נכתב ע"י אל"מ (מיל') עודד מרום

מוגש באדיבות מכון האחים פישר למחקר אסטרטגי,תעופה וחלל

בשעה מוקדמת זו של בוקר היה תא הטייס במטוס המיראז' צונן ונעים, המגע עם המתכת הקרה מצינת הלילה היה חריף ומעורר. עליתי בסולם, הנחתי את קסדת הטיסה על מושב המפלט והתיישבתי בכבדות בתא-הטייס. גדעון, המכונאי החייכן, עסק בהתקנת חגורות המושב, הוצאת נצרות כדורי-ההדף של כיסא המפלט והתאמת המצנח. פניו היום אינם כרגיל? במבט דואג ליווה את תנועותי, המוכרות לו היטב. אני מרים את זרוע ימין, הוא מושיט לי את חגורת ימין. כך, התנועות השגורות במשך ימים, חודשים ושנים של טיסות אימונים וקרב.

בתדריך נקבע: "כל מי שמטוסו אינו תקין - אינו ממריא. אין מטוסים חלופיים. במקרה של תקלה בהמראה - יש לפנות את המסלול, להוריד את המטוס לשדה החרוש, כדי לאפשר למטוסים אחרים להמריא. אנשי כיבוי אש בכוננות מלאה. הם ינסו לעזור..." המחשבות חוזרות לתא הטייס. גדעון בודק בפעם האחרונה את החגורות, סיכות האבטחה של כיסא המפלט, המכשירים והשעונים. הוא מחליק בידו על צינור החמצן, מציץ מעבר לכתפי לראות אם מערכת החמצן פועלת כהלכה, יורד שלב אחד בסולם. כשראשו בגובה פני אני מחייך אליו, והוא מחזיר לי חיוך נבוך, יורד מן הסולם ומרחיק אותו מדופן המטוס.
 
מטוס שחק של טייסת הקרב הראשונה במלחמת ששת הימים (באדיבות רענן וייס)

אני לבדי. בלחיצת כפתור אני סוגר את חופת הטייס השקופה ושקט משתרר בתא – האנשים בחוץ נראים רחוקים וזרים כל-כך. מעתה - אני לבדי. זוהי טיסה קשה וארוכה, בשטח אויב זר ועויין. אני בטוח, אנו נגיע ונבצע את המוטל עלינו.

ברעם אדיר פועל הגנרטור המספק אויר דחוס וזרם חשמלי אל המטוס. מחוגי השעונים בתא הטייס ריצדו והתייצבו כל אחד במקומו. במבט חטוף ומנוסה בלוח השעונים נוכחתי לדעת כי הכול כשורה. בחוץ הרים גדעון את ידו הימנית כשאגודלו מופנה כלפי מעלה.

לחצתי על כפתור ההתנעה. באוזניות עלה הרעש המוכר של האוויר הדחוס המשתחרר מבקבוק ההתנעה, המחוגים סבבו והורו על עליית הסיבובים במנוע. הכול כל-כך שגרתי ומוכר. המנוע מתניע כשורה. באיטיות מרגיזה אך ביעילות. המכונאים בודקים שוב את החימוש התלוי על המטוס, מתחת לגחון המיראז' שלי תלויות שתי פצצות של 005 ק"ג כל אחת, ויחד עם שני המכלים הנתיקים לדלק, שמשקל כל אחד מהם טונה אחת, מגיע משקל המשא מתחת למטוס לשלוש טונות. המיראז' יטוס בצורה מגושמת מאוד בטיסה מהירה בגובה נמוך.

בדיקות אחרונות בתוך תא הטייס לפני היציאה למסלול, משיכה בידית מעצורי החנייה, סיבוב הידית - ומעצורי החנייה שוחררו. מורגש הרטט של המטוס הכבד, המתחיל לנוע אל מסלול ההמראה. באוזניות - שקט מוחלט. מכשירי הרדיו נשארו סגורים, נמריא בדממת אלחוט כל מבנה לפי השעה שנקבעה לו. בעמדת ההמראה ממתינים כבר המטוסים, הטייסים כל אחד שקוע בעצמו. האחד בודק פעם נוספת את מפות הניווט שבידו, אחר משנן שוב את מהלך הפעלת מפסקי החימוש בזמן ההתקפה. צינורות-הפליטה של עשרות המטוסים מעלים אבק רב בשדה שמאחורינו ולבטח גם מקימים רעש גדול, אך בתוך תא הטייס שקט מוחלט. רק המחוגים נעים ומראים את קריאות המכשירים - מד הדלק, מכשירי המנוע

ומכשירי הטיסה, נורות מנצנצות בעצבנות ומראות את סדר העברת מכלי הדלק, את קווי החימוש של הפצצות ועוד. שלווה גדולה נופלת עלי, מן הידיעה כי כולנו מוכנים, כולנו מאומנים, הכול מתבצע ממש כמו באימונים האינסופיים.
 
אנו על המסלול. כל מטוסי המבנה שלי מוכנים. אני משחרר את המעצורים, והמטוס מוזנק קדימה בכוח האיתנים של המבער האחורי. המהירות גוברת. 147 קשר. המטוס מרקד מעט ומתרומם לאוויר כשאני מקפל את הגלגלים. אלה מתקפלים בקול חבטה קלה - ואני באוויר, בגובה צמרות העצים. לאחר דקה אנחנו חוצים את קו החוף. הכיוון - לים. נטוס למרחק רב לתוך הים התיכון ואחר כך נפנה דרומה כדי לחצות את הגבול המצרי מצפון. מעל לים אין כל אפשרות לזהות את מקומי, השיטה היא לשמור כיוון מדויק לפי המצפן. אין כל אפשרות להיעזר בתוואי קרקע, אנו לבדנו בים.

הדקות חולפות, הנוף אחיד לגמרי - גלים כחולים ומאיימים, מדבר כחול עד לאופק. המטוסים שועטים בגובה נמוך ביותר. אני מתוח לקראת הדקה שבה נפנה שמאלה, דרומה, לכיוון מצרים. הפנייה שמאלה מכניסה אותנו לנתיב שבו נגיע, דרך הדלתא של הנילוס, לשדה התעופה קהיר מערב, אותו נתקוף. עם התקרבנו לחוף נראות מדי פעם ספינות דיג מצריות בקרבתנו. הדייגים עסוקים במלאכתם ואינם מתפנים אפילו להביט לעברנו. הם לא יכולים לנחש מה מתרחש. רצועת החול הזהובה הנגלית מולנו באופק היא ימת ברדוויל.

זהו המקום שבו אנחנו צריכים לחצות. הימה הומה סירות, ודייגים המקפלים את רשתותיהם לאחר לילה של דיג מנופפים לנו לשלום. סימפוניה של צבעי כחול המים וזהוב החול, שלווה פסטורלית ושקט בכל הנראה לעין.

אנחנו מעל, במכונות המלחמה הרועמות, הנושאות מטען הרס ומוות אל לב האויב. שניות מספר וימת ברדוויל נעלמת מאחורינו. מרחוק כבר נראית תעלת סואץ. בתעלה שטות אניות סוחר וספינות דיג רבות בעלות מפרשי בד לבן. גם התעלה חולפת ונעלמת ועתה הנוף הופך למרבד ירוק, מורכב מריבועים זעירים של שדות מעובדים. ביניהם משובצים בתי איכרים קטנים ולבנים. נותרו עוד דקות עד למטרה. המטוס טס יציב בנתיב ואני משתדל לזהות את מקומי לפי המפה והכפרים שבדרך, אך כמובן ללא הצלחה. כל השדות המעובדים דומים זה לזה כשני גרגרי אורז, וכל הכפרים הם בעלי אותה צורה בדיוק. אנו עוברים מצפון לקהיר. נותר רק הפתרון הבדוק - להמשיך ולטוס לפי כיוון המצפן וזמן שעון-העצר. עתה אנחנו מעל מדבר רחב ידיים. אני מתרווח במושב הצר, בניסיון להשתחרר מהמתח הרב שנצבר במשך הטיסה. מטוסי המבנה פרושים משני צידי המטוס שלי, וכולם יודעים בתאיהם שבתוך דקות כבר נהיה בתוך התופת.
 
מטוס שחק של טייסת הקרב הראשונה מסיע על המסלול בחצור (באדיבות רענן וייס)

דקה אחרונה. זהו זה. מרחוק נראה עמוד העשן שהעלה המבנה שתקף מספר דקות לפנינו.הגענו בדיוק נמרץ למקום המיועד לכניסה לתקיפה. דממת האלחוט נשברת. ברדיו אני פולט בקול יבש: "כוח מלא, מפסקים", הטייסים מגיבים במיומנות, המבנה נפרש לכעין ראש-חץ, מושכים - אנו תוקפים. כל החושים דרוכים, המטוס העמוס לעייפה מתרומם.
7000, רגל, 9,000 רגל ואני מתהפך וצולל לעבר המסלול, והמבנה - אחרי. נקודות האור שבכוונת ההפצצה מבריקות כיהלומים זוהרים על האספלט השחור של המסלול. המטוס צולל, בשדה בוערים מטוסים אחדים ובזווית העין אני רואה מספר מפציצי טופולב-16 עומדים שלמים בפאתי השדה. לחיצה על כפתור הפצצות - ומן המטוס משתחררות שתי הפצצות בדרכן אל המסלול. כל המבנה שחרר את הפצצות אל היעדים במסלול שהפך כבר לעיי חרבות. אנו פונים בגובה נמוך מעל למדבר כדי לחזור ולצלוף בתותחים במפציצי הטופולב הענקיים. אני מתייצב בצלילה שטוחה. הכוונת נעה ומגיעה למטוס טופולב נוצץ.

האצבע סוחטת את ההדק שעל הגה המטוס, התותחים רועמים וצרור של פגזים פוגע במפציץ. הוא מתלקח מיד. עשן שחור סמיך מיתמר ממנו. צליפה שנייה ושלישית ומכל פינות שדה התעופה עולים עמודי עשן שחור. "עשינו את זה", אני מוצא עצמי אומר בקול רם למטוס הרוטט, "נראה אותך לוקח אותנו בשלום בדרך הארוכה הביתה"...
 

 

 

לייבסיטי - בניית אתרים