נכתב ע"י רפי לוסקי

שלום חברים
 
יום הטיסות השביעי בנמיביה
 
התחזית היא לתנאיי דאייה טובים. אנו ממהרים להכין את הדאון ולהמריא מוקדם ככל האפשר. ב 10:30 אנו באוויר. שמים כחולים וטרמיקות חזקות, המתנה לארז ועופר כ 20 דקות. יוצאים כמו רקטות לכיוון צפון מזרח. עננים מתחילים להיווצר כבר במרחק 50 קילומטר.
 
תקלה חמורה אצלי במערכת החמצן. אין לי אספקת חמצן, מערכת אלקטרונית שמוזנת ממצבר פנימי של 9 V שנגמר ואני בלי חמצן. אלתור בעזרת הלדרמן שנמצא בתא, ויש לי חמצן בלחץ נוראי ישירות מצינור החמצן. תחילה אני מנסה לטוס כשהצינור בתוך הפה ועם השיניים אני מוריד את הלחץ בעזרת נשיכה על צינור החמצן, נסיון שמתברר כלא מוצלח.
 
מצאנו גומייה, ובעזרת כיפוף הצינור הצלחתי לווסת ע"פ ההרגשה את אספקת החמצן. לא תמיד הצליח. הבנתי את זה כשפתאום נרדמתי. שחרור טיפה של הגומייה, וכך המשחק הזה נמשך למעלה מ 9 שעות שהיינו באוויר.
 
רוב הטיסה הייתה טכנית כשהמשימה העיקרית שלנו למשוך את היום עד הסוף ולהביא יותר מ 1000 קילומטר. תקלות נוספות צצו. המצברים של הלוגרים התחילו לקרוס אחד אחרי השני. עברנו למוד חיסכון בחשמל, הרדיו הפסיק לעבוד בלג האחרון, הלחץ שלנו היה על כל הכיוונים.
 
האם החמצן ייגמר קודם ל-1000 קילומטרים ?
 
האם יישאר מצבר ללוגרים שמתעדים את הטיסה ועוזרים לנו בחישובי התכנון?
 
האם הקור הנוראי מתחת לאפס בגובה יכריע אותנו? אני אישית בשלוש שעות האחרונות לא הרגשתי את הרגלים שלי.
 
האם הריכוז יימשך והעייפות לא תכריע אותנו?
 
השמש יורדת במהירות. האם נצליח לסיים את המרחק לפני החושך?
 
האם נצליח לחזור הביתה לאחר משיכת הלג האחרון לקצה טווח הגלישה שלו?
 
רק עבודת צוות מושלמת נתנה מענה לכל השאלות.
 
החמצן הספיק עד הסוף במחיר כאב ראש נוראי שיש לי כרגע.
 
החיסכון במצברים צלח ויש לנו הקלטה אחת תקינה מתוך 5 לוגרים שטסנו איתם.
 
הקור לא שבר אותנו, בזכות החלפה תדירה בהטסה ושמירת ערנות אחד של השני כולל שאלות חישוביות כדי לשמור על ערנות ולא להיכנס לשאננות.
 
חישובי אובדן הגובה הרב לנחיתה, מתוזמנת ל 15 דקות אחרי השקיעה. היה מדויק מאוד. אנו היינו הדאון האחרון שנחת בשדה.
 
הכול הצליח. אנו אחרי שבירת כל השיאים האישיים שלנו וכנראה של כל טייס ישראלי אחר. כ-1100 קילומטר מרחק (מרחק מבאר שבע לאיסטנבול) במהירות של 120 קמ"ש.
 
ארז ועפר ביצעו טיסה די דומה, כשבפעם הראשונה הצמד שמתאמן כבר שלוש שנים על כך, מבצע טיסה מדהימה לא פחות, של 1067 קילומטר.
 
השיא הבא?  אנו מקווים לשבור אותו כבר מחר, או עד סוף השבוע שנטוס בנמיביה.

הרים במערב נמיביה (באדיבות רפי לוסקי) ממטרים מקומיים בסופו של יום דאייה (באדיבות רפי לוסקי)
 
היום השמיני:
 
התחזית מצוינת. השמים כבר לפני 10:00 בבוקר מתפוצצים מעלה, אבל הובלת הדאון לאגם היבש הגדול שממנו ממריאים, תלויה ברכבים המקומיים שמסעים אותך. לארז ועופר ולנו יש גם תלות במטוס הגורר, כך שאין למעשה שליטה על שעת ההמראה. אנו מעמידים את הדאון מאחורי הדאון של הצמד ארז ועופר.
 
הרוח מתחזקת לרוח צד חזקה מיד אחרי המראת הצוות הישראלי הראשון.
 
 מחליטים לשנות כיוון המראה.
 
השמים נראים נפלא. עננים מסתדרים בקו ישר לכיוון צפון מערב, ואנו בצער יוצאים מהדאון ומסיעים אותו לצד אחר של האגם. המראה חצי שעה באיחור ביחס לזוג הראשון, כשעה של תנאים טובים כבר מתבזבזת.
 
אנו יוצאים במהירות רבה לכיוון רכס הרים שנמצא במערב לשדה, 200 קילומטר מהשדה שלנו. הקצב מדהים, משם אחרי ארז ועופר שנמצאים 80 קילומטר קדימה, אנו טסים דרומה.
 
מצד ימין שלנו במערב אזור דיונות מהיפים בעולם. נוף בראשית,  נוף בתולי שיד אדם לא כבשה מעולם. הטבע החזק ועוצמתי ביותר נגלה לפנינו, 350 קילומטר של לג דרומה. מימין דיונות מדהימות, משמאל סוונה אפריקנית אין סופית, מתחת הרים עם קניונים שאין כדוגמתם יורדים ונעלמים בתוך הדיונות, לקישוט קו עננים מרשים שמוביל אותנו בתנאיי דאייה טובים.
 
הגובה עולה ל 5,600 מטר. הקור נוראי הרבה מתחת לאפס. לחשוב שלמטה הטמפ' קרובה ל 40 מעלות לא עוזרת לרגליים הקפואות.
 
הלג דרומה מסתיים קרוב לגבול הדרומי של נמיביה עם דרום אפריקה.
 
חזרה באותו קו,
 
המשימה להשיג עוד תוצאה של 1000 קילומטר מסתיימת יחסית בקלות, לא לפני שאנו נהנים מהמשך מראות משכרים של שקיעה מדהימה מגובה רב. עננים מסוגים שונים בשמים, חלקם מורידים גשם, חלקם מייצרים עדין טרמיקות (כן עד הלילה) וחלקם נועדו לקשט שמים היפים ביותר שניתן לדמיין או לתאר.
 
כרגיל בימים האחרונים, אנו נוחתים בדמדומים האחרונים של אור ומסיעים את הדאון בחשיכה מוחלטת.
 
ארז ועופר חוזרים לנחיתה חצי שעה קודם עם למעלה מ 1100 קילומטר במהירות מצוינת של כ 130 קמ"ש. גאווה ישראלית ופרגון מלא להישג שהוא לדעתי הגבוה ביותר שהושג ע"י טייסים ישראלים בדאייה.

בגישה לנחיתה עם אור אחרון (באדיבות רפי לוסקי)
 
היום התשיעי 
 
מז"א הולך והופך להיות יותר סוער כבר בבוק.ר מערכת גשם צפונית לנו, הצפי לגשמים שיתפשטו גם לאזור השדה שלנו.
 
אנו ממריאים מיד אחרי ארז ועופר. הם ממתינים לנו, וכך אנו יוצאים למסלול דומה ליום הקודם. הפעם העננות מפותחת מאוד, ואנו טסים בגבולות הגשם במערב נמיביה לכיוון דרום עד קרוב לגבול הדרומי.
 
החזרה בינות ענני סערה. מראה מדהים לראות את וילונות הגשם ואת המים שנקווים במדבר למטה.
 
אנו חוצים את השדה לכיוון מזרח נקי מגשם וגם מעננות, תנאיי דאייה אפס מאחורי הנתיב שלנו הכול נסגר בענני גשם. המרחק שביצענו הוא רק 800 קילומטר, נראה די אבוד לאסוף 200 קילומטרים נוספים, ארז ועופר פורשים לנחיתה.
 
דאונים רבים בורחים מהסערה ונוחתים בבית. אנו מחליטים לטוס בקו הגשם והסערה, מה שמאפשר טיסה מדהימה של עוד 200 קילומטר בקו יישר בלי להסתובב. התחלנו בגובה 2500 מטר והגענו בקו ישר דרומה לגובה 4000 מטר.  ברקים רצים לקרקע, הכול נהייה שחור. גושי גשם גדולים סוגרים את הדרך חזרה הביתה מזרחית לנו. הכול נקי, שמים כחולים, ברדיו אנו מקבלים דיווחים שהשדה בינתיים נקי מהסערה. ארבעה דאונים מגיעים לאזור שלנו בצד הרע של הגשם, ולמרות המנועים שיש ברשותם הם נוחתים בשדה תעופה בשם מריינטל שממש קרוב לאזור הטיסה שלנו. לפי הלחץ בקול של אחד הטייסים אנו מבינים שהם במצוקה אמיתית.
 
אנו בורחים מזרחה, לא לפני שאנו חולפים בינות שני וילונות גשם מרשימים בתוך פלוס של 8.8 מטר לשנייה. שוב להזכירכם בלי להסתובב אנו מתרחקים מהסערה. השדה נגלה לנו בינתיים. הוא נקי מעננים. המרחק המצטבר מתקרב ל1000 קילומטר ואנו מתכננים בקפדנות את הטיסה שתסתיים קודם בשלום על הקרקע, אבל עם טיסת מרחק נוספת של 1000 קילומטר.
 
 הלג האחרון מתוכנן עם רוח גבית חזקה, מה שמחזיר אותנו לשדה עם עודף גובה עצום, אבל הסערה הענקית סוגרת על השדה. לפתע פתאום על הקרקע מתרומם ענן אבק בעוצמה מדהימה, הדאון שלנו ששוקל קרוב לטון מתחיל להיכנס לתנודות מוזרות כאילו מישהו מחזיק לנו את הזנב ודוחף אותנו בכיוונים שונים. דאון שנוחת באותו רגע, הרוח מתחלפת לו ב 180 מעלות. עוצמת הרוח מעל 60 קמ"ש גורמת לו לנחיתה רעה מאוד שמסתיימת בשלום.
 
אנו הזוג הפסיכי האחרון באוויר. האנדרנאלין שלי עולה לשמיים. שמחת ה- 1000 קילומטר מתחלפת למקצועיות וריכוז מכסימאלי שאני יכול לגייס. גוש האבק מתרחק מעט מזרחה ומציג בפני את שדה האם שלנו נקי אבל עם רוחות של כ 60 קמ"ש ויותר. כל המעצורים בחוץ, אני חושש ממפלי רוח גזירות רוח וכול הכולרות האפשרויות שעלולות לצוץ במצב כזה.
 
הפיינל במהירות גבוהה, השמים משתוללים, ברקים מסביב, עננות שחורה ומרשימה, נחיתה בלי בעיה וקושי רב לצאת מהתא לתוך הרוח מבלי שהחופות יעופו.
 
חווית חיים שמלמדת אותנו כמה אנו קטנים ביחס לכוחות האדירים של הטבע.
 
לסיכום הטיסה הרביעית שלנו מעל 1000קילומטר.

מבט מתוך הדאון:הרים וקניונים בנמיביה (באדיבות רפי לוסקי)
 
היום העשירי:
 
צפוי מז"א דומה. נראה שזה היום הטיסות האחרון, לאחר מכן הולך להיות גשום כמה ימים.
 
שוב אנו בטיסת צמד יחד עם ארז ועופר. הכול זורם בקלות. המגבלות היחידות באיזה שעה יתפתחו ענני הסערה. אריק ואנוכי מחליטים לסיים מוקדם יותר ולחזור לארץ כבר מחר. אחוז ניכר מהטיסה אני עסוק בלהשיג את סוכנת הנסיעות ולבסוף ויש הקדמת החזרה לכל 4 הישראלים. אולי נספיק עוד טיסת מרחק בשבת בארץ.J
 
סיימנו את הטיסה שעתיים וחצי לפני סיום היום, עם מרחק נאה של למעלה מ 800 קילומטר.
 
אחרי 4 טיסות של למעלה מ 1000 קילומטר וחוויות מיוחדות כל כך, אני מקווה שנוכל לחזור לפרופורציה הישראלית של לשרוד את הטיסות בארץ.
 
 
 
לייבסיטי - בניית אתרים