נכתב ע"י עודד מרום

1968: כוננות של אור ראשון ברפידים (ביר גפגפה)

כשעמדת יירוט מתעוררת לחיים, זוהי כמו סימפוניה מורכבת ומעניינת, עם הצלילים והקולות האופייניים שלא תמצא במקום אחר. רעש הגנרטורים הרועמים, עם דשדוש הנעליים הכבדות של הטכנאים על משטח האספלט, צלצול הטלפונים ושקשוק בקבוקי לחץ האוויר הדחוסים הנגררים אל בין המטוסים.


מגורי  הטייסים בעמדת היירוט של בסיס רפידים בסיני נמצאו בבונקר פצצות  של חיל האוויר המצרי,שמוקם מתחת למגדל הפיקוח. בתמונה – אריק עזוז וגיורא אפשטיין בבוקר של ניקיון, בדלת אמנון שמיר (באדיבות עודד מרום)

בקור המקפיא של מערב-סיני, 20 דקות לפני זריחת השמש, מלווים קולות אלה במטר קללות עסיסיות של זוג הטייסים העומד לצאת אל החשיכה בכדי לבדוק את המטוסים ולהכינם לקראת תחילת הכוננות של אור ראשון. בקור הזה קשה לצאת מתחת לשמיכות, לפעמים אני אומר לעצמי "זהו רק חלום, אין צורך לקום, חלום רע שעבר ושוב אפשר להתכרבל בשמיכה ולהמשיך לנמנם". אולם המציאות חזקה מן החלומות, והיא מוטחת באחת על ידי צלצול הטלפון. קולו של הבקר ביחידת הבקרה הנמצאת עשרות קילומטרים מאתנו חד, ברור והחלטי. בהזדמנות זו הוא בודק את תקינות קו הטלפון, המשמש - כשיש מספיק זמן - לתדרוך ראשוני לפני ההזנקה, ומבשר על יום חדש. "בוקר טוב, עוד 20 דקות תחילת כוננות". עכשיו אין יותר זמן להרהורים. הידיים מושטות מכנית אל חליפת הלחץ הנרכסת על גבי הסרבל ברוכסנים ארוכים, ובעיניים ממצמצות מול הרוח הקרה וגרגרי החול העפים-דוקרים כמחטים, אנו פוסעים במהירות אל עבר המטוסים הממתינים לנו בסככת היירוט. חבורת המכונאים הנאמנים כבר הספיקו לחמם לעצמם קפה מהביל בקופסת פח של תחמושת לתותחים, והם לפני סיום הכנת המטוסים לטיסה. כיסויי הברזנט הוסרו מכל פתחי המנוע ומהחופה, האבק שהצטבר במשך הלילה הוסר. עוד סיבוב אחרון לבדיקה אחרונה ונוספת של המטוס, כי מי יודע מתי תתגלה נזילה קלה, בורג משוחרר, או פח רופף. תמיד טוב לבדוק פעם נוספת.

אני מטפס בסולם, הוא קר למגע, קר גם המושב המרופד, שהוא אריזת המצנח הנמצא מתחת לישבן. זה בערך הזמן, בו מתחלפת אווירת העצבנות והרוגז על ההשכמה המוקדמת בהרגשה של אחריות, של ביצוע נכון וקפדני. מבט חוקר אל עבר ספר המטוס בו נמצאות חתימותיהם של כל בעלי המקצוע שטיפלו במטוס והכינו אותו לטיסה, התאמת חגורות המושב ורתמת המצנח, בדיקת המיקרופון שבמסכת החמצן המחוברת לקסדה, מבט אל השעונים והנורות המרצדים ומנצנצים על לוח המכשירים. הכל נראה תקין, עתה יש זמן להחליף כמה בדיחות עם המכונאים.  בדיחות שחוקות, שנשמעו מי-יודע-כמה פעמים, אך בשעה זו של השכמה מעלות חיוך נוסף מצד כל המשתתפים, וזה חשוב. חיוך הוא מצרך נדיר בשעת בוקר זו ובטמפרטורות האלה. אני יורד מן הסולם והמכונאי מוריד ונועל את החופה. למעשה, נכון ורצוי שחופת תא הטייס תהיה מורמת, וכך יקל על הטייסים לשעוט פנימה, אל תא הטייס, בעת שנשמעת האזעקה להזנקה. אולם גרגרי החול במערב סיני הם האויבים הגדולים של תא הטייס ושל המנוע. המירז'ים שנולדו בצרפת אינם רגילים למזג אוויר מסוג זה, ולכן יודעים המכונאים להזדרז ולכסות כל פתח במטוס, כדי לשמור על שמישות המכשירים העדינים וטורבינת מנוע הסילון הרגישה.

האורות כבים, ועמדת היירוט חוזרת להתמזג בחשיכה הסמיכה שמסביב, רק השומרים ממשיכים לנוע בין המטוסים, עטופים במעילים כבדים ובכובעי צמר. אנחנו חוזרים למיטות. מנסים לתפוש שינה קלה עד שיעלה אור היום. בלבוש הטיסה המלא, נעולים נעליים גבוהות וחגורים בחליפת הלחץ, אין כל אפשרות לתפוש תנוחה מתאימה לשינה. בכל מצב לוחץ כפתור או רוכסן, וצינור הגומי המשמש לחיבור החליפה למטוס מפריע להסתובב ומסתבך בכלי המיטה. כך או כך, העייפות עושה את שלה, והעיניים נעצמות. אז בא צלצול פעמון האזעקה ואנחנו שוב מזנקים אל עבר המטוסים. 


 1968: שבת בבוקר של מפקד טייסת במלחמת ההתשה

שיכון המשפחות בבסיס חיל האוויר בחצור. שבת - יום אחד של מנוחה. המשמעות - לא להיכנס לסרבל הקר לפני עלות השחר, לא לעוט על השפופרת בזמן צלצול הטלפון, ללגום בבוקר כוס קפה בנחת, לגימה אחר לגימה, בידיעה שיש זמן ואין צורך לבלוע את כל הכוס מחשש פן יצלצל הטלפון באמצע הלגימה.

כן, לאחר שבוע מאומץ זהו יום של מנוחה אמיתית. חשבתי, זו תהיה הזדמנות לארגן את הניירת והרשימות שהכנתי. לקח לי המון זמן לארגן את שלד ההרצאה המיועדת לחניכי קורס אימון מבצעי בו משתתפים טייסים צעירים, לפני הסמכתם כטייסים מבצעיים. הרשימות עושות איתי את דרכן לטייסת ובחזרה הביתה כבר שבוע ימים, והיו בעדיפות נמוכה לעומת שאר האירועים של השבוע. היה לנו ביקור של גנרל צרפתי, היינו צריכים להראות רמה של ידע, תכניות, ניקיון וסדר בחניוני המטוסים. היה תרגיל כוננות, דווקא יצאנו טוב ואולי במזל, כי רק בשבוע שעבר חזרנו מפריסה בדרום, ועוד לא הספקנו להתארגן. ועוד זה קורה כבר צריך להכין את קורס ההסבה הקרוב לטייסים חדשים. בבית שלנו בשיכון המשפחות בחצור, בלגן. גינת הפרחים מוזנחת כבר זמן רב. תמיד יש תירוץ. עכשיו סתיו, עונה לא טובה לפרחים. עכשיו חורף, הקור הורג אותם. אחר כך קיץ, החום מייבש אותם. ומה אומרים באביב? כולם מתפלאים: "אצלך? בוגר בית ספר חקלאי?  גינת פרחים שכזו?  לא בושה?" "אתם חוסכים מים, או מה?" אז כשהייתי בעיר בפעם האחרונה, מתי זה היה? קניתי פקעות של פרחים, וכמה בצלצלים, טוב שיהיה בצל לסלט, והיום אטפל קצת גם בגינה, כמובן מיד אחרי שאסיים להכין את המערכים, הטיוטות והרשימות. החלטתי רק לעשב את העשבים השוטים, לא לעשות בגינה מי יודע מה, רק לשתול את מה שקניתי ולהשקות קצת. הכל יראה אחרת. אבל כבר קרוב לשעה עשר והבוקר נגמר והולך.

שבת, אני אומר לעצמי, אין מה לעשות, זה יום שנועד כדי שייגמר בלי לעשות כלום. כך עשו אותו. בחוץ שקט, חלק מן המשפחות נסעו לסוף השבוע העירה, אל ההורים או לחברים, וילדים אחדים משחקים בכדור על הדשא הגדול שמול הבית. אם לא אתחיל, ממילא לא אסיים לעולם, אז מוטב שאנצל את הזמן וקדימה אל הרשימות. אוציא כיסא ושולחן אל המרפסת, כך גם אפשר ליהנות מן האוויר הצלול ומן המראה הרוגע של השדות הירוקים הנמתחים אל בתי הקיבוץ השכן.

פתאום - קול האזעקה מפלח את האוויר. בשנייה הראשונה זה בלתי נתפש. שבת. יום מנוחה. מי בכוננות? ותוך השנייה הזו, שנראית ארוכה כנצח, ברור לי שזה אני...

צריך לרוץ אל הג'יפ שחונה ליד הכביש, מיד יגיע גם בן-זוגי, ואל המטוסים. אני יחף ובמכנסי התעמלות. אבל זה אינו הזמן לדקדק בקטנות. כשאני מתיישב בג'יפ, מתנשף בכבדות מן הריצה הלא מתוכננת בשעה זו של שבת, אני רואה את אורי, מספר שתיים שלי רץ על השביל המקביל, הוא גר בשורת הבתים האחורית. מתברר שגם הוא אינו לבוש במיטב לבוש הטיסה, אך כאמור לא זו הבעיה המעסיקה בשבת טייסי יירוט. הג'יפ גומא את הדרך אל עמדת היירוט בדקות אחדות, ואני במעלה הסולם אל תא הטייס. המכונאי על הסולם, לצידי, מגיש לי את חגורות המושב ואת קסדת הטיסה. משיורדת הקסדה על ראשי, אני שומע באוזניות את קול הפקח במגדל "זנק", עכשיו כל שנייה שווה זהב. האצבע על כפתור המתנע, האוויר הדחוס במכלי ההתנעה משתחרר בשמחה ומאיץ את טורבינת המנוע, קול גרגור רם וזרם אוויר חם מעיד שהמנוע פועל כהלכה. מבט חטוף אל המכונאי, הוא מתרחק עם הסולם.

אנחנו על המסלול, ממריאים. הגלגלים מתקפלים. הכיוון דרום-מערב. נוסקים לגובה 20,000 רגל, אל עבר הגבול עם מצרים. יום שבת של מנוחה.


(באדיבות עודד מרום)


 

לייבסיטי - בניית אתרים