נכתב ע"י  אל"מ (מיל') אליעזר "ציטה" כהן.

פורסם במקור בספרו "השמים אינם הגבול". מובא באדיבות המחבר


לעומת מטוס המוסקיטו, שאסף בעיקר מודיעין אווירי, הסתפקה טייסת הפייפרים בגיחות סיור צנועות יותר, לאיסוף מודיעין קרקעי עבור כוחות היבשה, מבסיסיה ברמלה (הסמוך למפקדת החיל), באר־שבע ואילת. טייסת עם גאוות יחידה, שמעמדה בתחתית סולם היוקרה לא פגע בזקיפות הקומה של טייסיה.הם יכלו להתפאר בצבי זיבל ז״ל, איש הטייסת הקלה, שהיה גיבור ישראל היחיד מקרב החיל במלחמת העצמאות. לימים יוכלו לחזק את גאוותם בעוברה,שגם במבצע קדש נפלו כל אותות ההצטיינות בחלקם של אנשי הטייסת. בין המלחמות נחתה עליהם הפעילות המסתורית שהחלה להתגלגל לקראת חצות ליל ה־1 במרס 1954.

אורי ירום לא זכר התרגשות כמו זו שליוותה את פקודת ההמראה הדחופה של חמשת הפייפרים מרמלה לאילת. רק לעתים נדירות המריאו בשעה כה מאוחרת, ולא בקבוצה אלא על תקן של מונית אוויר תורנית להובלת קצין בכיר כלשהו. הפעם גם נדרשו לשים על הצוואר חגורות הצלה, שהולידו מיד פרץ של ניחושים פרועים. תמונת המצב לא היתה רחוקה מהם. ספינת סיור של חיל־הים - ״אלמוגית״ - שהפליגה ביום הקודם מאילת לאסוף מודיעין ימי על מצרי טירן, עלתה על שרטון בחוף ערב הסעודית, כ־120 קילומטרים דרומית לאילת. מוסקיטו ודקוטה איתרו את מקומה, וחיפו עליה. כל שעות אחר־הצהריים היה המטכ״ל שרוי בקדחת של התייעצויות לחילוץ הלכודים.

באילת אמנם היתה לחיל־הים ספינה שנייה, מתאימה לפינוי, אבל החשש משרטון נוסף הרתיע ומשימת החילוץ הוטלה על חיל־האוויר. בענף המודיעין שלפו מהמגירות את תצלומי האוויר של החוף הסעודי וזיהו מישור במרחק הליכה מהשרטון. קשה היה לפענח אם הוא טוב לנחיתת דקוטה או שיתאים רק לפייפרים. מחשבה קורמת לשגר לשם מטוסי ים, נפלה כשכפינת משטרה סעודית התמקמה מול ״אלמוגית״. בסוף הוחלט לצמצם את שולי הסכנה הנשקפת מהמנחת המאולתר ולהוריד אליו שבעה פייפרים. כל אחד יאסוף איש צוות. ליתר ביטחון, הותקנו בהם גלגלים קדמיים כפולים, אם יתברר שהמישור איננו קשה דיו. אל חמשת הפייפרים שיצאו מרמלה הצטרפו שניים מבאר־ שבע. פייפר שמיני, למילואים, המתין להם באילת.


מטוס פייפר עם גלגלים כפולים

מבצע החילוץ - שנתית - אולתר באפס ניסיון, באפס זמן, באמצעים לא מתוחכמים, ומול שפע של נעלמים בעומק שטח אויב לא נודע. הפייפרים היו אמורים לזהות את משטח ה1חיתה הבהיר לאורו הקלוש של הירח, ואז לנחות ולאסוף את הצוות בחסות החשיכה. אלא שלעת ערב ולרוע מזלם התכסו שמי הנגב והמפרץ בעננים כבדים. הירח נחבא, וסערת ברקים הקשתה על הפייפרים להגיע לאילת. בחצות נחתו בבאר־שבע. רביעיית מוסטנגים שנועדה לחפות עליהם נעצרה בחצור. המבצע נדחה לבוקר ה־2 במרס. עם שחר המריאו

הפייפרים לאילת. בשעה שבע, אחרי חנייה קצרה ותדלוק חפוז, יצאו דרומה. חמישיית מטוסי מוסקיטו ורביעיית מוסטנגים היו מעליהם. מטוס דקוטה ריחף מעל כולם ושימש תחנת ממסר אלחוטית. אורי ירום נהנה מהטיסה בנוף החרש, החריג במפת טיסותיהם, שלאורך החוף הסעודי. העננים לא התפזרו ופני הים שיקפו אותם באפור, שהתמזג עם צבעם הקודר של ההרים. רוחו היתה מרוממת, בעיקר הודות למבצע הלא שגרתי שהוטל על כנפי הטייסת הקלה, שכיפר על תסכול אישי. אורי, בן מושב נוה־עובד שגדל בין פרדסי נס־ציונה, רצה להיות טייס קרב, וכבר החל באימון מבצעי בטייסת המוסקיטו. אלא שבגלל מבנה גופו הגבוה והרזה היה לוקה בעיוורון זמני, בנסיקה מהירה או בפנייה חרה, שבהן פועל על הגוף לחץ צנטריפוגלי גבוה פי כמה ממשקלו. עוצמת הלחץ נמדדת ביחידות ג׳י. הדם בחלקי הגוף העליונים נלחץ כלפי מטה. הטייס נשאר בהכרה אך סובל מ״חושך בעיניים״. טייסי הבוכנה לא נהנו מחליפות הלחץ, שנולדו בעידן הסילון כדי לחסום את עורקי הבטן והרגליים ולמנוע את בריחת הדם מהראש. הגוצים
שבהם עמדו בלחץ בלי חליפה. הגבוהים נפלו. לאחר מספר התקפים נאלץ אורי להתקפל לתוך הפייפר המתון, או להיות מקורקע. שנים לא השלים עם הפשרה, עד שהוטל עליו להקים את הטייסת הראשונה של מסוקי הסער, והפיקוד עליה השקיט את נפשו המסוכסכת בין רוחו הקרבית למגבלותיו הגופניות.

בינתיים, כחמש שנים לפני עידן המסוקים, בתא הפייפר המרחף מעל מפרץ אילת במהירות של כמאתיים קמ״ש, היה עליו לחפש את מישור הנחיתה, לפי חשבונו, בדקה העשרים וחמש. והוא אכן הבהיק לעיניו כעבור חצי שעה. הנחיתה היתה רכה. אלא שצוות הספינה התמהמה ולא המתין  לבואם. רק כעבור שעתיים הגיעו השניים הראשונים. בשעה עשר היו שני פייפרים בדרכם לאילת. חמישה המתינו על הקרקע לבוא הנותרים, שעה ארוכה מהמתוכנן, חוששים מהפתעה. ספינת המשטרה הסעודית הפגינה בסמוך נוכחות אילמת. היא יכלה לפתוח באש על ״אלמונית״ וגם על הפייפרים. כנראה שאימת מטוסי הקרב, והידיעה שאין לצדם חיל־אוויר סעודי עשו את שלהן. גם ספינת חיל־הים שהתקרבה לזירה למקרה שייזקקו לה, אם תהיה תקלה בפינוי האווירי, ערערה את ביטחונם של שוטרי הים הסעודים. אולי הם השתעשעו במחשבה שבמקרה הטוב, אם יתנהגו יפה, יפקירו הישראלים לידם את הספינה שעל השרטון ויהיה בידם שלל להתפאר בו.

אלא שרביעיית המוסטנגים השנייה, שכבר היתה בדרכה מחצור, נועדה לשים קץ גם לתקווה קלושה זו. מוטי הוד, המוביל, נצטווה להשמיד את  ״אלמוגית״. כאשר התקרב לאילת נזכר מישהו שספינת הפינוי של חיל־הים משייטת בסביבה והוא עלול להפציץ בטעות אותה במקום את ״אלמוגית״. מיד  יצאה אליו פקודה להמתין עד להסתלקות הספינה. אלא שהפקודה נתקעה  באחד הצינורות. קשר ישיר טרם היה. היא הגיעה אליו לאחר שמטוסיו שילחו, במטרה הנכונה, את כל מטען הרקטות שנשאו, והפכו את ״אלמוגית״ למדורה על המים. הדבר אירע כשאחרוני הפייפרים כבר היו סמוך לאילת או על אדמתה. בשעה אחת־עשרה היה אורי ירום בדרכו לרמלה. לפני שהמריא קרע את חגורת-ההצלה מעל צווארו והשליכה למושב הריק שמאחוריו. היא היתה לחה ומלוחה מזיעה
.
 
לייבסיטי - בניית אתרים