שנתיים לפני פטירתו של אמיל (פוהורילה) פורן בשנת 1982, ראיין אותו דני שלום למגזין התעופה 'באויר'. המאמר פורסם בחוברת מס' 8 של המגזין שיצאה לאור בינואר 1988. תודתנו לדני שלום על אישורו לפירסום המאמר. 

בשנת 1935 עלה אמיל פוהורילה, יחד עם קבוצת הדואים לארץ ישראל. בסוף אותה שנה תכנן ובנה פוהו, כפי שכונה בפי כל מכריו, את הגלשון הראשון מתוצרת הארץ. שמו של פוהו נקשר לבנית גלשון זה, שלמרות מקומו החשוב בתולדות התעופה בארץ, לא היה משיאי התכנון שלו.
 
שמונה שנים לפני כן, היה אמיל פוהורילה מן המתכננים הבולטים ביותר בתחום הדאייה בגרמניה. הוא סייע בפתרון בעיות תכנון ושיפר את ביצועיהם של דאוני השיאים של אותה תקופה. גולת הכותרת של פעילותו היתה תכנון ה-"וויין" (WIEN) שסיפורו מובא בדפים אלה.
 
"וויין" נחשב גם כיום, 60 שנה לאחר שהושלם תכנונו, כדאון קלאסי, בקויו ובבצועיו. בסקירות היסטוריות המופיעות בספרי התעופה ובמאמרים בעיתונות המקצועית, הוא מוזכר כאחת מאבני הדרך בפיתוח "התעופה השקטה" בעולם.
 
שיחה זו, מעובדת לצורך הכתבה מהקלטה שביצענו עם אמיל פורן, כשנתיים לפני פטירתו. היא שופכת מעט יותר אור על הדאון המשוכלל, שרבים אמצו אותו כתכנון שלהם, כולל ד"ר אלכסנדר ליפיש, מן המתכננים הידועים בגרמניה (שהתפרסם במיוחד בתכנוני "הכנפיים המעופפות" שלו ערב המלחמה ובמהלכה).
 
ה"וויין" כונה ע"ש העיר וינה: הוא שילב מספר תכנונים מקוריים ביותר, כולל פרופיל משתנה לאורך מוטת הכנף, מאזנות דיפרנציאליות, כנפיים בעלות מיתר מיצר שנתנו עילוי מתואם, אליפטי כמעט, לכל מוטתן. הוא בולט בקויו הזרמיים הנקיים ובמבנהו, עץ ודיקט שעובדו למשטח חלק ורציף.
 
כנפיו היו בעלות מיתר אחד בחלק המרכזי והן הלכו וצרו לקראת הקצה. הטייס ישב לפני שפת ההתקפה של הכנף, כשראשו בולט לזרימת האויר.
 
כ-10 שיאי עולם הושגו בדאון מיוחד במינו זה, ובהתחשב בתנאי התפעול וההזנקה-מדרוני הרים וכבל משוך בידי מספר אנשים, בולטים הישגים אלה במיוחד. ה"וויין" שימש אבטיפוס לדמותו של הדאון, ובהשמטת הסמוכות, ניתן לראות את בני דמותו גם בדאונים המתקדמים ביותר בעולם גם כיום.
 
ה"וויין" נבנה,כפי שמופיע בשכתוב השיחה, לפי הזמנתו של רוברט קרונפלד, מן הדמויות הבולטות בקרב הדואים בגרמניה. טייס יהודי זה, ממוצא אוסטרי, השיג עד לעלית הנאצים שיאי דאייה רצופים ובולטים-"תקופת החלוציות של הדאייה הסתיימה בהישגיו הסנסציוניים בדאייה של רוברט קרונפלד, במהלך השנים 1929 ו-1930. "כותב "באנג'י קורד", ביטאון ראשית הדאייה המופיע בארה"ב.
 
רוברט קרונפלד עזב את גרמניה והביא עימו לאנגליה את ה"וויין". שניהם נזכרים בתולדות הדאייה בארץ זו, כצמד שהעביר את הדאיה באנגליה שהיתה בחיתוליה, לתקופת ההישגים הבולטים. קרונפלד נהרג בשנת 1948 במהלך טיסת ניסוי של דאון חסר זנב מתוצרת חברת ארמסטרונג-וויתוורת' עבור מיניסטריון האספקה הבריטי. (דמותו הססגונית ראוייה למחקר מיוחד, ועליו אנו שוקדים עתה במרץ).
 
להלן תיאורו של אמיל פורן, בשינויים קלים בלבד:
 
"טיילתי עם קרונפלד, הוא טס על ה"פרופסור", זה דאון של ליפיש,עם סמוכות ועם גוף בעל חתך משושה, הקסגון. לפי דעתי היום, זה היה מאד פרימיטיבי, אבל הוא טס אז די טוב. הוא היה מדריך שם, קרונפלד, יהודי. ואני הלכתי איתו לטייל שם, ודיברנו על הדאון הזה והשגיאות שליפיש עושה, וככה הלאה, ואז הוא שאל אותי: אתה יכול לעשות את זה יותר טוב? אמרתי, כן. למחרת ישבתי כבר במשרד אצל ליפיש, קיבלתי חדר, והתחלתי כבר לחשוב ולשרטט.
 
הוא היה המהנדס הראשי. היה לו בית ספר לדאייה, ובידו הצד הטכני. צד הטיסה היה ביד שטאמר, הגיס שלו. הוא היה די מוכשר, אך לא כל כך צודק.
 
כשעסקתי בתכנון (ה"וויין"), בינתיים אחרים טסו כבר, וקבעו פרס עבור הטיסה הראשונה ל-100 ק"מ.
 
קרונפלד קישר ביני לבין ליפיש. הוא היה הטייס הראשי של בית הספר הזה, והוא כבר לא רצה לטוס על הדאונים של ליפיש, אבל גם ליפיש לא היה מרוצה ממנו: ליפיש היה הנאצי הראשון שהלך עם הסמל בוואסרקרופה. הם מצאו את קרנוף, ורצו שהוא יהיה הטייס הראשי. אנו היינו ידידים, קרנוף ואני.
 
בזמן שעוד ישבתי ועבדתי יום ולילה (איך יכולתי להחזיק מעמד,אני בכלל לא יודע...) מיד כשהשלמתי שרטוט,הוא הלך לקאסל,שם בנו את הדאון,הזה,בלי לבדוק אם זה נכון או לא נכון.כל שרטוט שהוצאתי,סמכו על הדיוק ועל התכנון.עשיתי דברים שלא עשו אז.
 
בכל אופן, אובין נרי,אחד הטייסים המפורסמים, (הוא טס על הדאונים של ביה"ס הטכני הגבוה בדרמשטאט) הגיע כבר ל-94 ק"מ, ואני עוד שרטטתי את התכנון.
 
למרות הכל הספקנו עוד לקבל את הפרס. זה היה ה"וויין". זה היה הדאון הראשון שתכננתי וזה היה פרוייקט שכולו שלו. ליפיש לא השתתף בו כלל.
 
התכנון היה מאד מתקדם עבור הזמנים האלה. היה לי מדריך טוב מאד באוירודינמיקה תיאורטית, פרופסור טרבס. ה"וויין" היה כולו מעץ ובד. הכנפיים שלו היו שקופות, מצופות במשי. הוא היה חד מושבי, והדאון המשוכלל מבין כל הדאונים אז. עם הדאון הזה הצלחנו.
 
הדבר היה בשנת 1927: ב-1928 הוא ביצע את הטיסה הראשונה ל-100 ק"מ. כמובן שלפני שהתחלנו את הטיסות עשינו ,קפיצות" וכן הלאה, כדי להיות בטוחים בתכנון.
 
 
הדאון באחת מטיסותיו הראשונות (באויר)

קרונפלד היה בטוח שזה חייב להצליח מפני שהדאון היה יפה מאד. הוא הלך לוינה שם קיבל את הכסף בשביל הדאון. העיר וינה נתנה את הכסף עבורו. הוא הוטס לראשונה מהר ליד וינה ע"י קרונפלד שהיה בעליו של הדאון. הוא דאה במשך 15 דקות, ואח"כ המריא ל-35 דקות, דבר שלא נשמע כמותו עד אז. הוא עשה זאת בכל הזהירות.
 
הוא כתב לי שהדאון יצא טוב מאד. במאמר אחר, עבור הספר שכתב, הוא ציין שזה היה הדאון הטוב שבעולם. לפני שעזב את גרמניה, הוא ניסה אותו בזמן שהיה המדריך הראשי של ביה"ס. כדי להשאר שם, הוא העמיד פנים כאילו ליפיש עשה את התכנון, ואני עם עוד מישהו את העבודות.
 
הוא חשב שיוכל להשאר שם, ולא ידע מה פירוש נאצים. הוא אף התפקר אח"כ והפך לגוי. כל התרגילים הללו לא עזרו לו. הוא הלך לאנגליה וטס שם, והתרסק במטוס לא ממונע. הוא היה טייס בחברת ארמסטרונג וויתוורת'. הם עשו מטוס חסר זנב, והוא טס כדי לנסות אותו והוא נפל עמו.
 
סופו של ה"וויין" היה, כשיצרן של מי בושם בצרפת, מפורסם מאד, קנה את הדאון, עשה טיסה אחת ונחיתה שאחריה לא נשאר דבר מן הדאון, רק הוא יצא שלם.
 
נבנה רק דאון אחד מסוג זה. קרונפלד נטל עימו את כל השרטוטים והחישובים. הוא דרש כסף עבורם, ולו היו הזכויות על הדאון. לא היה כינוי לדאון. לא חשבתי על דבר כזה בכלל, ובמובן הזה אני משונה מאד. אני יכול למסור עצמי לגמרי לתפקיד, לפרוייקט, וברגע שעשיתי כבר את החישובים וקיבלתי את הגרפים, זה כבר לא מענין אותי. לא שאלתי, לא דאגתי מעבר לכך.
 
יחס הגלישה של הדאון היה מחושב ל-26:1, אך הוא היה הרבה יותר טוב, מפני שהתברר אחר כך שהפרופיל הזה, 549, אותו שיניתי לגמרי, היה פרופיל למינארי, כך שהשיעור היה ודאי 30. יש לזכור כי הדאון היה מצוייד בסמוכות, ובכל זאת הגיע ליחס גבוה כזה. חישבתי אותו למהירות צלילה של 275 מטר לשניה, וזה היה כמו פצצה...
 
 
מנת המימדים שלו היתה 18, לא רע לדאון בתקופה כזו. הדאון נמכר לצרפת בשנת 1929 לערך, והשתתף בתחרות אחת אך עשה הרבה טיסות שיאים, לפחות 10.
 
הקשר שלי עם ליפיש הסתיים באופן אישי. הוא הלך עם הסמל הנאצי ואז נגמר הקשר. אני לא דיברתי איתו והוא לא דיבר איתי. הוא לא אמר לי תודה שהצלתי לו את ה"פאפניר", אך הוא הקים מהומה כאשר נוכח לדעת שהצלעות שתכננתי שוקלות רק מחצית מאשר תכננו אנשים שלו. הוא היה בעל אופי לגמרי לא נעים.
 
התחלתי אח"כ תכנון, שלא גמרתי אותו, לדאון יותר קטן עבור ביח"ר שמישהו רצה לפתוח, אך לא היה לו כסף, והפסקנו אח"כ. הנאצים נתנו לי רשות לפתוח משרד עצמאי לתכנון, אבל במקום זאת באתי לארץ ישראל.
 
 
 

 

לייבסיטי - בניית אתרים