נכתב ע"י אבינעם מיסניקוב

ביום 21 באוקטובר 73 בשעה 11:00 המריא מחצרים זוג מטוסי קורנס של טייסת אבירי הזנב הכתום לתקיפה נוספת של כוחות הארמיה ה-3 המצרית שחצו את תעלת סואץ וחנו בסיני בחלק הדרומי של התעלה. את הזוג הובילו ניסים אלעד ויוסי יבין בקורנס 130, ומס' 2 עוזי רוזן ונווטו משה פרג בקורנס 122. שני המטוסים היו עמוסים בפצצות.

לאחר היציאה מיעף ההפצצה, כשעלה המטוס לגובה, פגעה במטוס אש נ"מ מצרית. חרטומו נפגע ועימו מערכת צינור הפיטו, וכתוצאה מכך הפסיקו לפעול מד המהירות ומד הגובה, המכ"מ נפל, נפגעה המערכת ההידראולית, כמו כן נכנסו רסיסים מהחרטום הפגוע למנוע הימני, והפסיקו לפעול מערכת קשר הפנים בין הטייס לנווט והקשר החיצוני. 

אלעד לחץ על מפסק ה"Panic " והשליך את כל המטענים המיותרים, היות ומערכת קשר הפנים הפסיקה לפעול, הוא  תקשר עם הנווט בצעקות ובנפנוף ידיים. אלעד דיווח בקשר על מצבו ללא ידיעה שהקשר החיצוני נפגע, לאחר מכן סימן לרוזן בנדנוד כנפיו שיש בעיה במטוס. זה התקרב למבנה מכונס,הבחין שהמטוס הפגוע  טס ללא חרטום,לקח את ההובלה וזוג המטוסים  פנה לעבר בסיס רפידים לביצוע נחיתת חירום, כשאלעד, ללא מד המהירות, טס במהירות שטס מטוסו של רוזן.

בזמן הטיסה לרפידים עלתה טמפרטורת מנוע ימין ולחץ השמן שלו ירד, ויבין כיבה אותו. הם ניגשו לנחיתה והיות ולא היה לחץ הידראולי במטוס, והמטוס טס טיסה א-סימטרית על מנוע אחד, עזר יבין לאלעד בשלבים האחרונים של הנחיתה בשליטה על הגה הכיוון.

בפיינל לנחיתה הוריד אלעד את וו הנחיתה וכשרץ המטוס על המסלול נתפס הוו בכבל העצירה המתוח לרוחב המסלול  והמטוס עצר.

"אחרי שנחתנו משאיות כיבוי ואמבולנס התנפלו עלינו למרות שלא היה צורך" מספר אלעד בכתבה בעיתון "במחנה". (1) לאחר מכן משאית גררה את המטוס הצדה כך שהתגלה לנו כמה רסיסים היו בתוך המנועים. שעתיים אחר כך כבר הגענו חזרה לחצרים, ושמי כבר נכתב על הלוח לגיחה נוספת. לא היה לי זמן לחשוב על מה שקרה. הערב כבר ירד, והמראתי שוב עם יוסי יבין. טסנו לאורך התעלה בלילה, עשינו פטרול, וכשהגיע הזמן לנחות בחצרים גילינו שיש ערפל. לא הצלחנו לנחות אז טסנו לבסיס רפידים. גם זו הייתה גיחה חסרת מזל. שלוש גיחות ביום עם מזל בעירבון מוגבל, אבל יצאנו בשלום. לא הייתה פה גבורה עילאית. הצל"ש הוענק לנו על עבודת הצוות שלי ושל יוסי, כמו גם שלי ושל בן הזוג, שהוביל אותנו לנחיתה בשלום. עבודת הצוות, זה היה המוטו בגיחה הזו".

ממשיך ומספר אלעד  (1) "התחושות תוך כדי טיסה הן פחות מורגשות, אבל הבעיות מתחילות אחרי שאתה נוחת, כשאתה מתחיל לתחקר ולהבין מה באמת קרה שם ומה היה יכול לקרות אם היית פועל אחרת. אחרי הנחיתה הגוף מתחיל לבגוד בך. כשאתה יורד מהסולם הרגליים רועדות ואתה כמעט לא יכול ללכת. חשבתי שאני אנטוש בגיחה הזו, ידעתי שיש תקלה, שמנוע אחד כבוי, וחשבתי שאת המנוע השני סביר שנכבה גם כן ותוך כמה דקות ננטוש. אמנם נטישה בשטחנו היא לא תרגיל מומלץ מאחר ויש בה סיכון, אבל היא עדיפה על האלטרנטיבה של נטישה בשטח אויב."

אלעד ויבין קיבלו לאחר המלחמה ציון לשבח ממפקד ח"א בני פלד על הצלת המטוס.

(1) מתוך "אתר הגבורה"

 
לייבסיטי - בניית אתרים