נכתב ע"י תא"ל (מיל') ישראל בהרב

אורגן מעל הכור

צהרי יום ה 5 ביוני 1967
 
 
מלחמת ששת הימים נפתחה עבורי במטס הראשון לתקיפת שדה התעופה פאיד, שמעבר לתעלת סואץ. המשכתי לגיחה שנייה, שוב לתקיפת שדה התעופה פאיד, אך המשימה שונתה באוויר לתקיפת שדה אבו סוויר, אף הוא ממוקם מעבר לתעלה. בצהרים, יצאתי לגיחה השלישית, שוב למצרים.


דוביק פלג, שנהרג שלוש שנים מאוחר יותר, הוביל. שמעון לביא היה מספר שניים. אני, סגן צעיר שבא מהדרכה בבית-הספר לטיסה, מספר שלוש, ויורם הרפז שהצטרף זה עתה לטייסת, מספר ארבע. רביעיית מטוסי אורגן, חמושים בפצצות, רקיטות ותותחים .

יורם הרפז ליד האורגן
(באדיבות ישראל בהרב)
 
בין עזה לאל עריש, קיבלנו ברדיו הודעת "שינוי מטרה באוויר". ירדן נכנסה למלחמה. היעד שלנו הוא שדה תעופה מפראק - בסיס חיל האוויר הירדני הגדול ביותר באותם ימים - כ- 50 קילומטר מזרחית לנהר הירדן, פחות או יותר בקו שכם. בסיס בריטי במקורו, מסלולים בנויים היטב, האנגרים שמורים.

שינוי משימה באוויר אינו עניין טריוויאלי! בתוך תא הטייס הקטן והצפוף, יש לפרוס את המפה, תוך כדי המשך הטסת המטוס. באותה עת, לא היו המטוסים מצוידים עדיין במערכת ניווט ממוחשבת ולא במערכת עזר להטסה אוטומטית. עד לנתיב החדירה, אשר אותו נטוס בגובה נמוך מאוד, יכול היה דוביק להוביל אותנו בגובה, לתכנן וללמוד את נתיב הכניסה, ולאפשר לכולנו להתכונן לתקיפה בתנאים קצת פחות לחוצים.

לקראת חציית הגדה המערבית ירדנו לגובה נמוך, לנתיב החדירה, אשר יוביל אותנו לנקודת המשיכה להפצצה. היינו צריכים לסמוך על דוביק שיצליח באלתור של שינוי המשימה באוויר ושיוביל את הרביעייה בגובה נמוך לנקודת המשיכה הנכונה.

לא היינו הראשונים, רביעיית סופר מיסטרים מטייסת 105 השכנה הקדימה אותנו ותקפה ראשונה את השדה. משכנו נכון, במקום ובזמן. עם המשיכה ראינו את מטוסי טייסת 105 מסיימים ועוזבים. שדה מפרק העלה תימרות עשן!

ביצענו יעף לשחרור פצצות ורקטות וצרפנו אותן לאוסף הבורות החשוב שנוצר על המסלולים. המשכנו לשלושה יעפי צליפה עם ארבעת התותחים, על מטוסי ה"האנטר" שמצאנו ומתקנים שנותרו אחרי תקיפת 105, והשארנו אחרינו הרס רב.

בתום יעף הצליפה השלישי והאחרון, שבוצע מכיוון מזרח למערב, הורה פלג "לנתק מגע" מהמטרה, להישאר בגובה נמוך ולהיאסף למבנה תוך פניה שמאלית לכיוון דרום, אל עבר נקודת ניתוק המגע והצטרפות לנתיב החזרה המוכתב, הביתה.

אני ביעף האחרון, הכוונת על המטרה האחרונה שמצאתי. סוחט את ההדק לאחור, אל תוך הסטיק, שוב פוצחים ארבעת התותחים ברעשי צרור הירי. המטוס רועד כולו, יחד עם תחושת האטת מה מעצמת ההדף החוזר של ארבעת התותחים. לאחר כשתי שניות ארוכות של ירי, בזוית צלילה אל הקרקע, אני חש את האדמה מתקרבת במהירות ורואה לפני את התאבכות המטרה המתרוממת מעל אף המטוס שלי. זה  הזמן האחרון להיחלץ מהצלילה, לפני שאתמזג בעצמי עם המטרה. בפעולה משולבת אני משחרר את לחץ האצבע מעל ההדק ובמקביל מפעיל על הסטיק לחץ משיכה מנוגד לאחור, עם כל כף היד, לחילוץ המטוס. המטוס מסיים את תהליך ההחלצות והשקיעה מטרים ספורים מעל המטרה. המטוס ואני כבר בגובה נמוך, במעבר לשלב המבצעי האחרון של הגיחה – "ניתוק המגע", בדרך הביתה.

נשימה עמוקה. תחושת הקלה, שוב סיימתי תקיפת שדה תעופה, שלישית ליום זה. אני שלם, המטוס לא פגוע ונענה לפקודותי, עמדתי בביצוע החלק שלי במשימות
פצצותי פגעו במסלולים ותותחי השמידו מטוסים ומתקני אוייב על הקרקע.


גובה נמוך מאוד, פניה שמאלית, כנף שמאל כמעט מגרדת את הקרקע החולפת כמו סרט נע במהירות שאינה מאפשרת להתמקד בפרטים, שהופכים לפסי גוונים נמרחים.

מפנה את ראשי ומבטי שמאלה דרומה אל תוך הפנייה ורואה את מספר שניים, שמעון לביא שנפגע מפגזי נ"מ ביציאה מהיעף השלישי, פונה לכיוון המוביל, למספר אחד, דוביק פלג. שמעון הותיר אחריו שובל של נזילת דלק ממיכלו הפגוע ולא ענה בקשר, היות ואחד הפגזים עבר דרך תא הטייס וחתך את כבל הקשר המחובר לקסדה שלו. אני מפנה את ראשי יותר עמוק שמאלה אל תוך הפנייה לאחור, כדי לראות את מספר ארבע, יורם הרפז ולוודא הצטרפותו אלי. כדי שנוכל יחדיו לפתוח למבנה הגנתי נמוך, להמשיך ולהצטרף אל הזוג הקדמי, לרביעיה מלאה, עם יכולת הגנה הדדית מיטבית. שהרי, המלחמה עם ירדן זה עתה החלה, ואין 'בשר צייד' טוב ונוח יותר למטוסי ה"האנטר", מאשר, מטוסי אורגן בדרכם הביתה, לאחר שסיימו את הדלק והתחמושת הנחוצים לקרב

בינתיים, שמעון עם מטוסו הפגוע, ללא קשר רדיו עוזב לבדו, לבסיס רמת דוד.

אינני רואה את מספר ארבע!

מטוס אורגן באויר (באדיבות ישראל בהרב)

אני מחזיר לחלקיק שניה מבט לפנים, לוודא שהמטוס שלי אינו בנתיב התכנסות לקרקע ולוודא "קשר עיין" עם הזוג הקדמי. מעיף חזרה את ראשי שמאלה לאחור, סורק במבט מהיר את האופק מהזנב שלי ועד לנקודת ההיחלצות מהיעף. אינני רואה את יורם. אני סורק שוב, הפעם גבוה מעל האופק, כדי לחפש מטוסי אוייב שעשויים לירט אותנו דוקא בשלב הקריטי הזה, כשעדיין איננו מאורגנים להגנה הדדית. "קשר עיין"! אני מגלה מטוס גבוה מאחור
רגע, זה לא "האנטר", זה אורגן! זה יורם! הי, מה הוא עושה שם למעלה? הוא בנסיקה קלה, מאחורי, גבוה, לא מצטרף. מדוע יורם לא נשאר דבוק לקרקע? לא חותך אלי, לא מצטרף? בנתיים הוא כבר חולף קדימה גבוה מאחורי זנבי. אני מגלגל את המטוס ימינה והופך לפניה ימנית.

אני מדווח למוביל ומנסה לקרוא בקשר ליורם. אין תשובה. ניסיתי לאסוף אותו אלי. זיהיתי שמשהו לא בסדר. פלג קרא בקשר "ארבע, מה קורה אתך". יורם לא השיב. ניסיתי אני שוב ''ארבע, האם אתה שומע אותי". כששוב לא קיבלתי תשובה, חזרתי למספר אחד והודעתי "אני נשאר עם ארבע".

הקטנתי את מהירות הטיסה, וטיפסתי בצורת
S, ימינה אחורה ושמאלה למעלה בעקבות הרפז. זה לא לעניין, וממש לא סימפאטי! בשלב הזה עלינו להגביר מהירות ולהידבק שוב לאדמה, שמא מטוסי האויב שנמצאים באוויר יכוונו אלינו ע"י תחנות הבקרה הירדניות, אשר בוודאי יגלו אותנו על מסכי המכ"ם! שהרי חיל האויר הירדני טרם הושמד. עברתי בשלום את הפתיחה במצרים, איני רוצה שיפילו אותי מעל ירדן. אולי יורם משך לגובה כדי לנטוש? אך לא, הוא לא נוטש. ניסיתי שוב את הקשר. בקשתי מיורם לרדת חזרה לגובה נמוך ולהאיץ למהירות ניתוק מגע. הוא לא השיב ולא הגיב. כך בעומק שטח אויב, ללא הגיון מבצעי לחלוטין, התקרבתי אליו, עוד ועוד ממש ל"מבנה מכונס". ממרחק של כמה מטרים הבחנתי כי כונס האוויר בחזית המטוס פחוס; כי הפנלים - מכסי תאי המערכות - במטוס פתוחים. הבחנתי בחוטי מתכת, חוטי טלפון, או חוטי חשמל, התלויים מפותלים לאורך המטוס. קרוב מאוד לחופה של יורם. הצלחתי גם לצוד את תשומת ליבו לכמה רגעים.

"אני לא שומע אותך", סימן יורם, הקשר שלי מנותק. אחר-כך עשה כמה תנועות ידיים לא ברורות, שמהן הבנתי שהוא פצוע. "אתה תטוס ראשון", סימנתי לו, "אני אתאים את עצמי אליך", נראה היה שיורם מבין ומאשר. מרגע זה ואילך, פחות או יותר, גם קשר הידיים בנינו הלך וניתק. יורם, יותר ויותר מרוכז כולו בעצמו ובמטוסו הפגוע, חדל להגיב אלי. כשהגענו לנקודת הפנייה מערבה, אל נתיב החזרה הביתה, ניסיתי לתפוש את תשומת ליבו, לעבור לפניו עם נפנוף ימינה, כדי לסמן לו לפנות ימינה מערבה. יורם המשיך לטוס בכיוון דרום מערב, מכונס בתוך עצמו, אני צמוד אליו.

נשמתי לרווחה כשחצינו את הגדה המזרחית של ים המלח. אם כאן יפילו אותנו ונצליח לנטוש בשלום, לפחות לא נצנח באזור מאוכלס בכפריים עויינים.

יורם החל "להפיל כנפיים", הוריד לסירוגין כנף שמאל וימין, כמי שמנסה להסתכל כלפי מטה כדי לבדוק משהו. שיערתי שהוא שוקל לנטוש מעל ים המלח. אלא שחלפנו את ים המלח והוא אינו נוטש. שוב יורם החל "להפיל כנפיים". לפנינו, מעבר לגדה המערבית של ים המלח משתרע, ממתין ליורם מנחת בר יהודה (מצדה). אולי יורם מתכוון לנסות בכל זאת, למרות הפגיעה, לנחות בשדה החירום של מצדה? אבל לא. אולי הוא מנסה למשוך לשדה של חצרים?

אך לא. ברגע שיורם עבר גם את שדה מצדה והמשיך לכיוון דרום-מערב, אני, במטוס הצמוד אליו, חדלתי להבין לאן הוא טס ומה כוונותיו. רק שם, צמוד ליורם החותר כמו סומא דרום מערבה, הבנתי שכנראה אין לחפש הגיון בהטסה שלו, הוא עושה ככל יכולתו להחזיק את המטוס וזהו. הייתי צמוד אליו, מרחק של מוטת כנף מטוס בינינו, ויכול הייתי לראות מבעד לחופת הטייס, את פניו המאומצים ומבטו הסובל.

הוא לא נטש מעל ים המלח. לא הנמיך לנחיתה בשדה התעופה של מצדה, איבד את הכיוון הנכון לחצור, בסיס האם שלנו, וסטה גם מהנתיב לחצרים. האם ימשיך לכיון הנגב, ומשם, לסיני? אוכל ללוותו עד לכמות הדלק האחרונה שתאלץ אותי לחזור לנחיתה ולהשאירו לעצמו, ומה אז?

אבל המשכנו לכיוון ערד. דיווחתי בקשר. נשארתי על הערוץ המבצעי, אשר היה עמוס מאוד, בקושי ניתן היה להכניס מילה ברדיו, בוודאי שלא לצפות לקבל תשובה. אבל, מישהו שם למטה, אמרתי לעצמי, חייב לשמוע אותי, מישהו ידווח למי שצריך. לא נקבתי בשם המפורש, לא אמרתי אפילו "דימונה", רק "ערד". יבינו על מה אני מדבר. מבנה מיראז'ים (דוד עברי וגיורא אפשטיין) שנשלח ליירטנו, זיהה אותנו ועזב אותנו לנפשנו.
טסנו לאט, וגבוה. צמודים זה לזה, בכיוון חסר היגיון. זוג ברווזים המשתחל מרצונו אל כוונת הצייד.

בתוך עומס הקשר, שוב דיווחתי ברדיו. עכשיו עדכנתי, ש"אנחנו מתקרבים לערד וממשיכים לכיוון דימונה". מבלי להשתמש בשם המפורש, נתתי ליחידת הבקרה, העוקבת, אחרינו למטה, להבין, שהרפז ממשיך ואני עימו, לכיוון הכור. חזרתי על ההודעה פעם נוספת. אולי יותר מפעם אחת. מדי פעם אני נכנס וחולף לפני האף של הרפז משמאל לימין, בנפנוף כנפיים, מנסה להסב את תשומת ליבו, לדחוק אותו ימינה טיפה ימינה, להוציא אותנו מהאזור ההוא, שאפילו את שמו לא אמרו במפורש.

הוא לא הגיב. מרוכז בעצמו, במטוס הפגוע, לא ענה לאף אחד מהסימנים שניסתי לסמן לו. שוב תפסתי חור של שקט קצר בקשר וחזרתי על ההודעה. בשלב מסוים נכנסנו, לתחום ההגנה הטילית של הכור בדימונה. כנראה שאנו כבר מופיעים בבירור על מסך סוללת טילי הוק.

זיהיתי את הטיל ששוגר לעברנו, כשזה עשה פניה שמאלית באוויר והתייצב בכיוון ישיר אלינו כמעט ממול, מתקרב מכיוון "שעה 11".

"משגרים עלינו הוק" אני צורח לרדיו.

עדיין דבוק ליורם. היה ברור לי סופית שהטיל משייט לעברנו, ראיתי את שובל העשן הבהיר שלו כנקודה קבועה במרחב, זה הסימן. אנחנו המטרה שלו! אינני יודע מה לעשות עם הידיעה הנוראית שזה אבוד, עניין של שניות, הרגשת חידלון. עתה אני "יושב" מימין וביני לבין הטיל השועט אלינו - המטוס העיוור של יורם.

ואז בא הפיצוץ. כדור האש הענק, רסיסי המתכת שנעצרו לשבריר שנייה באוויר, והדף הפיצוץ העמום. אורגן מספר 12 של יורם הרפז שנמצא ביני לבין הטיל חטף את הפגיעה הישירה. שברי הטיל וגזרי מתכת מהמטוס המתרסק נתקעו באורגן שלי, מספר 62, ופערו בו חורים בעומק של חצי מטר ויותר. בתוך שנייה, ואין כלום. מטוס אורגן, ובתוכו יורם, אשר עד לפני שנייה טסתי ליידו, נעלם, התאדה! השברים והשרידים נותרו מאחור בתהליך נפילתם אל הקרקע.

שברתי כלפי מטה, משתנק לתוך הקשר. "שיגרתם עלינו", צרחתי בקול שבור, וברשת נשתררה סוף סוף דממה. "הפלתם את מספר שניים שלי". התעלמתי לחלוטין מכללי הזהירות בקשר. "תפסיקו לירות טילים!". ירדתי לגובה נמוך וחזרתי הביתה דרך שטח אויב שנראה לי אז הרבה יותר בטוח.

כשנחתתי בחצור כבר ידעו בבסיס מה קרה. גם כל מי שהיה אז באוויר, בדרך לירדן, או בדרך חזרה משם, ידע מה קרה. בטייסת חיכו לי, אמרו שקצין מסוללת ההוקים על קו הטלפון. שיחה קצרה, קשה, לא לגמרי ממוקדת. מישהו שם אמר לי ''כשהבנו שמשהו לא בסדר כבר היה מאוחר מדי. הספקנו לעצור את שיגור הטיל השני".

לסוללת ההוק שהגנה על הכור בדימונה הייתה "אש חופשית" על כל מטוס שיכנס למרחב האסור לטיסה. מרחב אליו הצליחו לחדור מטוסי אוייב בגיחה שביצעו ערב המלחמה. את השיגור יכלה לעצור רק הוראה מפורשת מה"בור" של חיל האויר. הוראה כזו לא ניתנה, היות ועל אף שלא הוגדרנו כ"טורף", גם לא הוגדרנו כ"עמית" ונותרנו עד הסוף בקטגוריה של "בלתי מזוהה". הדיווחים ברדיו לא הצליחו להתחבר במערכת לידי הגדרתנו כ"עמית". לפני המלחמה לא נחזה עומס האינפורמציה שיתנכז לתא שליטה אחד, ולפיקודו של איש בודד אחד – מפקד חיל האויר. היקף האירועים היה מעבר ליכולת התמודדות אנושית.

אורגן 12 מטופל ע"י החמשים בטייסת. במלחמת ששת הימים המטוס היה צבוע בצבעי הסוואה כחול-חום. (באדיבות רענן וייס)

זו הייתה הפעם הראשונה בעולם שטיל 'הוק' הפיל מטוס קרב. קרוב לודאי שברגע שהסתמנה ההפלה על מסכי המכ"ם הייתה שמחה עצומה בסוללה. אימון והתכוננות של ימים ארוכים הסתיימו בפגיעה ישירה. זה בדיוק היה הדבר שאותו הם אמורים לעשות. אלא, שרגע אחרי, כשהגיעה אליהם ההודעה, שמעתי שנשתררה שם דממה מזוויעה.

אני לא בדקתי יותר מזה. תוחקרתי ודיווחתי למי ועל מה שצריך היה לדווח. מעולם לא חיפשתי, ולא שוחחתי שוב על כך עם מישהו מאותה סוללה. לא ראיתי בכך טעם, אין זה עניין אישי וחיל האויר למד את לקחיו בדרך הקשה והכואבת מאוד.

כמה שבועות אחרי המלחמה הגעתי להורים. סיפרתי בפרטי פרטים, מה קרה. חזרתי אליהם פעמים נוספות, וסיפרתי שוב. גם יוסף סלנט, מפקד הטייסת, אשר בעצמו נמשה מהים שעות ספורות לאחר המקרה, היה שם ומפקד הבסיס, בני פלד. לא השארנו שום פרט לא ברור. אבל, זה אף פעם לא הספיק. סיפרנו בדיוק מה שקרה, אלא שלא היה בידינו להסביר מדוע זה קרה. גם לא יכולנו להשיב את יורם שכבר איננו, ואולי לא היינו הקול הרשמי שאותו רצתה המשפחה לשמוע.
 
 ישראל בהרב

® כל הזכויות שמורות לתא"ל (מיל') ישראל בהרב.אין להשתמש במאמר זה או בכל חלק ממנו או לאחסנו בכל מאגר מידע שהוא ללא אישור מראש,ובכתב,של המחבר.
לייבסיטי - בניית אתרים