קטע מתוך הרצאתו של ד"ר הראל גילוץ, - "החיים והמוות, פחד ואומץ, טייס ורופא" ,על חוויותיו  כטייס קורנס בטייסת אבירי הזנב הכתום  במלחמת יוה"כ.-ניתנה בשנות התשעים בבי"ס התיכון "אשל הנשיא".פורסם במקור באתר "פלוגה י' ". תודתנו לעפר דרורי על אישורו לפירסום באתר "מרקיע שחקים".

אחרי מלחמת ההתשה עברתי לטוס בפאנטום. למלחמת יום כיפור הגעתי עם בערך 50 גיחות מבצעיות. באותה תקופה זה נחשב למספר טוב. מי שמגיע כך, כבר יש לו ניסיון. הסיפור הבא על מלחמת יום כיפור הוא כבר סיפור אחר. הוא כבר לא סיפור של נאיביות. הוא סיפור של פחד אמיתי.


לאלה מאיתנו שלא היו חיילים באותה תקופה אני מוכרח להגיד מילה על ההתחלה של המלחמה. ההתחלה היתה מהממת. אמנם בחודש מאי הצבא התכונן למלחמה אבל באוגוסט הדבר נשכח, ולמרות התראה של  24 שעות קודם, פחות או יותר, שעומד להתרחש  משהו, אף אחד לא חשב על מלחמה בקנה מידה מלא.

ביום שבת, השישה באוקטובר, בשש בבוקר סירנה. אנחנו רצים לטייסת ומודיעים לנו שבאותו יום עומדת לפרוץ מלחמה. היה לנו ברור שזו הולכת להיות מלחמה. לא משהו כזה קטן, יום קרב, אלא מלחמה אמיתית.

אנחנו מתכוננים לצאת לתקיפה של שדה תעופה בסוריה כמכת מנע והממשלה מחליטה לא לאפשר את המכה הזו.החלק המהמם היה ההתקפה עלינו, שפתאום בשעה עשרה לשתיים מודיעים שפתחו באש  ומטוסים בדרך לתקוף את ישראל.
 
היתה הזנקה די בהולה בכל הארץ להגנת שמי המדינה וכבר בגיחה הזו אנחנו שמענו  שהעסקים אינם כרגיל. קיים "ערוץ חרום" שכל מי שנוטש יכול לשדר עליו ושהוא נטש,ופתאום אתה שומע שנוטשים. זה לא אחד כזה שבמקרה נטש, אלא עוד אחד קופץ ועוד אחד קופץ ומחפשים אותו, ולא מוצאים, וזה בתוך שטח אוייב ואתה מבין שזה מאוד רציני,אבל לא פחות מכך, היה ההמשך:

גילוץ בג'י-סוט (מקור:יוסי יערי)
לפנות ערב קיבלנו מטרות להפציץ. אנחנו מסמנים את המטרה במפה וזה יוצא בשטח שלנו על התעלה. אחד המעוזים. אנחנו מתקשרים למטה ואומרים שזה לא יכול להיות, זה שלנו. הם עונים: כן, כן, זה שלנו, אבל הם נמצאים שם כבר. 


לא היתה התודעה שזו אפשרות שהם יהיו בצד שלנו. כשיצאנו להפציץ, פתאום אנחנו רואים שיורים עלינו מתוך ה"שטח שלנו" והמחשבה הראשונה שלי היתה שהנה כוחותינו כבר איבדו את השליטה והם יורים עלינו, כשבעצם אלו היו המצרים שהיו שם.


כלומר, כללי המשחק, במרכאות, שהיינו רגילים להם במלחמת ההתשה, השתנו לגמרי ובהחלט נוצר מצב של פחד. לא חרדה. פחד עם ידיעה ברורה שאתה יוצא לגיחות ויש לך סיכוי, או סיכון משמעותי שלא לחזור מהן.


זה לא דבר שאי אפשר לחיות איתו. היציאה בהתחלה למטוס, עד שאתה מגיע למטוס, אתה בהחלט מפחד. כל אחד עם התגובות שלו, בחילה או כל דבר אחר. אבל, כמו בספרים, ברגע  שאתה עולה ומניע, הדברים האלה נשכחים ויוצאים לדרך.



 
אחת הנקודות המעניינות, מי שמכיר את סיני, יש  70 ק"מ של חול בין רפידים לתעלה.  5  דקות טובות של טיסה. מבחינתנו זה היה בזמן שכבר גמרנו להתארגן ואנחנו יודעים איפה  אנחנו נמצאים ועכשיו 5 דקות להיכנס למצרים. ואני זוכר באחת הגיחות האלה, כשאנחנו  רצים במהירות מעל החולות, יש לך זמן לחשוב ואתה חושב שבעצם אנחנו "מכבים". פשוט, מי שממעיט בערכים של השירים כמו "באנו חושך לגרש" אז זה יוצא באיזשהו מקום. אני מדבר על הימים הראשונים של המלחמה. אתה חש שבאמת התנפלו עליך בכוונה להשמיד אותך ואתה יוצא להגן על הבית. זה נותן לך איזשהו כוח לעשות את הדבר הזה. כמה שזה נשמע אבסורדי, ולאלה שבאים ממלחמת לבנון זו מלחמה עם ערכים אחרים לגמרי. אנחנו
במלחמה שבה באמת חשת שהולכים להכות אותך.  זה באשר לפחד.
 
אני רוצה לספר לכם סיפור שאני קורא לו מבחן האומץ. יש לו משמעות.

ביום השני של המלחמה התחלנו בתקיפת הטילים בסיני, במערך הטילים שהיה מערבית לעיר סואץ. תוך כדי התקיפה התקבלה הוראה שצריך לשנות כיוון והולכים לתקוף את סוריה כי רמת הגולן היתה על סף התמוטטות מוחלטת. ברגע שעושים מעבר כזה באופן חפוז יש לזה תוצאות.
  
אנחנו חזרנו מהגיחה במצרים. נחתנו. קיבלנו את המטרות שאנחנו צריכים לתקוף בסוריה, עם מודיעין די מסודר, עם מפות וצילומי אויר. למדנו את הנתיבים ויצאנו לעמדת המראה. עמדת המראה מתבצעת בשקט מוחלט כדי שהאוייב לא ידע שעומד לצאת מטס תקיפה.   תוך כדי כך מגיעים אלי ומסמנים לי שאני לא טס למקום שאליו אני צריך לטוס אלא אני טס אחרי מישהו, ואני אפילו לא יודע איזו מטרה הוא הולך לתקוף.  אני יודע שהוא הולך לסוריה. אני יודע שהוא הולך למערך הטילים. אבל אני לא יודע באופן מוחלט היכן  הוא הולך לתקוף,  וזה לא דבר פשוט.  זו צריכה להיות גיחה מאוד מאוד מקצועית ומדוייקת.  אתה חייב לדעת איפה יש נ"מ ואיפה יש סוללות טילים אחרות.  אם אתה עושה טעות אתה חוטף אותה ואתה פשוט לא חוזר משם.  לעומת הצורך להיות כל כך מדוייק, התקיפה הזו היא כמעט פרטיזנית.   אתה טס אחרי מישהו. לשמחתי לפחות ידעתי שזה מפקד הטייסת (ספקטור) וסמכתי עליו שהוא יוביל נכון. 

מי שקרא את הספר "חלום בתכלת שחור" בו הוא מספר את אותה גיחה  ומסתבר שגם הוא לא ידע בדיוק להיכן הוא צריך ללכת.  הוא קיבל דקה לפני כן מעטפה  לקוקפיט ואמרו לו "סע עם המפות האלה".

אנחנו ממריאים מחצרים. מטוס כבד. מלא פצצות.  עוברים את ירושלים.  זה מאוד מוזר באמצע מלחמה לעבור את כל המקומות שאתה רגיל לראות אותם באימונים. שקטים. לשמחתנו שקטים.


מטוסי קורנס של טייסת אבירי הזנב הכתום בדרך לתקיפה (הדמיית מחשב)

גולשים לבקעה.  ככל שמתקרבים לנקודת חציית הגבול, המתח הולך ועולה.  סוריה תמיד היתה בעינינו קן צרעות. עד כדי כך. זה מתחיל בסיפור " 13 שנים בסוריה", היה איזשהו ספר  כזה, שהתפרסם בשנת 66 או   67 עם תיאורים איומים, שבהחלט גרמו לחלק מהאנשים לצאת בהרגשה שאם נפגעים בסוריה לא נוטשים. זאת אומרת, מושכים את המטוס כמה שיותר עד שלא הולך.  זו היתה ההרגשה.  מה גם שסוריה היתה איזור מוכה נ"מ, עם הרבה   מאוד נ"מ וטילים.

המתח עולה.  מגיעים לאיזור בית שאן ופונים ימינה לשטח הירמוך. כיום הוא כל כך פסטורלי ויפה.  עוברים נמוך בתוך מפגש הגבולות, ודקה אחרי זה אנחנו בתוך סוריה, ברמה. עדיין שקט מוחלט.  רואים את ג'בל דרוז, ככה באיזה מקום רחוק, ופונים שמאלה בפניה די גדולה כדי להגיע למערך הטילים מאחור.

פתאום, בבת אחת, מתחילה ה"שמחה".  כמובן שאני עדיין לא יודע לאיפה אני צריך ללכת לתקוף, כי בפניה הזו אנחנו איבדנו את הכוון.  אנחנו לא ידענו לאיפה המוביל שלנו הולך.  אמרנו שפשוט נלך אחריו ואיפה שישים את הפצצות אנחנו  נראה שם משהו ונשים גם.קשה מאוד גם להתמצא שם.    

וכאמור, בבת אחת, ככה מתוך השקט המוחלט הזה, פורצת אש מתוך הקרקע.  הקרקע רותחת.  עפים טילים.  זה דבר מפחיד לראות.  זו להבת אש שרצה במהירות של כוכב נופל, אחת אחרי השניה. ככה פשששט מהשמים ומשאירה אחריה שובל עשן. המוביל שלי מודיע שהוא רואה סוללה שיורה והוא הולך לתקוף אותה. זו ההחלטה הכי נכונה שיכולה להיות.  מזהה אותה ומרים את האף.  אנחנו מושכים יחד איתו.  בזמן הזה טיל מפה, טיל משם, די רחוק עדיין. מתגלגלים על הגב.מבחינתנו זה מין מצב שכל הקרקע "מתהפכת". אתה רואה  אותה "למעלה" ואחרי שניה אחת היא "למטה" בחזרה.   אנחנו שמים את האף על המטרה  ובאותו רגע טיל יוצא מתוך הסוללה לכיוון שלנו. יש לך 5 שניות להחליט מה אתה עושה.  זה   רגע קשה מאוד משום שאתה עשית את כל הדרך בשביל להגיע לנקודה הזו, וזו מלחמה  שהיא מלחמה אמיתית. לא כמו מלחמת ההתשה שאם לא תפגע עכשיו, תחזור אח"כ ותפגע. את זה צריך לעשות.

ההחלטה קשה מאוד ואני מחליט להמשיך, למרות שאני רואה את הטיל בא.  אני גם זוכר, מתוך לימודי המודיעין שלימדו אותנו, שמעל הסוללה יש קונוס "מת" משום שהמכ"ם לא יכול  לראות בדיוק מעליה אלא עד זווית של 70 מעלות. כאילו שהטיל הזה לא יכול לנהג אליך.   הוא פשוט נורה כמו כדור נ"מ אבל הוא לא מסוגל לנווט.  כל זה בתוך  5  השניות שאתה  מחליט להמשיך לתקוף.

אני ממשיך לצלול.  הטיל ממשיך להתקרב.  פיצוץ של הפצצות של המוביל שלי בתוך מרכז  האש של הסוללה.  בגלל זה, או שלא בגלל זה, הטיל מתחיל לעשות ברל  רולים קטנים  -  כאלה, מעין סיבובים קטנים, קצת מאבד שליטה וחולף לידי בטווח כזה שאני שומע אותו ורואה גיצים של אש עפים ממנו. הוא חולף ואני משחרר את הפצצות שלי.  שובר.  הפיכות הטיה חריפות.  שתבינו: מטוס פאנטום, שמשקלו בשלב הזה בערך  20 טון, והגובה שלו  כקילומטר וחצי, במהירות של 700 קמ"ש ומספיק לעשות שלושה גילגולים כאלה, לפני שאני  מגיע למטה, זה מטוס שכמעט יוצא מכופף מהדבר הזה.

אני לא ראיתי שום טיל שנורה עלי בשלב הזה. זה היה ביצוע לגמרי עיוור. אבל אחד הקולגות שלנו, שתקף במקום סמוך, פשוט ראה את הסוללה שהיתה בצד וירתה עלינו. הוא ראה פיצוץ של טיל ומטוס יוצא. עוד פיצוץ של טיל ומטוס יוצא ועוד פעם כזו. ואנחנו מגיעים לגובה הנמוך. שמה כבר אין טילים ואנחנו מסתלקים דרומה לירדן והביתה.

מעבר להבנה של כמה זה היה מסוכן ושיצאנו מזה, אחרי אירוע כזה, לי לפחות, יותר לא  היתה בעיה להוכיח שאני אמיץ.  אני לא בא פה להתפאר, אלא שזה מכניס דברים לפרופורציות.  עשית את זה פעם אחת.  אתה יודע שברגע של מבחן אמיתי אתה היית בסדר. אתה לא צריך להוכיח לעצמך את זה יותר בשטויות של, אני יודע, טיסנים כאלה או אחרים או צלילות בלילה בכל מיני מקומות או הרפתקאות אחרות , שלא לדבר על דברים  אחרים.  במקביל, כמובן, גם הידיעה הברורה שאם אתה נשאר, אתה עלול ליהרג בדבר הזה.  זה לא גיבור. זו החלטה ברורה שאתה ממשיך.  אתה יכול באותו רגע, או כעבור 5 שניות, לשלם את כל המחיר בלי שום קרן חיסכון בצד.

 
לייבסיטי - בניית אתרים