נכתב ע"י עודד מרום
 
שלוש שנים ארוכות פיקדתי על טייסת 101 במלחמת ההתשה, מלחמה מתמשכת של 1000 ימים, בהם הגיעו לטייסת דורות של טייסים צעירים, אלה שהיו 'אפרוחים' בתחילת המלחמה הפכו מובילים מנוסים, וכעבור חודשים אחדים עברו לתפקידים בכירים בטייסת קרב אחרת, אחרים תפשו את מקומם בתפקידי הובלה.

נושא אחד, אולי החשוב ביותר בניהול טייסת במלחמה, לא נתן לי מנוח ובער בעצמותיי ללא הרף. היה זה 'דמות המוביל' בעיניי הצעירים. יוצא טייס צעיר למלחמה כשהוא כפוף למפקדו הבכיר ממנו. כך קורה בכל יחידה אחרת בצבא. אולם ההבדל בין טייס קרב צעיר לקצין קרבי צעיר בכוחות היבשה הוא – הטייס בודד בשמיים, חוץ ממלה או שתיים ממפקדו במערכת הקשר, אין לו תמיכה ועזרה. עליו ללחום, למלא את משימתו, לנצח בקרב ולשרוד במצבים קשים. עליו ללחום בודד, לעיתים נגד כוח עדיף, או לשרוד ולחזור הביתה בעצמו.

ידעתי שרמת הטיסה של כל הטייסים בטייסת אינה זהה, אף שפיקדתי על "נבחרת חלומות", חשתי שבקרב הצעירים יש העדפה כלשהיא לטוס לקרב עם מוביל זה או אחר.

דמות הטייס המוביל נבנית, בין השאר, מרצף הישגיו, אופיו, תגובותיו והתנסחותו על הקרקע ובאוויר, השקט שהוא מקרין במצבים מורכבים, ומי יודע כמה עוד תכונות שלא ידעתי להגדיר. כל זה נמדד ונבחן על ידי הצעירים יום יום, על הקרקע ובאוויר, וסך כל ההתרשמויות הופך את המוביל למנהיג בעיניי פקודיו באוויר.

נהגתי לשוחח עם כל אחד ביחידות לעיתים קרובות. לפעמים הקלטתי, בידיעת הבחור אתו שוחחתי, ואת תמלול השיחה תייקתי בתיקו האישי.

לאחר 50 שנה מצאתי לנכון לשתף את הקורא בסבך הרגשות של גיורא, אחד המובילים, שנעשה ללוחם מנוסה ועתיר ניצחונות בקרבות אוויר.
 
----
 
ירון, סגן מפקד הטייסת (השמות אינם אמיתיים) עמד ליד הלוח השחור שבחדר התדריכים, לבוש ברישול קפדני, בסרבל טיסה ובחליפת לחץ. אוחז במקל שבו הצביע על המטרות שעל גבי המפה המכסה את הקיר. ברמקול מעל המרפסת חזרה הקריאה "כל הטייסים לחדר התדריכים", והאחרונים דשדשו במעבר הצר שבין הכיסאות אל המקומות הפנויים שבשורות האחרונות.


בחדר התדריכים (מקור:אתר ח"א)

שקעתי בכיסא שבחדר האפלולי, סיפר גיורא בן שיחי, התדרוך החל. ירון תאר במילים יבשות את ההנחיות וההוראות לתקיפת מטרה בדלתא של הנילוס, ליד קהיר. על הקיר היו תלויים תצלומים שצולמו בזמן האחרון מן האוויר, בהם ניתן להבחין בעמדות של טילי קרקע-אוויר, במחפורות ובכלי רכב כבדים חונים על רחבות הבטון. הכל נראה כמו באחד ממשחקי הילדים, צריך רק לכוון ולפגוע. כבר הייתי "בסרט הזה" לא פעם, וידעתי שבמציאות המשימה שונה לחלוטין. זו משימה קשה מכל הבחינות, הניווט בגובה נמוך מעל מדבר סיני, ההתמצאות במרחבים הירוקים של הדלתא, הסכנה מטילי קרקע-אוויר וממטוסי אויב.

ירון הסיט את הלוח הנגרר, על הלוח השחור היו רשומים שמות הטייסים ושיבוצם במבנים השונים.

העיניים חלפו בזריזות על פני הרשימה ואיש איש מצא את שמו ומקומו במבנה. חלפתי על שורת השמות ומצאתי את שמי, ואחריו שלושה שמות של טייסים צעירים ממני. היה זה רגע לא פשוט ליושבים בחדר התדריכים, וממקומי בפינה ניסיתי להבחין בסימנים המעידים על תחושותיהם ולא זיהיתי כאלה. למרות הפנים חסרי המבע של הצעירים אני יודע שיש לעיתים היסוסים, הרהורים ואולי אפילו מחשבה שנייה "עם המוביל הזה הייתי מעדיף לא לטוס לשם". אם אמנם ישנם, הם נחבאים עמוק ונמוגו במהלך הדקות הבאות בהן פרט סגן מפקד הטייסת את הפרטים החשובים: נתוני המודיעין על המטרה וסביבתה, מיקום סוללות הטילים המגנות על האיזור, שדות תעופה קרובים מהם ימריאו מטוסי אויב לסכל את התקיפה, ועוד שטף של פרטי פרטים, כיוונים, תנאי שטח, כמויות דלק מזערי, זמנים ותיאום עם מטוסים אחרים.

אני מתבונן בפנים הקפואות של המקשיבים לדברים, ומנסה לחדור את הקליפה העוטפת כל אחד מהם, קליפה שנוצרה והתקשתה במשך טיסות רבות, באימונים ממושכים ובמצבים קשים דומים. בכל אחד מן היושבים ישנו מאגר של אומץ, נחישות, חברות עמוקה ועבודת צוות מעולה. שברי המחשבות על אודות השיבוץ חלפו. אני נזכר בטיסות דומות בהן הייתי טייס צעיר, ומשנקבע השיבוץ של טייסים למבנה חשבתי, מי הוא זה שנקבע להוביל אותי לשדה הקרב, לקבל עבורי את ההחלטות הגורליות, ולהיות אחראי להחזיר אותי בשלום הביתה. האם הוא מיומן מספיק כדי לעשות זאת בתנאי קרב, בלחץ, תחת אש ועומס של קבלת החלטות בלתי פוסק.

אני יודע היטב שזוהי מלחמה. צריך לבצע את המשימה כלשון הפקודה, לפי מה שתכנן קצין המבצעים במפקדה. אולם צצות להן המחשבות, האם לא ניתן היה לעשות אחרת? מי הוא זה שקבע כיצד לתקוף? מאיזה כיוון? האם הביא בחשבון את כל השיקולים ממקומו שמאחורי השולחן בתל­אביב? והמוביל? זה שאחריו אני טס? האם הוא שולט בחומר ויודע את כל פרטי הפרטים, האם יידע לקבל את ההחלטה הנכונה בשעת מבחן? כל שנייה של היסוס, כל טעות ולו הקטנה ביותר בניווט, כל הרהור מיותר בקצב הרצחני של האירועים בזמן התקיפה, יכולים להכריע את גורל המשימה, וגרוע מזה ­ גם את הסיכוי שלנו לחזור ממנה.

אני מוצא עצמי בוהה בזיכרונות ובהרהורים מיותרים והתדריך מסתיים. בהמולת הקמים ממקומם אני יודע שבני המבנה שלי חושבים עלי כך בדיוק עכשיו, בדרך החוצה מחדר התדריכים.

אני הוא זה שיוביל אותם אל המטרה, אני הוא זה שאדייק בניווט בשדות הירוקים של הדלתא, ואביא אותם אל נקודת המשיכה ליעף ההפצצה. כשלושים שניות לפני הכניסה לתקיפה אזכיר להם בקשר "מפסקי הפצצה מופעלים" ובדיוק בשנייה היעודה אמשוך את מוט ההגוי אל הנסיקה התלולה שתביא אותנו לגובה הכניסה להפצצה. ומרגע זה ירוצו האירועים כמו בכל מלחמה. תותחני הנ"מ ינסו בכל מאודם לפגוע בכל אחד מאתנו, מטוסי האויב יעוטו עלינו כדי לנסות להפיל אותנו בטרם נשחרר את מטען הפצצות. אש, עשן והתפוצצויות יהיו התפאורה למחזה הסוראליסטי הזה, ואז לא אוכל לעזור עוד. כל אחד בתא הטייס שלו יעשה את שלמד, התאמן ויודע היטב לכוון ולפגוע.

אותן מילים אחדות שרציתי לומר לטייסים במבנה שלי נראות לי פתאום מיותרות וחסרות ברק. אני יודע שהם אתי. המבט בעיניים אומר הכל. הדברים נאמרים בעיקר בשפה של שתיקה ומה שאומר עכשיו לא יוסיף מאומה. הרמת גבה מסמנת את המשפטים השגורים שלפני יציאה לקרב, חיוך קצר מצידם מאשר את קבלת המסר. לוקחים את הקסדות, את תיקי המפות ואת חגורת ההצלה ופוסעים אל המטוסים.

מבט אחרון. החופות יורדות וננעלות. לחיצה על מתג ההתנעה.
 
לייבסיטי - בניית אתרים