר הגה גובה מעט קדימה, נותן לסקייהוק שלי לצבור מהירות טובה להמראה וכשהיא מגיעה מושך את המטוס בעדינות מהמסלול... מקפל גלגלים ומדפים, בודק את התא – הכל בסדר, אפשר להמשיך...

מקטין מעט סיבובי מנוע – נותן לר' להצטרף אלי במהירות – ופונה לים. בחציית חוף אנחנו משלימים פניה לכיוון צפון ומתחילים טיפוס ארוך לגובה. 

אנחנו מתקרבים לקו חיפה ואני עובר לקשר עם בקר המשימה. מה שאני שומע מניע אותי להפחית את כוח המנוע, למתן את זווית הטיפוס ולעבור לטיסה של שהייה מירבית.
בקשר רעש נוראי –הסורים הפעילו חסימות רדיו. כשהחסימות מפסיקות לרגע מובילים של המבנים שלפניי מתנפלים על הקשר בניסיונם לדבר עם הבקר – הם מפריעים אחד לשני ולבקר, שמנסה אף הוא לנצל ערוץ פנוי. כתוצאה שומעים רק רעש שמתחלף בקטעי שידורים והתשובות הלא ברורות של הבקר. 

אני מסיק שהמבצע נמרח בזמן, אם כי עוד לא ברור למה. מה שכן ברור הוא שהסורים מגיבים למבצע ומנסים להפריע לנו – הם חוסמים כמעט  את כל ערוצי הקשר של המבצע, וזה סימן שהם כנראה מרימים מיירטים שלהם לאוויר...

אני שם לב שהחסימה מתבצעת כמה שניות אחרי שמישהו מדבר על הערוץ, ללא קשר לתוכן הדברים... מנחש שמדובר בחסימה אוטומטית – סורקים תחום תדרים וחוסמים לפרק זמן כל מי שמדבר, ולא את אלה שמדברים לעניין. מחליט להמשיך את הטיסה "בשקט", בלי שידורים מיותרים, עם מעבר תכוף לערוצי משנה שונים. מסמן לר' לטוס לידי, כך שנוכל "לדבר" בסימני ידיים ולתאם לאיזו ערוץ לעבור. בכל מעבר ערוץ אני מספיק להגיד כמה מילים לפני שחוסמים אותנו וזה מספיק לנו לתאום בינינו בשלב זה.

בעוד ר' ואני טסים לאט אך חסכוני ,כזוג כדורים פורחים, ומתקדמים צפונה לאיזור מעגלי ההמתנה, אני מקשיב לדרמה המתפתחת באוויר. מפקד הטייסת שלנו, שאותו אני מזהה לפי קולו והברת הדיבור, ושהקדים אותו בכ-40 דקות בהמראה, מבקש אישור להיכנס לאיזור המטרות המיועד לתקיפה. אבל הוא מקבל סירוב, שמנוסח באופן לקוני וצופן בחובו חידה - "המתן". כעבור כמה דקות הוא שוב מבקש להיכנס לתקיפה ושוב מקבל "המתן". עוברות עוד 5 דקות והוא מבקש שוב, הפעם עם הרמת קול. הוא, כמונו, יודע היטב שכל בקר במבצע יודע היטב מי נמצא שם במטוס תחת ידו, במיוחד עם זה מישהו בכיר, כמו מפקד טייסת. ולמרות זאת תשובתו היא שוב "המתן". הפעם המפקד שלנו החליט להפעיל את מלא כובד משקלו. באמצע כל הרעש והבלגן של חסימות ופניות אל הבקר הוא בקול תקיף מכריז "אין לי דלק להמתנות! או שתן לי להיכנס או שאני הולך הביתה!". כמה שניות אחרי שחסימה סורית השתתקה כולנו שמענו בבירור את התשובה של הבקר "OK, תחזור. תיפטר מהחימוש בים"... ומפקד הטייסת שלנו, גיבור עוד מימי מלחמת ההתשה, עונה בקיצור "קיבלתי" וחוזר לנחיתה... ליבי יצא באותו רגע אל המפקד האהוב שלנו...

במקורו קיבוצניק ממרכז הארץ, מפקד הטייסת שלנו סיים את ביה"ס לטיסה של חיל האוויר אי שם בסמוך לסיום מלחמת ששת הימים. כעבור שנה ומשהו, בתור סגן צעיר אך כבר לוחם מנוסה, הוא עבר לטוס על מטוסי הפאנטום. ב- 1970, באחד מהתקיפות בשטח מצרים חתף פגיעת טיל נ"מ SA-2 או SA-3 . הטיל התפוצץ סמוך מאוד למטוס, ממש ליד דופן שמאל של תא הטייס. רסיסי הטיל פגעו בכתף שמאל שלו וקטעו חלק מאצבעותיו. מדמם, הוא הצליח להחזיר את הפאנטום הפגוע מעומק מצרים לנחיתה ברפידים שבסיני – מכיוון שהוא לא יכול היה להזיז את יד שמאל, הנווט שלו תפעל את מצערות המנועים... הרופאים הצליחו לתפור את הכתף, ולאחר סדרת ניתוחים בכף היד ותהליך שיקום, הוא חזר לטוס על מטוסי קרב. אולם הפעם, מכיוון שנותרו לו רק  2 אצבעות על יד שמאל, הוא לא יכול היה לטוס על פאנטום ועבר לטוס על מטוסי מירז'/כפיר וסקייהוק – מטוסים חד מנועיים עם מצערות מנוע פשוטות לתפעול. הוא ללא ספק הפגין גבורה ובצדק זכה לצל"ש. אנחנו מאוד אהבנו אותו והערכנו את אומץ ליבו, ניסיונו הקרבי, הרוגע שלו באוויר וכמובן את רוח הקרב שלו... לראות אותו מסיים ככה את השתתפותו במבצע תקיפת הטילים היה כואב...

אני מתנער מהרגשות וחוזר ומתרכז בנעשה באוויר סביבנו. ברור לי שאם לא נתנו למפקד הטייסת שלנו להיכנס לתקיפה, הרי שמשהו רציני קורה. כמו כן ברור לי שאם אני אתחיל "לצייץ" יותר מדי ישלחו אותי הביתה מיידית... אני מחליט לקחת סיכון מחושב - להתרחק מחופי לבנון מערבה בשביל להקטין סיכוי שמיירטים מהמזרח יוכלו להגיע אלינו, ולשמור על נתוני טיסה לשהייה מירבית באוויר, אם כי זה אומר לטוס במהירות נמוכה מה"נוחה" לטיסה בשטח עויין, ולהיכנס למעגל המתנה גדול "עד שיעבור הרעש".

והינה ר' ואני סובבים רחוק מהחוף בסיבובים גדולים, מבטים סביב עד כאבים בצוואר. מזג אוויר מאוד יפה – כמעט לחלוטין ללא עננים, רואים רחק, אם כי מעל הרי לבנון אביך  ולא רואים פרטים. פתאום אני מבחין בנקודה שיורדת ממעל לכיוונינו... הלב מחסיר פעימה – אולי זה מיירט סורי... אם כן, הם לא באים בבודדים, ואם הם באים אלינו מצבינו בכי רע – כבדים, בלי מהירות לתמרון, בלי אפשרות לברוח... במצב כזה צריך להשליך את החימוש, לאסוף מהירות, וזה אומר שהשתתפותנו במבצע תסתיים בו במקום. לזה אני לא מוכן!

אני מחליט לא למהר ולתת למצב להתבהר מעט – לא זורק חימוש, רק מחריף מעט את הפניה אל עבר המטוס היורד אלינו. מפנה את תשומת הלב של ר' אל האורח. הוא מהנהן בראש כסימן שהבין  ומתרחק כדי  שנוכל לתמרן. אנחנו  כבר עם האף לכיוון  האורח. ליתר  דיוק האורחים – אני רואה את המטוס השני. הוא טס במבנה פתוח להתקפה  אחרי המוביל שלו. מבחין בצללית שלהם ונרגע – זהו  זוג  מטוסי F-16 שלנו... אבל הם ממשיכים להיות  אגרסיביים כלפינו – שמים  אף על נתיב הזנב  שלנו.. הרדיו רועש מחסימות
ונסיונות של כולם להשחיל מילה ברגע פנוי,  דבר  שגורם לסורק האוטומטי לחסום שוב את כולם. ברור לי שדרך הרדיו אני עם הנצים החמים האלה לא אצליח להידבר. אני מתחיל לנפנף בכנפיים על מנת למשוך את תשומת הלב של טייסי ה-F-16  שיבינו שאנחנו לא  הטרף שלהם... לפי  התנהגות  שלהם  אני רואה  שהם  הבינו: החרטומים  החדים  שלהם מפסיקים לאיים עלינו, הם מנפנפים בחזרה, עוברים כ- 800  מטר מאיתנו ועולים בחזרה מעלה..

ר' ואני חוזרים להמתין לשעת הכושר שלנו... אני מנסה  להבין  מתוך  תעבורת  הדיבורים  מה  קורה  ולתכנן מתי שווה להתחיל לתת לבקר תזכורת  שאנחנו כאן  וממתינים  להיכנס לתקיפה... ממש לא  בא לי  לחזור הביתה עם חימוש או לזרוק אותו בים....  אני שם לב שהרעש על הרדיו מתחיל להרגע – מי  כבר חזר הביתה כי לא נשאר לא דלק לתקיפה, מי כמונו משחק את משחק השתיקה, בתקווה שאלוהים עוזר לסובלניים וחסכוניים (בדלק, לפחות)...
והנה הבקר מתחיל לארגן יציאות לתקיפה – שואל מי יכול להמתין עוד כמה זמן. לאחר שהוא מקבל תשובות למרות כל ההפרעות והחסימות בקשר, הבקר מתחיל לחלק משימות למבנים במעגלי ההמתנה ומעביר אותם לעבודה עם בקרי תקיפה על ערוצים אחרים. הראשונים יוצאים אלה שממתינים כבר הרבה זמן ועתודות הדלק שלהם נמוכות ויורדות. אני שם לב שכמעט כולם מקבלים מטרות חדשות ולא הולכים על אלה שקיבלו ולמדו בבית, לפני ההמראה... כאילו המטרות המקוריות שינו מיקום. או נעלמו... מעניין לאן ישלחו אותנו? 
 
אני כל הזמן בוחן את כמויות הדלק ומחשב כמה עוד אני יכול לשחק "חירש-אילם". מחליט ששווה לנסות להשמיע קול... עם נימת בטחון, כאילו אני לא באוויר, בשטח עויין, אלא בכורסא בבית, מיידע את הבקר שאני במעגל ומחכה לקבלת המטרה החדשה. להרבה ההפתעה זה עובד! 

הבקר כמעט מייד נותן אישור לצאת לאיזור התקיפה ומעביר אותנו לערוץ תקשורת יעודי. על הערוץ החדש, לאחר כמה חסימות אוטומטיות אני מקבל משימה חדשה – עלינו להיכנס לשטח, לאתר ציר תנועה מסויים ולתקוף שיירות רכבים ומשוריינים שאמורים לנוע על הציר, בכדי לא לאפשר להם לברוח מהאיזור. את שם הציר קבלנו כמתג על מפת קוד בקנה מידה של 1:100,000. זה לא רגיל למשימת תקיפת טילים... כמו כן ביקשו לא להתעכב ולצאת לאיזור המטרה ברגע שנהיה מוכנים. זה מתאים לנו מאוד – אין לנו יותר מדי דלק לבזבז על הכנות.

אני מוצא בתיק הניווט את מפת הקוד ואומר בליבי תודה ל"צעירים" שהכינו את התיקים כמו שצריך. עכשיו לפניי אתגר אחר – לפתוח את מפת המטר על מטר בתא הטייס של סקייהוק ברוחב פחות מ- 80 ס"מ, תוך כדי טיסה בשטח אוייב... מוצא את הציר המיועד ומתחיל לקרוע ולקפל את המפה מסביב לציר כך, שאוכל להחזיק אותה ביד שמאל תוך כדי טיסה, מבלי שזה יפריע לי להטיס את המטוס ולהפעיל מערכות חימוש וניווט.
 
מתחיל ללמוד את איזור המטרה החדש, מעביר אותו על מפת טיסה בקנה מידה 1:250,000 בה אנו משתמשים בד"כ לתכנון יעפי תקיפה. אני מופתע –המטרה שלי היא כביש שעובר מזרחית לאגם קרעון, במרחק של 10-15 ק"מ מגבול סוריה-לבנון ופחות מ-50 ק"מ מדמשק רבתי... על פי נתוני המודיעין שלפני הטיסה זה בלב איזור מוגן טילים ונ"מ של הסורים. או שלא הבנתי נכון את הבקר שנתן לנו את פרטי המשימה, או ששולחים אותנו ללב התופת, או ש...

ממתין לרגע שקט בקשר ומוודא עם הבקר את קוד הציר. מקבל וידוא הציר – זה אומר שלא התבלבלתי ולא טעיתי בקבלת הנתונים. אבל אופציה של לב התופת עדיין נשארת...    
בודק עם ר' את מצב המוכנות שלו, משווה נתונים איתו, לוודא שוב שלא טעינו במיקום, מקבל ממנו אישור שהוא מוכן ליציאה... בודק שוב דלק – לא הרבה, אבל מספיק ליעף מהיר או שניים של הפצצת צלילה. בודק שוב את מערכת פיקוד החימוש ומוודא שכל המפסקים מופעלים נכון – אני ממש לא זקוק לפשלה של אי שחרור פצצות בגלל ששכחתי להפעיל את המפסקים הנכונים – הכל מכוון ליעף עם שחרור כל שלושת הפצצות במטח אחד, התותחים מופעלים ומוכנים לירי.
 
 לוקח נשימה עמוקה, מורה לר' לעבור למבנה קרבי להתקפה, בפניה רחבה תוך כדי הנמכה קלה להאצת מהירות מתיישר מזרחה... מודיע לבקר שאנחנו "יוצאים כיוון", מקבל "OK", מביט שוב על ר' – הוא בצד ימן, "יושב" במקום...

זהו! יוצאים לדרך!

ר' ואני אצים קדימה אל חציית החוף הלבנוני, במהירות של  500 קשר – זה המקסימום שהסקייהוקים שלנו יכולים לתת לנו היום... זה לא מעט, אבל הייתי רוצה עכשיו להיות במטוס על-קולי ובשריקה לחצות את הרי השוף. הרי אנחנו טסים אל תוך לוע הארי של עשרות טילי קרקע-אוויר וטילי כתף, ומאות, אם לא אלפי תותחי נ"מ בעלי קליברים שונים. ועוד צפויות  להיות שם מערכות נ"מ חדישות, על מרכב רכב משורין שאנשי המודיעין הטכני שלנו אם כבר יודעים עליהם משהו, אז זה יותר מהשמועות מאשר מהעובדות... רק אלוהים יודע מה מצפה לנו שם...

אנחנו חוצים קו חוף דרומית לצידון – איזור מוכר לי, כי שם הייתי לפני יומיים, כשחיפיתי מלמעלה על הנחיתה של כוחותינו באוולי. אני מכוון לעבור כ-10 ק"מ דרומית לימת קרעון. עוד מרחוק אני רואה שהעמק שבין הרי השוף והרכס של גבול סוריה-לבנון מכוסה בענני פיצוץ של פגזי נ"מ – ברור שכל המערך הסורי ערוך לבואנו ורק מחכים שנפשל וניתן להם הזדמנות להפיל אותנו... מזגזג שמאלה וימינה בכדי לבלבל את כווני הנ"מ. כל הזמן משנה את סדר  הזיגזגים... מוודא שר' עושה כמוני...

עוברות כמה דקות ואנחנו כבר מדרום לאגם, פונים צפונה. תוך כדי פניה מזהה מימין ודי גבוה מאיתנו פיצוץ ורדרד-לבן של טיל קרקע-אוויר, כנראה SA-6. אם את זה ניסו לירות
עלינו, זה נראה כפספוס גדול או ירי לא מכוון... מתחתי חולפת מצפון לדרום דמותו המשולשת של מטוס כפיר – מישהו מהחברים חוזר הביתה בקו ישר, כנראה קצר בדלק בכדי לחזור בדרך בטוחה יותר דרך הים...

אנחנו רצים צפונה – מנוע מלא, מהירות מירבית... ר' משמאלי כבר: אני מזרחית לו והוא "מנקה" אותי מכל מה שיכול לטוס או לעוף לעברי משם... ו"שם" זה לב הסוריה, איזור העיר דמשק ופרבריה הצפוניים – הכל במרחק טיסה של 3 עד 5 דקות...

אנחנו עוברים מעל לציר המטרה לכל אורכו, מנסים לזהות תנועה עליו וכל שמסביבו... על הציר אין שיירות או רכבים אחרים שנעים או עומדים... למעשה התנועה היחידה שמזהים זה ג'יפ, כנראה צבאי, שבורח צפונה ומתקרב לצומת ליד סולטן יעקוב. 

מה שכן, אנחנו מזהים מסביב לכביש, בין הדרך לבין צלעות ההרים המון חפירות ובתוכן, ולא רק בתוכן, כמות אדירה של טנקים, ארטילריה, משוריינים. משאיות... וליד כל זה כמה וכמה סוללות נ"מ   57 מ"מ... נראה כוחות של דיוויזיה סורית שלמה, אם לא יותר מאחת, פרסו והתחפרו בשטח הבקעה...  סוללות טק"א לא נראות ולא מורגשות בשטח, אבל נוכחות תותחי נ"מ כן – מתחת ל- עשרת אלפים רגל השמים אפורים-חומים מפיצוצי הפגזים שלהם...

מדווח לבקר – מעדכן שעל הציר אין שיירות, מספר על סוללות נ"מ בשטח ועל הכוחות הקרקעיים של האוייב. אנחנו עדיין עם הפצצות, יש לנו עוד דלק לכמה יעפים כאן בשטח – הרי שאם כבר הגענו לכאן עם חימוש, אין טעם לזרוק אותו לים. מבקש ומקבל אישור לתקוף את סוללות הנ"מ. 

ר' ואני מחלקים את העבודה – אני לוקח שתי סוללות נ"מ 57 מ"מ בשני צידי הכביש ליד הצומת, הוא את שתי הסוללות האחרות, דרומיות יותר. שנינו מתכננים לבצע שני יעפים כל אחד – יעף לכל סוללה.

פותח קצת מרחק מהמטרה, משנה מפסקי חימוש – ביעף ראשון אזרוק את הפצצה הגדולה, מהגחון... את שתי הפצצות האחרות, שתלויות מתחת לכנפיים, משאיר לסוללה השנייה.

כל הזמן מסתכל החוצה, מחפש כל צרה שרק יכולה לבוא – טילים במעופם, מטוסי יירוט סוריים... "מנקה" את ר' בהתארגנות ולפני הכניסה ליעף. מקווה שהוא עושה את אותו הדבר – זה לא הזמן להיות אגואיסט...

לפני הכניסה ליעף מסתכל שוב מעלה ואחורה, הופך את הסקייהוק על הגב, מוריד אף כמעט אנכית אל מתחת למטרה. המטוס, בהשפעת משקלו  וכוח המנוע, מאיץ כסוס פרא...
כוונת על המטרה
משטח מעט את זווית הצלילה, מוביל בעדינות את הכוונת אל המטרה – מרכז סוללת הנ"מ. שם, היכן שכל כבלי הפיקוד של התותחים מתכנסים בנקודה אחת, עומד קרון פיקוד ובקרת האש של הסוללה. שם יושב מפקד הסוללה שנותן לאנשיו הוראות לירות בי. מהקרון הזה יוצאות פקודות כיוונון לתותחים, אשר, כל אחד בתורו, יורים עלי, בכוונה ברורה ומיידית לחורר את המטוס שלי ואותי בתוכו...

אני צולל אל סוללת המטרה שלי בזווית קרובה ל- 60 מעלות, מתרכז בכוונת... בזווית העין בוחן גובה ומהירות – מחכה לנתוני שחרור חימוש מתוכננים. בינתיים, בכוונת, ממש מול עיני, תותחי הנ"מ ממשיכים לירות בי – כאילו בתנועת מחוגי השעון הבלתי נראים – תותחים יורקים, מטח אחר מטח, כדורי אש העולים מעלה מעלה, הישר לכיווני... המהירות התיצבה על 500 קשר, הגובה מתקרב למתוכנן לשחרור הפצצות... משלים הולכת הכוונת, וברגע שבו המחט של מד הגובה חולפת את הסימון המתאים, אני לוחץ על כפתור שחרור חימוש. כדור פירוטכני שנושא פצצות הגחון משחרר את פצצת ה-1000 ק"ג, ו"המתנה הקטנה" שלי למפקד סוללת הנ"מ החלה את דרכה מטה במסלול בליסטי משלה...

מושך בחוזקה את הסטיק (מוט ההיגוי של המטוס) אחורה – אני חייב לתמרן בחוזקה בכדי לצאת מהצלילה התלולה של יעף ההפצצה ולהתרחק מהקרקע. תוך כדי יציאה מהיעף אני מסובב את הראש "אחורה" – אם יש מישהו שרודף אחרי אני אראה אותו שם... חוץ מזה כך אני אראה היכן פוגעת הפצצה שזה עתה שיחררתי. אני רואה אותה ממש רגע לפני הפגיעה, רואה את גל ההלם שהיא מייצרת, הרץ במעגל מתרחב ממקום הפגיעה החוצה, ועמוד עשן ענק מכסה את הסוללה... 

מוציא הטיה קלה וממשיך לטפס עם אף מעלה... מטוס, שהוקל לו לאחר היעף, מטפס ומתרחק מהנ"מ הקל ומסוללות ה- ZSUx4 שהשטח מתחתיי מלא בהם... משחרר קצת זווית ההתקפה בכדי להרוויח גובה מהר כמה שאפשר... כל הזמן מסתכל סביב ואחורה... סביבי ענני פיצוצי הפגזים ופסי ההתעבות של מנועי טילי קרקע-אוויר אישיים... בינתיים הכל עובר בצד, לא בי... שימשך כך...

רואה את ר' משלים את יעף ההפצצה שלו ומתארגן לשני. מודיע לו "אחד בחוץ, מתארגן לשני. קשר עין - אתה נקי" בכדי שיידע שאני בסדר, ממשיך כפי שתאמנו ליעף נוסף, שאני רואה אותו ושאין מישהו או משהו שרודף אחריו...

מעלינו נקי, בקשר יחסית שקט – יש דיבורים וחסימות, אבל לא משהו שיכול להפריע לנו להמשיך בביצוע המשימה...

מתחתינו קלחת אש – כל מה שיכול לירות כלפי מעלה, יורה... תחושה שכאילו האדמה עולתה למעלה בכמה קילומטרים... בשביל לתקוף בשנית נצטרך לצלול לתוך כל זה...
משנה את מפסקי מערכת החימוש לשחרור שתי הפצצות הנותרות, מתקן נתוני כוונת, מתכנן פטרן יעף לסוללה השניה.
"
מנקה" שוב את ר', מוודא שמלמעלה ומאחורי "נקי" ונכנס ליעף על הסוללה השניה. מנסה לא לחשוב על שכבת הפיצוצים שאני צריך לצלול לתוכה, מתרכז במחפורת שבמרכז הסוללה... שוב רואה את כדורי האש של יריות התותחים, מוודא מהירות נכונה, מוליך כוונת למטרה, וברגע שהמחוג מגיע לגובה השחרור, משלח את שתי פצצות ה- 500 ק"ג לדרכן...

תוך כדי יציאה מהיעף, אך הפעם לכיוון הפוך על מנת לא להיות שבלוני, אני רואה את הסוללה השניה מתכסה בענני הפיצוץ. חוזר לגובה, בודק את מצב המטוס. הכל בסדר, אך על סמך כמויות הדלק הגיע הזמן לקחת כיוון הביתה... בודק ברדיו מה קורה עם ר' וכמה דלק יש לו ושומע שאחת הפצצות שלו לא ניתקה מהנושא שלה ושהוא רוצה לבצע עוד יעף... 

מצב לא פשוט – לנחות עם פצצה שניסו לשחרר אותה, אך היא לא נפלה, זה רעיון רע בפני עצמו... מי יודע מה התעקם שם, כשהכדור הפירוטכני של שחרור הפצצה הופעל ולא הצליח... מאוד ייתכן שמרעום הפצצה הופעל ומחכה כעת לשינוי תאוטה או מכה בכדי להתפוצץ... חייבים להפטר מהפצצה בעזרת מערכת השלכת החירום, בעלת חיווט ומערכת כדורים פירוטכניים משלה... אבל, מכיוון שהפצצות שלנו תלויות בתליה ישירה, מרעום הפצצה יופעל בכל מקרה. לכן אפשר "להפציץ" את הפצצה שנותרה תוך כדי יעף רגיל, רק במקום ללחוץ על כפתור שחרור פצצות יש למשוך ידית שחרור מטענים בחרום... ר' טייס מנוסה וחכם, לוחם אווירי עם ניסיון – הוא יודע את כל זה ורוצה "לשלב מועיל ונעים"... אבל זה אומר שצריך להיכנס לעוד יעף על המטרה שכבר הטרדנו, וזה נהיה מסוכן... 

זמן להתלבטויות רבות ודיונים מעמיקים אין – המנועים שותים גלונים של דלק בדקה, אנחנו מסתובבים כבר זמן לא מבוטל עמוק בשטח האוייב – אני מקבל החלטה: אנחנו נישאר ליעף שלישי ואחרון... נותן אישור לר' להיכנס שוב על המטרה, אבל כך, שביציאה נהיה בכיוון דרום – בקו ישיר הביתה. בעת ביצוע היעף אני "אשב" על ר' כאילו אני מס' 1 שלו. 

עד שר' מתארגן ליעף ומכין מפסקים, אני שוב שם לב עד כמה אנחנו קרובים לסוריה ולדמשק... ההרגשה שעיר הבירה של האוייב ממש ליד הכנף, וזו תחושה בלתי נשכחת... אבל אין לי זמן להתפעל מהנוף – יש לנו עבודה להשלים... לכן אני מכין כוונת עבור ירי תותחים, וכשר' נכנס לתקיפה, אני, אחרי שווידאתי שהוא "נקי" ושאין מי שרודף אחריו, נכנס בצלילה ליעף תקיפה האחרון... כאלף וחמש מאות רגל לפני גובה שחרור הפצצות המתוכנן אני לוחץ על הדק הירי של התותחים – יש לי פגזים לכ- 7 שניות ירי, בזמן הזה אני חייב לטוס ישר, תוך שמירת כיוונון על המטרה... זה מחייב הרבה סבלנות וכוח רצון, במיוחד כשיורים בך בחזרה ממש מול עיניך... למרות שהאינסטינקטים דוחקים למשוך סטיק אחורה ולצאת מהיעף, אני ממשיך לצלול ולירות, כל עד יש פגזים בתותחים... 

ברגע שהתותחים הפסיקו להרעיד את המטוס אני מושך חזק למעלה ודרומה... מספיק לראות איך הפגזים שלי מכסים באבק פיצוציהם חלק מהתותחים של הסוללה ומתרכז בחלק האחרון של המשימה המבצעית – לחזור ארצה ולנחות בשלום בבסיס האם.

 
"ריק"  בדרך הביתה
ר' לפניי, אנחנו מתארגנים למבנה פתוח, מטפסים לגובה... לשנינו יש מספיק דלק להגיע לבסיס האם ולנחות בגישה ישירה מהגובה. דלק בשביל ללכת סביב ולהתארגן מחדש לנחיתה, במקרה שגישה ישירה לא תצליח, אין לנו... נקווה שהרוח לא תפריע לנו... יש כמובן אופציה לנחות בבסיס אחר, קרוב יותר, אך זה לא יהיה סיום יפה לטיסה שכזו...
תוך טיפוס לגובה מדווח על תוצאות תקיפה, על מערכי נ"מ שראינו, על כוחות האוייב באיזור סולטן יעקוב...המלצתי ודחקתי לשלוח לשם מבנים שטסו אחרינו – חזרתי על המלצה זו כמה פעמים...

חוצים גבול באיזור קריית שמונה – עכשיו נשאר רק לנחות בשלום בבסיס... כל הזמן בודק רוח ומחשב את צריכת הדלק... נראה שנגיע בשלום לגישה ישירה... מצב הרוח שלי כמעט אופורי – נשאר רק לנחות בבית בשלום...
 
אנחנו נכנסים לטווח קליטה של מכשירי הקשר של הטייסת. הם כבר מחפשים אותנו, מודאגים במידת מה ממשך הטיסה שלנו – כולם כבר חזרו לנחיתה ורק אנחנו טסים וטסים... שואלים כמה דלק יש – אנחנו מרגיעים אותם וממשיכים לסגור טווח הביתה... הם מופתעים – מהיכן יש לנו הדלק, אך אני לא מנדב מידע ולא מגלה סודות. קודם כל ננחת אח"כ נסביר... אם לא ננחת בשלום, שום סודות של חיסכון בדלק לא יעזרו...

כ- 60 ק"מ מהבסיס אנחנו מתחילים בהנמכה. בקר התעבורה מעביר אותנו לקשר עם הבסיס – שם כבר מחכים לנו ונותנים לנו גישה ישירה להקפה ונחיתה...  לקראת גובה ההקפה אני מוריד גלגלים ומדפים – הם יורדים וננעלים מטה כמו שצריך – מקור אחרון לצרות לפני הנחיתה "מאחורינו"...

המטוס קל מאוד – ללא חימוש וכמעט ללא דלק – נוגע בקלילות במסלול ומאיט מיידית כשאני מוציא את מצנח העצירה... אני מפנה מסלול ומסיע לדיר המטוסים בעדינות – אני זוכר את האירוע של סמ"ט א' שלנו רק לפני שבוע... מטוס עד כדי כך קל, שהמשכך של כן הנסע הקדמי היה פתוח לחלוטין ונקש כל פעם שהאף ירד מהפעלת הבלמים...

 
בחזרה מגיחה מבצעית
עכשיו, על הקרקע, אני מתחיל להרגיש את מאמץ הטיסה. הגוף מתחיל להרגיש עייפות... נכנס לדיר המטוסים והטכנאים רצים לקבל את המטוס מטיסה. החמשים מסתכלים במופתע על ארגזי תחמושת התותחים הריקים – זו להם כנראה הפעם הראשונה במלחמה הזאת שבטייסת השתמשו בתותחי ה-  30 מ"מ הוותיקים והטובים... חותם בספר המטוס שהחזרתי אותו בשלום, ללא תקלות... שם לב שהיינו באוויר למעלה משעה וחצי – לא הייתי מודע לכך בטיסה עצמה...

חזרה מטיסה מבצעית -כולם מלאים בשאלות ואני מנסה לענות להם - תוך "צנזורה" מסויימת – איפה היינו, מה עשינו ומה ראינו... באוטובוס שמגיע לאסוף אותי פוגש את ר' – אנחנו משלימים אחד לשני פרטים שונים שלא יכולנו לדבר עליהם באוויר...
כשאנחנו מגיעים לטייסת כבר מתחיל להחשיך... כולם בחדר התדריכים – אלה שטסו ואלה שלא, אך רוצים לשמוע על מה היה ואיך זה היה... כבר ברור לחלוטין שזה היה יום גדול ומבצע לא רגיל!

ר' ואני נכנסים לחדר התדריכים מבלי להספיק להוריד את ציוד הטיסה מעצמנו. מספרים איפה היינו ומה עשינו. שואלים אותנו המון שאלות – אנשים מופתעים מ"התחבולות" והיצירתיות שלנו בחסכון בדלק ובשימוש בתותחים תוך כדי יעף צלילה תלול. הדיונים בנושא לא נמשכו זמן רב – מפקד הטייסת וסגניו נקראו למפקדת הבסיס, ומשם מפקדי הטייסות נסעו לתחקיר במטה... אנחנו נשארנו להתכונן להמשך הלחימה...

אני ניצלתי את הזמן לארגון ארוחת ערב – לפתע נתקפתי רעב, הרי אכלתי היום רק בבוקר, לפני התדריך למבצע...  תוך כדי הערב החל לזרום מידע מהטייסות השכנות ומחברים מהטייסות האחרות. אח"כ הפעלנו טלוויזיה וצפינו בשידור ישיר של ראיון עם מפקד חיל האוויר, בו הוא סיפר שהיום חיל האוויר תקף והשמיד מערך טילי קרקע אוויר של סוריה בלבנון ושבקרבות אוויר שהתפתחו במשך המבצע הופלו עשרים ושבעה מטוסי קרב סוריים. לחיל האוויר הישראלי לא היו אבידות במבצע ובקרבות האוויר. 

הנה התבררה הסיבה למה החזיקו אותנו כל כך הרבה זמן במעגלי ההמתנה – בזמן שאנחנו שם שרפנו עצבים ודלק יקר, חברינו מטייסות ה-F-15  וה-F-16 חיסלו את המיגים הסוריים אחד אחרי השני...

ולקראת סוף היום מצאתי טלפון חוץ פנוי והתקשרתי לאשתי ההרה ולהורים. דיווחתי להם שאני חי ובריא, מכל השאלות התנערתי כמו כלב ממי ים כהוא שיוצא לחוף. לא כ"כ עזר – עם הזמן הם כבר למדו דבר מה על אלמנטים של צנזורה במה שאני מספר על טיסות. 

אח"כ הלכתי לחדר הביטחון שהפך לנו לחדר שינה – לנוח ולישון לקראת מחר, כי מחר שוב היתה מלחמה...

מרץ-אפריל 2013

 
 
לייבסיטי - בניית אתרים