נכתב ע"י אבינעם מיסניקוב

על המטוס

שרשרת האירועים שהובילה לפיתוח מפציץ ה-B-17 "מבצר מעופף" החלה בשנת 1934 כשהזרוע האוירית של צבא ארצות הברית הוציאה מכרזים לפיתוח מפציץ חדש שיחליף את המפציץ B-10 מתוצרת חברת מרטין שהיה אז בשירות. האפיון היה למפציץ רב מנועי בעל כושר נשיאה של 1 טון פצצות למרחק של 3,220 ק"מ ובמהירות ממוצעת של 321 קמ"ש. אב הטיפוס היה צריך לטוס תוך שנה אחת.

בנקודת זמן זו, זכתה חברת "בואינג" בחוזה לבניית אב הטיפוס XB-15, ובהנהלת החברה החליטו להתמודד על המכרז החדש, ולכן החלה החברה בתכנון המפציץ דגם 299 כיוזמה פרטית.
בחודש אוגוסט 1934 הוציאה הזרוע האוירית של הצבא מפרט רשמי יותר למפציץ החדש שחלק מאפיוניו היו מהירות מירבית של 400 קמ"ש בגובה 10,000 רגל, מהירות שיוט של 270-355 קמ"ש באותו הגובה, שהייה של 6-10 שעות באויר, תקרת טיסה של 20,000-25,000 רגל ותקרת טיסה על שלושה מנועים של לפחות 7000 רגל. המספר המדוייק של מנועים לא הוגדר במפרט .

למרות שמועצת המנהלים של בואינג אישרה את פיתוח דגם 299 רק בספטמבר 1934, הוחל בחברה ביצור מכלולים כחודש לפני כן. צוות התכנון של בואינג, תחת ניצוחם של קלייר אגטוודט, מהנדס הפרוייקט אי גיפורד אמרי ועוזרו אד וולס, נעזר בנסיון שהיה לו בתכנון מטוסים מתכתיים ומתכנון דגם ה-XB-15 , והוציא מתחת ידו מטוס בעל כנף תחתית שהונע ע"י 4 מנועים כוכביים מגודשים מדגם R-1690E הורנט מתוצרת חברת פראט אנד וויטני שפיתחו 750 כוחות סוס כל אחד. במטוס הוכללו כל המאפיינים של תכנון מודרני דאז:כן נחיתה מתכנס (כולל גלגל זנב), תא טייסים סגור בעל מושבים לקברניט ולטייס המשנה צד בצד, ומדחפי המילטון סטנדרט בעלי מהירות קבועה, וכן מבנה כנף עם קורות  בעלות סמוכות עגולות, ארבעה מיכלי דלק מרותכים מאלומיניום  בעלי קיבולת כללית של 1700 גלון, גוף קונכי, מדפים בכנפיים, תריסי קירור למנועים ועוד.

לפי הסטנדרטים של אותם ימים,דגם 299 היה מטוס גדול, והחלק היחיד בו  שלא השתנה כלל לכל אורך שנות יצורו היה כנפיו בעלות מוטה של 31.7 מטר ושטח של 131.9 מ"ר. כל חלקיו האחרים תוכננו מחדש או הוסבו כתוצאה מדרישות מבצעיות או שיפורים טכניים.

החלטת מועצת המנהלים של בואינג להמשיך בפיתוח המטוס, הביאה איתה סיכון כלכלי רציני מפני שבניית אב הטיפוס היתה צריכה להיות ממומנת כולה מכספי החברה שהיתה צריכה ללוות חלק גדול מתקציב הפרוייקט  שעמד על 275,000 דולר. מחיר הבניה הגיע לבסוף ל-660,000 דולר, סכום עצום במושגי אמצע שנות ה-30.

אב הטיפוס, שסומן ברישום האזרחי X-13372 נגלל בבואינג פילד ב-17 ביולי 1935, אחד עשר חודשים לאחר שהוחל בפרויקט. לאחר מכן הוחל בניסויי הסעה בהם נתגלו בעיות בגלגל הזנב, שהצריכו מאמץ גדול לפתרונן.

טיסת הבכורה של אב הטיפוס נערכה ב-28 במרץ 1935 כשטייס הניסוי הראשי של בואינג לסלי טאואר כקברניט, לואיס ווייט כטייס משנה והנרי איגו מפרט אנד וויטני כמהנדס הטייס. לאחר תכנית ניסויי טיסה מוגבלת מפאת מחסור בזמן עד לתחילת הבחינה ע"י הצבא, ושנמשכה רק 3 שבועות וכללה רק שבע טיסות שנמשכו 14 שעות באויר, הוכרז המטוס ככשיר להתמודדות מול שני מתחריו במכרז צבא ארה"ב, למרות שמהירותו המירבית היתה מתחת למצופה. על הנייר לפחות, המטוס של בואינג היה עדיף בכל מובן על מתחריו חוץ ממחירו שהיה 197,000 דולר - כפול ממחיר מתחריו.

טיסות הניסוי והבחינה של הצבא בוצעו בשדה רייט באוהיו (כיום בסיס רייט-פטרסון), ובמהלכן "סחטו" טייסי הניסוי את המטוס והביאו אותו למהירות מירבית של 373 קמ"ש, שהיתה גבוהה ממהירות כל מטוסי הקרב של הצבא. מהנדסי הצבא התרשמו לטובה מהמטוס, ולמרות התרסקות אב הטיפוס בהמראה ב-30 באוקטובר, נמסר לחברת בואינג חוזה בסך 3.8 מליון דולר לבניית 13 מטוסי טרום סדרה שכונו YB-17 ועוד גוף אחד לניסויים סטטיים.

עד מהרה שונה כינויים של מטוסים אלה ל-Y1B-17 וניתן להם מספר סידורי 36-149 עד 36-161. הראשון מביניהם טס ב-2 בדצמבר 1936. בעקבות טיסות הניסוי הוכנסו במטוס שורה של שינויים כגון הגדלת כמות הדלק, שיפור מערכת החמצן, בחימוש ההגנתי ובציוד נגד הקרחה אך השינויים הגדולים ביותר היה החלפת המנועים לדגם R-1820-39 תוצרת "רייט" שפיתחו 1000 כוחות סוס כל אחד, והרכבתה של כוונת ההפצצה מתוצרת "נורדן".

לאחר מכן הוחל ביצור שורה שלמה של דגמי משנה של המפציץ, כשהיצור גם הועבר ליצרני משנה שהיו דוגלס ולוקהיד-ווגה.

להלן סקירה קצרה על דגמיו העיקריים של המטוס:

דגם B

תת הדגם הראשון שנכנס ליצור סדרתי. כונה בתחילה דגם 299E ע"י בואינג אבל שינויים שערך הצבא במפרט המטוס גרמו לשינוי הכינוי ל- 299M. ההבדלים בין דגם B לבין קודמו היו בהגה כיוון בעל שטח מוגדל, מדפי כנפיים מוגדלים, וחרטום משופר שהיה חסר את הצריחון העליון ואת חלון המטילן בתחתיתו כפי שהיו בדגם הקודם. הצריחון הוחלף בפתח למקלע, וחלון המטילן הוחלף בחלון אופטי שטוח בתחתית החרטום השקוף כוונת ההפצצה "נורדן" מוקמה מעל לחלון המטילן. כן הוספה כיפת פלקסיגלס שקופה בגג התא לשימוש הנווט, הורכבו מנועים חזקים יותר, שופרו מערכות פנימיות רבות, כגון הבלמים שהופעלו הידראולית במקום פניאומטית ומיקום אנשי הצוות שונה.

המטוס הראשון מדגם זה המריא לטיסת הבכורה ב-27 ביוני 1939, ונבנו 39 יחידות במנת יצור אחת. כל המטוסים סופקו לצבא עד ה-30 במרץ 1940 והוצבו בלהקי ההפצצה ה-2, ה-7 וה-19, חוץ מהמטוס הראשון שהושאר לניסויים. רבים מהמטוסים הושבחו בשנים 1940-1941 ע"י הוספת מקלעי 0.5" בעמדות צד.
 
דגם C
 
38 מטוסים נוספים הוזמנו ע"י הזרוע האוירית של הצבא בשנת 1939. הם היו מדגם בואינג 299H המשופר. דגם זה היה שונה מקודמיו בכך שהבליטות המכילות את המקלעים בצידי הגוף האחורי הוחלפו בחלונות אובליים שבכל אחד מקלע 0.5". הבליטה בגחון הוחלפה ב"אמבטיה" מתכתית שהכילה גם היא מקלע 0.5" והבליטה בגג עמדת האלחוטן הוחלפה בפנל שטוח ובו מקלע 0.5". עמדת מקלע החרטום הוחלפה ב-6 עמדות מהן אפשר היה לירות במקלע. כן הורכבו מיכלי דלק בעלי אטימה עצמית והורכב שריון להגנת הצוות. המנועים הוחלפו בחזקים יותר והמשקל המירבי עלה ל-49,650 ליברות.
20 מטוסים הועברו הישר מפס היצור לח"א המלכותי הבריטי תחת הסכם החכר-השאל תחת הכינוי "פורטרס  מרק 1". היתר נכנסו לשירות בחא"א ובינואר 1941 הוחזרו לבואינג להסבה לדגם D. מטוסי ה"פורטרס מרק 1" היו דומים לדגם C אך בהם מקלע החרטום הוחלף במקלעי 0.5". הם הוצבו בטייסת מס' 90 והשתמשו בהם לגיחות הפצצה לאור היום מעל אירופה.
המטוסים סבלו מתקלות טכניות רבות, המקלעים קפאו בגבה שבו טסו המטוסים למשימות ההפצצה (30,000 רגל), והתחמושת לא התאימה לתנאי הקרב. בנוסף החטיאו המטוסים את מטרותיהם ברוב הגיחות ולכן העביר ח"א המלכותי את אלה ששרדו מגיחות ההפצצה מעל אירופה למזרח התיכון לפעילות בלילה ואת הנותרים הסב לדגם GR.MK.1 לשימוש בטייסות 206 ו-220 של משמר החופים.

דגם D

מטוסים נוספים מדגם C הוזמנו ע"י צבא ארה"ב באפריל 1940. במטוסים אלה הוכנסה כמות שינויים כזו שהוחלף כינויים ל-B-17D, למרות שכינוי בואינג נשאר זהה. בדגם זה הוחלפו תריסי הקירור במנועים לשיפור הקירור, וכן הוכנסו שינויים במערכת החשמל, הוספו מקלעים, בוטלו מנשאי הפצצות החיצוניים והוסף איש צוות עשירי. דגם זה טס לראשונה ב-3 בפברואר 1941. והמטוסים סופקו לחא"א מפברואר עד אפריל, כשניתנה עדיפות באספקה ליחידות המוצבות מעבר לים. כאמור, מטוסי דגם C שלא סופקו לבריטים, הוחזרו לבואינג והוסבו לדגם החדש. כל המטוסים מדגם זה כבר נצבעו בצבעי הסוואה ירוק זית ואפור בגחון.

דגם E
 
דגם זה המריא לטיסתו הראשונה ב-5 בספטמבר 1941. בדגם זה הורכב לראשונה עמדת זנב ובה 2 מקלעי 0.5" ולצורך כך הוארך הגוף ב-1.8 מ'. אי אפשר היה להרכיב שם צריח עקב קוטרו הנמוך של הגוף באיזור הזנב. בעמדה זו כרע המקלען ברך והפעיל את מקלעיו בצידוד למעלה ולמטה. כן הורכב צריח עילי תוצרת "ספרי" מאחורי תא הטייס ובו זוג מקלעי 0.5" שהופעלו ע"י מהנדס הטייס. הבליטות האובליות בצידי הגוף הוחלפו בפתחים מרובעים ובהם עמדות למקלע 0.5". בגחון הורכב צריח ובו זוג מקלעים דומה כשהוא מופעל ע"י מקלען השוכב על גחונו ויורה דרך כוונת פריסקופית, ובחרטום השקוף נקבעו עמדות לירי ממקלע 0.3". המטוס היה כבד יותר והונע באותם מנועים, למרות זאת מהירותו לא ירדה עקב שיפורים אוירודינמיים שהוכנסו בו.

הנסיון המבצעי במטוס הוכיח עד מהרה שצריח הגחון היה בלתי יעיל לחלוטין ובלתי אפשרי להפעלה ולכן הורכב החל מהמטוס ה-113 בסדרת היצור צריח כדורי תוצרת ספרי. הצריח הכיל 2 מקלעי 0.5" והיה קטן במימדיו, דבר שהצריך מקלען קטן קומה, שהיה צריך להזדחל ולהדחק לתוכו לאחר ההמראה ללא מצנח. הצריח היה יעיל ביותר מפני שכיסה את כל חלקו התחתון של המטוס, אך כשהמטוס נפגע  נתקע הצריח ובתוכו המקלען.

בסופו של דבר היה דגם זה שונה בצורה דרמתית מקודמיו ומשופר הרבה יותר. הדרישה למפציצים הלכה וגברה ולכן הוחל ביצור המטוס גם במפעל בואינג בוויצ'יטה שבמדינת קנזס. בסך הכל יוצרו 512 מטוסים מדגם זה. הם הוצבו בלהק ההפצצה ה-7 בבסיסים באיזור האוקינוס השקט, ושני שלישים מהם הופלו או נהרסו בתקיפות יפניות. כן סופק המטוס לטייסות ח"א השמיני של חא"א בבריטניה החל מ-1 ביולי 1942 והגיחה המבצעית הראשונה שלהם היתה על מתקני הרכבת בראון-סוטביל בצרפת ב-17 באוגוסט 1942 שבוצעה ע"י מטוסי להק ההפצצה ה-97. בנובמבר 1942 הועברו טייסות רבות לצפון אפריקה בעקבות פלישת בנות הברית לשם.

חיל האויר המלכותי קיבל 45 יחידות וכינה אותם "פורטרס מרק IIA". ח"א המלכותי לא אהב את המטוס בעקבות הנסיון עם הדגם הקודם שסופק לו, ומצא שהצריחים החדשים "לא אפקטיביים" ומטען הפצצות "לא מתאים". בנוסף, הפסיקו הבריטים להפציץ לאור היום עקב האבדות הכבדות, והשתמשו במפציץ ה"לנקסטר" להפצצות אסטרטגיות בלילה, ולכן העבירו את הפורטרס למשמר החופים למשימות פטרול ימי, להן התאים גם עקב טווח הטיסה הארוך שלו.

דגם F

דגם זה היה דומה חיצונית לדגם E חוץ מכיפת החרטום השקופה שעוצבה ללא חיזוקי מתכת. אך פנימית הוכללו בדגם זה כ-400 שינויים. בין היתר הורכב צריח כדורי מסוג שונה, הוספו נושאי פצצות חיצוניים ולהבי מדחפים רחבים יותר, שופרו מערכות החמצן והבלימה, הוספו מסנני אבק לפתחי יניקת האויר של הקרבורטורים, הוסף עוד ציוד צילום והוספו פתחים בחרטום להצבת מקלעים. מנועי המטוס שונו לדגם  R-1820-97 החזק יותר, וגם בתי המנועים שונו כדי לאפשר הנצה של המדחפים המשופרים. כן הורכב כן נחיתה חזק יותר שאיפשר הגדלה של המשקל המירבי ל-65,000-72,000 ליברות.

המטוס הראשון מדגם זה המריא לטיסת הבכורה ב-30 במאי 1942. בגלל הכמות הגדולה של השינויים שהוכנסו במטוס חולק היצור למנות שנקראו BLOCK (בלוק), כדי להקל על אנשי התחזוקה בשדה להתמצא בין תת דגמי המטוס השונים.חלוקה כזו נהוגה בארה"ב מאז ועד היום, כך ש-50 המטוסים הראשונים כונו B-17F-1-BO ,המטוסים מהבלוק השני כונו B-17F-5-BO וכן הלאה. בלוק היצור האחרון לדגם זה היה 130.

עקב הדרישה הרבה למפציצים אלה נפתח קו יצור חדש במפעל בורבנק, קליפורניה, של חטיבת ווגה בחברת לוקהיד שם נבנו 500 יחידות מדגם זה, וכן במפעל החדש של דוגלס שהוקם בלונג ביץ' בקליפורניה שם יוצרו 605 יחידות. מנות היצור של המטוסים בשלושת החברות לא היו זהות לכן היה צורך להוסיף לכינוי המטוס אותיות שציינו את היצרן: BO לבואינג, DL לדוגלס לונג ביץ' ו-VE לווגה. המטוסים גם היו זהים חיצונית ואפשר היה לזהותם רק לפי מספר היצרן שלהם, ופנימית היו שונים בעיקר בחימושם ההגנתי. מטען הפצצות המירבי היה 9600 ליברות
אך לטווחים קצרים כיוון שבא על חשבון הדלק, לכן מטען פצצות טיפוסי היה 4000-5000 ליברות.

שינויים רבים הוכנסו במטוסים עוד לפני שהגיעו לטייסות עקב הנסיון הקרבי שנצבר. לדוגמה, במטוסים מבלוק 30 של בואינג ומבלוק 20 של ווגה ודוגלס הוספו מתלי פצצות חיצוניים לשתי פצצות 4000 ליברות, כך שבתוספת 8 פצצות של 1600 ליברות שנישאו בתא הפצצות, עלה משקל המטען ל-20,800 ליברות דבר שקיצר את הטווח והקשה על תימרון המטוס, וכמעט ולא הופעל מבצעית. גם קיבול מיכלי הדלק הוגדל עקב שינויים שנעשו ל-3630 ליברות.

היות וארצות הברית נכנסה ללחימה באירופה, נשלחו המפציצים והוצבו בלהקי ההפצצה של "חיל האויר השמיני" של ארה"ב שהיה ממוקם בבריטניה, שם הופעלו משדות תעופה בכל רחבי האי להפצצות באירופה. הנסיון שהצטבר בהפעלתם העלה גם שדגם זה רגיש לתקיפה של מטוסי אוייב מהחזית, ושלוחות השריון שהורכבו כדי להגן על הצוות כנגד התקפה חזיתית ווילונות המגן נגד רסיסי פגזי נ"מ מוקמו לא נכון. נעשו נסיונות בבסיסים לשפר את המיגון ולהגדיל את מספר המקלעים בחזית אך ללא הצלחה.
19 מטוסים מדגם זה הועברו לח"א המלכותי תחת הסכם החכר-השאל וכונו "פורטרס מרק 2". הם הוצבו מידית ב-8 טייסות של משמר החופים לפיטרול ימי ובשתי טייסות של פיקוד המפציצים.

דגם G

דגם זה הוכנס לקו היצור של המטוס ביולי 1943. השיפור העיקרי שהוכנס בדגם זה הוא צריח הסנטר ההידראולי תוצרת "בנדיקס" שהורכב מתחת לחרטום המטוס וצוייד בשני מקלעי 0.5". צריח זה נוסה בקרב ע"י מפציץ הליווי YB-40 (ראה בטבלה).במקור תוכנן הצריח להכנס לקו היצור בדגם F בלוק 135, אך השינוי היה גדול כל כך שהצדיק מספר דגם חדש: G-1. שיפור נוסף שהוכנס בדגם היה סגירת פתחי המקלעים בצידי הגוף בחלונות. המקלעים בצידי החרטום הושארו, אך מיקומם שונה כך שבצד שמאל היה המקלע במיקום קדמי יותר מצד ימין, וכן הורכבו במתקן הבולט לתוך זרם האויר, התקנה שעזרה לשפר את הראות מעמדת המקלען. כעת היה המפציץ מצוייד בלא פחות מ-13 מקלעי 0.5 אינץ'. עמדת זנב משופרת הוכנסה לקו היצור בבואינג החל מבלוק 80, בדוגלס החל מבלוק 45 ובווגה החל מבלוק 35. בעמדות אלה הוחלפה כוונת הטבעת הקלאסית בכוונת רפלקטור מתקדמת, שופר צידוד המקלעים, נבנו חלונות גדולים יותר לשיפור התצפית והוגדל החלל הפנימי לנוחות המקלען. עמדה זו נקראה "שאיין" כיוון שתוכנן ע"י מרכז שינויי השדה של חברת "יונייטד" בעיר שאיין שבמדינת וויאומינג. העמדה המשופרת הוכנסה גם כשינוי למטוסים קיימים.

צריח הגב תוצרת "ספרי" הוחלף בצריח תוצרת "בנדיקס" שהיה מהיר יותר ונתן ראות משופרת למקלען, ווסתי מגדשי המנועים ההידראוליים הוחלפו בווסתים חשמליים, ולבסוף הוחלפו בווסתים חדשים משופרים בעלי אמינות גבוהה.

יותר מאוחר במהלך היצור שונה מיקום עמדות מקלעי הצד כדי שהמקלענים לא יפריעו האחד לשני, ובבלוק היצור האחרון בוטל המקלע בגג עמדת האלחוטן, וכמות הכדורים למקלעי הצד הוגדלה ל-600.

המטוסים מדגם זה נבנו אצל כל יצרני המשנה, כבשיא היצור יצאו ממפעל בואינג בסיאטל שישה-עשר מטוסים חדשים בכל 24 שעות. בסיום היצור בשנת 1945 יוצרו 4035 מטוסי דגם G ע"י בואינג, 2395 ע"י דוגלס ו-2250 ע"י לוקהיד-ווגה.

פעילות מבצעית

המטוסים נכנסו לשירות בחיל האויר ה-8 וה-15 של צבא ארה"ב בבריטניה החל מסוף 1943, כשהחל  מינואר 1944 נשלחו המטוסים לטייסות ללא צבע עליון.
המפציצים הופעלו במשימות הפצצה רצופות לאור יום מעל אירופה ומעל גרמניה להשמדת התשתית הצבאית והתעשייתית שלה. הם הוטסו מבריטניה עם ליווי מטוסי קרב במבנים ענקיים של מאות מטוסים שהטילו אלפי טונות של פצצות מגובה רב כשהמטילנים נעזרים בכוונות ה"נורדן" שלהם כדי לנסות ולדייק בהפצצה. לדוגמה,235 מטוסי B-17G הפציצו את מפעל הגומי בהולס שבעמק הרוהר בגרמניה ב-22 ביוני 1943.

ב-17 באוגוסט 1943 הפציצו 147 מטוסים את מפעל מטוסי הקרב של מסרשמידט ברגנסבורג, ולאחריהם הפציצו 230 מטוסים את מפעל המיסבים הכדוריים של חברת "פאפניר" בשווינפורט. באותו היום הופלו 60 מפציצים. היות וטווח מטוסי הקרב שליוו את המפציצים לא היה ארוך מספיק, נאלצו מטוסי הקרב לנתק מגע בדרך למטרה ולחזור לבסיסם ואז מטוסי הקרב הגרמניים ואש הנ"מ עשו שמות במבני המפציצים ולפעמים עשרות מהם הופלו בכל גיחה, ואחרים הצליחו לעשות את דרכם חזרה לאנגליה כשהם פגועים קשות ואנשי צוותם פצועים או הרוגים בתוך המטוסים, וזאת הודות למבנהו הקשיח והחזק של המטוס שיכל לספוג פגיעות קשות. חלקם הצליחו לנחות והוצאו משירות עקב מצבם, ורבים אחרים התרסקו בנחיתה ואנשי צוותם נהרגו.

חיל האויר השמיני עשה בשלב זה הפסקה בגיחותיו כדי לאגור כוח, מטוסים וצוותים חדשים הגיעו לטייסות, וב-6 לספטמבר 1943 תקף מבנה בן 338 מטוסים את העיר שטוטגארט בגרמניה. שוב עטו על המפציצים מטוסי הקרב הגרמניים ולמרות לחימתם ההרואית של מקלעני המפציצים הצליחו הגרמנים להפיל ביום זה 30 ממטוסי ה-B-17 של המבנה, העיר כמעט ולא נפגעה.

מזג האויר הקשה מעל אירופה, ובמיוחד בחורף, גרם לביטול גיחות הפצצה רבות, וברבות אחרות לא יכלו המטילנים לראות את המטרות מבעד לכיסוי העננים הכבד. האמריקאים פנו לבריטים בבקשה למצוא פתרון לבעיה זו. הפתרונות שאומצו היו מערכת ניווט לטווח קצר שכונתה "ג'י", מערכת ניווט לטווח ארוך הנעזרת באותות רדיו שכונתה "אובו", ומכ"מ למיפוי פני הקרקע שכונה H2S. מכ"מ ה-H2S היה יעיל להפצצה דרך כיסוי העננים רק אם אפשר היה לזהות את המטרה עפ"י סימנים מזהים כמו גבעות ונהרות. הוא הורכב בתחילה בחרטום המפציץ,לאחר מכן החליף אותו מכ"מ ה-H2X שמוקם בראדום מתכנס באותו מקום ולבסוף הוזז אחורה והורכב במקום הצריח הכדורי בגחון. מטוסים המצויידים במכ"מ טסו כ-"פורצי נתיב" בראש המבנים, ולאחר שזיהו את המטרה הטילו עליה פצצות עשן לסימון. שיטה זו נוסתה לראשונה בהתקפה על העיר אמדן ב-27 בספטמבר 1943.
בשלב זה הסתבר שאורך חייו של מפציץ B-17  הינו 11 גיחות בממוצע לפני שיושמד, וזה אמר שסיכוייו של איש צוות במפציץ לשרוד "סיבוב" גיחות של 25 טיסות הם נמוכים ביותר, ובין היתר נעשו שיפורים כדי להעלות את סיכויי ההשרדות ע"י הפעלת מערכת בשם "מרבד" לשיבוש מכ"מ הבקרה של תותחי הנ"מ הגרמניים.

אך גם זה לא הספיק. ב"שבת השחורה" ב-14 באוקטובר 1943 תקף ח"א הגרמני ברקיטות כוח של  291 מפציצי B-17 שהגיעו להתקפה חוזרת על שווינפורט. הרקיטות פיזרו את המבנים, ואז הופלו 60 מפציצים, 5 נוספים התרסקו בנחיתה ועוד 12 נפסלו לטיסה עקב מצבם, 121 נוספים תוקנו והוחזרו לטיסה. הגרמנים איבדו 77 מטוסים.

המצב השתנה מקצה לקצה בדצמבר 1943. אז הגיעו לבריטניה מטוסי הקרב מדגם "מוסטנג" תוצרת ארה"ב ואלו, בעזרת מיכלים נתיקים יכלו ללוות את המפציצים עד לתוך גרמניה. כמו כן התחיל ח"א האמריקאי באותו חודש להשתמש באמצעי לשיבוש המכ"מ של תותחי הנ"מ הגרמניים. אמצעי זה היה ה"מוץ" הידוע שהוטל ע"י מטוסים במקומות שונים, שלא בנתיב המפציצים וגרם לגרמנים לחשוב שהמפציצים נמצאים במקום אחר.

ב-4 במרץ 1944 תקפו ה-B-17 לראשונה את ברלין בליווי מטוסי מוסטנג. הגרמנים היכו בדרך חזרה ו-23 מטוסי מוסטנג הופלו אך רק 5 מפציצים.

באוגוסט 1944 הגיע כוח מפציצי ה-B-17 האמריקאיים שמעבר לים ל-9 כנפות שבהן 33 להקים ובכל אחד 4 טייסות, רובם בבסיסים בבריטניה, והאחרים באוקינוס השקט ובים התיכון. עד סוף המלחמה גדל מספר המטוסים והגיע לשיא של 2370. הם הטילו על מטרות באירופה 640,036 טון פצצות ב-300,000 גיחות והצליחו להפיל 23 מטוסי אוייב לכל 1000 גיחות. 4735 מפציצי B-17 הושמדו בקרב ועוד 1000 הוצאו משירות עקב סיבות שונות. מטוס דגם G האחרון סופק ב-13 באפריל 1945. ובסוף המלחמה, ב-7 במאי 1945, הוצאו מאות מטוסי B-17 משירות והוצעו למכירה, מטוסים רבים אחרים הוסבו לדגמי משנה שונים ומשונים והמשיכו לטוס בח"א האמריקאי. שהוציא את המטוס האחרון משירות באוגוסט 1959, ובמקומות אחרים בעולם עד סוף שנות ה-80.

המטוס בחילות אויר ובמקומות אחרים
  • במשך מלחמת העולם השניה נחתו מפציצי B-17 פגועים נחיתות אונס במקומות שונים בגרמניה. הגרמנים גם הרכיבו עוד מטוסים מחלקים של מטוסים שהתרסקו עד שעמד לרשותם כוח של 40 מפציצים בכושר טיסה שכונו על ידם "דורנייר 200". הגרמנים השתמשו בהם כדי לאמן את טייסי הקרב שלהם בטקטיקות תקיפה על מפציצים, וכן הטיסו אותם בצבעיהם המקוריים למשימות שונות כמו חדירה לשטחי בעלות הברית לשם הצנחת סוכנים או הצנחת אספקה לסוכנים מקומיים. הטייסת המפורסמת ביותר של ח"א הגרמני שהפעילה מפציצי B-17 היתה 1/KG 200 שהפעילה  גם מטוסי שלל אחרים, עסקה בהצנחת סוכנים ובאחזקת ואספקת מסלולי נחיתה סודיים ומצבורי דלק במדבר המערבי.
  • ידוע ל לפחות מטוס אחד שהפעילו הגרמנים כמטוס פיתיון, מטוס זה היה מתגנב למבני B-17 החוזרים מגיחה, מתחזה למטוס פגוע ונחשל, ומפתה מטוס מהמבנה לצאת  ו"להגן" עליו, ואז היה יורה עליו ומפילו. שיטה זו גרמה לאמריקאים להיות חשדנים ביותר ולא פעם ירו אל מטוסיהם הפגועים שנשרכו אחרי המבנה כי חשדו שהם מתחזה גרמני.
    • שלושה עשר מטוסים מדגמי SB-17G ו-RB-17G סופקו לח"א של ברזיל בשנים 1954-1955. הם הוטסו במשימות חיפוש והצלה וכן סיור-צילום ויצאו משירות בסוף שנות ה-60.
    • חיל האויר הקנדי השתמש בשישה מטוסי B-17E/F להעברת דואר בטיסות טראנס אטלנטיות בין השנים 1944-1946.
    • הרוסים החרימו 17 מפציצים שנחתו בשטחם במשך שנות המלחמה.
    • חיל האויר של פורטוגל הפעיל 5 מטוסי SB-17G  בין השנים 47-60 למשימות חיפוש והצלה.
    • בצרפת השתמש המכון הגאוגרפי הלאומי ב-13 מטוסים לשם מיפוי פוטוגרפי בשנים 1948-1989.
    • חיל האויר של צ'ילה הפעיל כמה מטוסים B-17G למשימות חיפוש והצלה.
    • חיל האויר של דומיניקה הפעיל 2 מטוסים ובבוליביה טסו 26 מטוסים בשירות אזרחי.
    • סוכנות הביון המרכזית בארה"ב (CIA) הפעילה כמה מטוסים כאלה צבועים בשחור בשנות ה-50 מעל אדמת סין כעזרה לסינים הלאומנים ובהצנחת סוכנים.
    • רבים אחרים הופעלו כמטוסים אזרחיים לתובלה,מפציצי מים לכיבוי שריפות ומטוסי מיכלית.בשוודיה הוסבו 8 מטוסים שנרכשו מח"א ארה"ב בסכום סמלי של דולר אחד כמטוסי נוסעים ע"י חברת סאאב.
    • חיל האויר הישראלי הפעיל 3 מטוסים שנרכשו בארה"ב.
  • באוקינוס השקט הושמדו רוב מטוסי ה-B-17  על הקרקע בפתיחת הקרבות. התקדמות היפנים היתה מהירה כל כך שהאמריקאים הנסוגים השאירו מאחוריהם גם מטוסים שמישים. היפנים תפסו לפחות 3 מטוסי B-17 שהוטסו ליפן והשתמשו בהם לבחינה מדוקדקת של יכולותיהם ולפיתוח טקטיקות תקיפה למטוסי הקרב שלהם.
המחסור בחלפים ומצבם הרעוע גרם להעלמותם של מטוסי ה-B-17 מהשמים. נכון לדצמבר 2003 היו קיימים בעולם 48 מטוסי B-17 ומהם טסים 14 מטוסים, 19 מטוסים נמצאים בתצוגה במוזיאונים, 5 נמצאים בתהליך שיחזור ועוד 5 באחסנה.

פירוט דגמי  מטוסי ה- B-17 שיוצרו והוסבו לדגמים אחרים:

 

דגם

הערות

1

XB-17

בואינג דגם 299

2

Y1B-17

בואינג דגם 299B

3

Y1B-17A

בואינג דגם 299F

4

B-17B

בואינג דגם 299M

5

RB-17B

כינוי משנת 1942 למטוסים מדגם B שהוצאו משירות מבצעי

6

B-17C

בואינג דגם 299U . כינוי ח"א המלכותי:פורטרס MK.I.

7

RB-17C

כינוי משנת 1942 למטוסים מדגם C שהוצאו משירות מבצעי

8

B-17D

בואינג דגם 299H.

9

B-17E

בואינג דגם 299O.כינוי ח"א המלכותי:פורטרס IIA.הוסבו לדגמי B.MK.IIA ול-GR.MK.IIA (46 מטוסים)

10

RB-17D

כינוי משנת 1942 למטוסים מדגם D שהוצאו משירות מבצעי

11

B-17F-BO

בואינג דגם 299P. בלוק 1-25,27,30-50,55-130,יוצרו ע"י בואינג במפעל סיאטל,וושינגטון.כינוי ח"א המלכותי:פורטרס II.הוסבו לדגמי B.MK.II ול-GR.MK.II (19 מטוסים)

12

B-17F-DL

בלוק 1,5-75,80,יוצרו ע"י דוגלס במפעל לונג ביץ',קליפורניה

13

B-17F-VE

בלוק 1,5-50,יוצרו ע"י לוקהיד ווגה במפעל בורבנק,קליפורניה

14

FB-17F

כינוי חדש משנת 1945 למטוסי צילום מדגם F-9,F-9A

15

RB-17F

כינוי חדש לדגם FB-17F  משנת 1948 ואילך

16

XB-17F

מטוס מדגם F ששימש לניסויים בנאס"א

17

ZB-17F

כינוי משנת 1948 למטוסים מדגם F המציין שהמטוס "מיושן"

18

B-17G-B0

בואינג דגם 299P בלוק 1,5-35,40,45,50-60,65-110,יוצרו ע"י בואינג במפעל סיאטל,וושינגטון.דגם ח"א המלכותי:פורטרס III. הוסבו לדגמי B.MK.III ול-GR.MK.III (תשעים ושמונה מטוסים),וכן פורטרס IIIA  (ארבעה עשר מטוסים)

19

B-17G-DL

בלוק 5,10-30,35,40-70,75-95,יוצרו ע"י דוגלס במפעל לונג ביץ',קליפורניה

20

B-17G-VE

בלוק 1,5,10,15-40,45-90,95-110,יוצרו ע"י לוקהיד-ווגה במפעל בורבנק,

קליפורניה

21

CB-17G

מטוסים מדגם G שהוסבו לתובלת אח"מ.כינוי משנת 1946

22

DB-17G

כינוי חדש משנת 1947 למטוסים מדגם CQ-4

23

EB-17G

(דגם בואינג 299Z ) מטוסים מדגם  G שהוסבו לאחר המלחמה כמטוסי ניסוי למנועי הטורבופרופ קרטיס-רייט XT-35 ופראט אנד וויטני XT-34.כונו בתחילה EB- 2

24

FB-17G

כינוי משנת 1945 למטוסי צילום מדגם F-9C (ראה לעיל)

25

JB-17G

כינוי חדש משנת 1955 למטוסים מדגם EB-17G

26

MB-17G

כינוי שניתן לכמה מטוסים מדגם  G שהוסבו כמשגרים בניסויים של סוגי חימוש שונים

27

NB-17G

כינוי למטוסים מדגם G שהוסבו בצורה קבועה כמשגרים לניסויים הנ"ל

28

QB-17G

כינוי חדש משנת 1947 למטוסים מדגם BQ-7

29

RB-17G

כינוי חדש משנת 1948 למטוסי צילום מדגם FB-17G

30

SB-17G

כינוי חדש משנת 1948 עד שנת 1956 למטוסים מדגם H

31

TB-17G

כינוי למטוסים מדגם G שהוסבו לאימון

32

VB-17G

מטוסים מדגם G שהוסבו לתובלת אח"מ

33

WB-17G

מטוסים מדגם G שהוסבו לסיור מזג אויר (סערות)

34

XB-17G

כינוי למטוס מדגם G שהוסב לניסויים

35

B-17H

כינוי משנת 1945 ל-50 מטוסים מדגם G שהושבו לחיפוש והצלה עם סירת הצלה מוצנחת מתחת לגחונם. כונו "דמבו"

36

TB-17H

כינוי משנת 1945 למטוס אימון לחיפוש והצלה.יצור בוטל

37

XB-38

מטוס B-17E שהוסב במפעל ווגה (ווגה דגם 117) למטוס ניסוי למנועי אליסון V-1710-89 . אבד ביוני 43'

38

XB-40

מטוס מדגם  F שהוסב בווגה (ווגה דגם 217 ) בשנת 1942 כא"ט למטוס ליווי חמוש למפציצים

39

YB-40

 

 20 מטוסים מדגם F  שהוסבו בשנת 1943 בווגה (דגם V-139-3 )למטוסי ליווי חמושים למפציצים

40

TB-40

כינוי ל-4 מטוסים מדגם F שהוסבו כמטוסי אימון לדגם YB-40

41

PB-1

כינוי צי ארה"ב ל-2 מטוס מדגם F שהועבר אליו בשנת 1945 לסיור ימי

42

PB-1G

 17 מטוסי PB-1 שהועברו בשנת 1946 למשמר החופים למשימות חיפוש והצלה.טסו עד שנת 1959

43

PB-1W

מטוסים מדגם G שהוסבו ע"י הצי לשימוש במשימות נצ"ל ואתראה מוקדמת  בעזרת מכ"מ חיפוש מדגם  APS-20 ומיכלי דלק נוספים מתחת לכנפיים.

44

XPB-1

מטוס מדגם PB-1 שהוסב כמטוס ניסוי למנוע סילון

45

QB-17L

כינוי חדש משנת 1955 למטוסים מדגם QB-17G

46

QB-17N

כינוי חדש משנת 1955 למטוסי QB-17G שהוסבו למטוסי מטרה אלטרנטיביים

47

DB-17P

כינוי חדש משנת 1955 למטוסים מדגם DB-17G

48

QB-17P

כינוי משנת 1955 למטוסים מדגם DB-17P שהוסבו למטוסי מטרה

49

F-9

כינוי משנת 1942 ל-16 מטוסים מדגם F שהוסבו לצילום עם מצלמות טרימטרוגון בחרטום,ומצלמות נוספות בתא הפצצות ובחלק הגוף האחורי.

50

F-9A

כינוי משנת 1942 ל-25 מטוסים מדגם F שהוסבו לצילום עם סידור מצלמות שונה.

51

F-9B

מטוס אחד מדגם F-9A שהוסב בשנת 1943 ממטוס דגם G

52

F-9C

כינוי משנת 1944 למטוסים מדגם  G שהוסבו לצילום

53

XC-108

מטוס מדגם E שהוסב כמטוס תובלת אח"מ לשימוש גנרל מקארתור בשנת 1943.כונה "באטאאן"

54

YC-108

מטוס מדגם F שהוסב בשנת 1943 לתובלת אח"מ

55

XC-108A

מטוס מדגם E שהוסב כאב טיפוס למטוס תובלה בלתי חמוש עם דלת העמסה  

56

XC-108B

מטוס מדגם F  שהוסב לניסויים כמטוס תובלה  לנשיאת דלק לשימוש בנתיב מעל הרי ההימלאיה.

57

CQ-4

מטוסים להנחיית מטוסי BQ-7 ע"י רדיו לאחר הטסתם לאיזור המטרה

58

BQ-7

כינוי ל-25 מטוסים מדגם F ו-G משומשים שהוסבו כפצצות מעופפות מונחי רדיו ונשאו 9 טון חנ"מ טורפקס ומרעום הקשה.שם הקוד היה "אפרודיטה". הפרוייקט נחל כישלון חרוץ

59

299AB

הסבה שנעשתה בשנת 1946 למטוס מדגם G כמטוס מנהלים לחברת TWA



פירוט הכמויות שיוצרו מכל דגם עיקרי של המטוס:  

 

 

בואינג

דוגלס

לוקהיד-ווגה

סה"כ

299

1

 

 

 

Y1B-17

13

 

 

 

Y1B-17A

1

 

 

 

B-17B

39

 

 

 

B-17C

38

 

 

 

B-17D

 

42

 

 

 

B-17E

512

 

 

 

B-17F

2300

605

500

3405

B-17G

 

4035

2395

2250

8680

סה"כ מטוסים שיוצרו

2750

3000

2750

12,731

סה"כ מטוסים שאבדו בקרב

 

 

 

4735


נתוני מטוס דגם B-17G

מידות:

מוטת כנפיים:31.62 מ'

אורך(צריח אחורי סטנדרטי):22.78 מטר.

אורך (צריח אחורי מדגם שאיין):22.66 מטר

גובה:5.82 מטר

שטח כנפיים:131.9 מ"ר

מוטת מיצבי גבה:13.10 מטר

משקלים:

משקל ריק:16,390 ק"ג

משקל ריק מצוייד:17,237 ג"ג

משקל המראה מירבי רגיל:29,711 ק"ג

משקל המראה מירבי:32,659 ק"ג

מהירויות:

מהירות מירבית (בכח מנוע מירבי לחירום):486 קמ"ש (263 קשר) בגבה 25,000 רגל.

מהירות מירבית רגילה:462 קמ"ש (250 קשר) בגבה 25,000 רגל.

מהירות שיוט רגילה:293 קמ"ש (158 קשר) בגבה 10,000 רגל.

מהירות שיוט חסכונית:257 קמ"ש (139 קשר).

זמן נסיקה לגבה 20,000 רגל :37 דקות.ל-25,000 רגל:41 דקות.

תקרת טיסה:35,600 רגל.(10,850 מטר)

מרחק המראה:3,400 רגל (1036 מטר)

טווחים

טווח מבצעי עם מטען פצצות במשקל 4000 ליברות:2,900 ק"מ (1,565 מייל) בגבה 25,000 רגל

טווח מירבי ללא פצצות ועם דלק מירבי:5,471 ק"מ (2,958 מייל)

טווח מירבי ללא פצצות,עם דלק נוסף:7,080 ק"מ (3,820 מייל)

תיאור המטוס

מנועים:4 מנועי בוכנה כוכביים,מקוררי אויר,9 צילינדרים דגם R-1820-97 סאיקלון 9 (סדרה G-200 )

יצרן:רייט אירונאוטיקל קורפוריישן,פטרסון,ניו-ג'רסי.(חטיבת המנועים של חברת קרטיס-רייט)

כל מנוע מצוייד במגדש טורבו דגם B-22 תוצרת ג'נרל אלקטריק.המגדש היה ממוקם בתחתית בית המנוע והונע ע"י גזי הפליטה.תפקידו היה להגביר את יעילות האויר הדליל בגבה רב ע"י כך שדחס יותר אויר לפתח יניקת האויר למנוע ובכך גרם למנוע לתת יותר כוח.האויר הדחוס ממגדש הטורבו גם הועבר למגדש מכני כדי לשפר את תערובת האויר והדלק הנכנסת לצילינדרים. בכל בית מנוע נמצא מיכל שמן מנוע בקיבול 148 גלון.

המנועים סיפקו 1200 כ"ס כל אחד ב-2500 סל"ד להמראה, 1000 כ"ס בגבה 25,000 רגל ו-1380 כ"ס לחירום בגבה 26,700 רגל.

מדחפים:מתכתיים בעלי 3 להבים בקוטר 3.54 מטר דגם "הידרומטיק" תוצרת המילטון סטנדרט.

גוף:מתכתי בעל שלד חצי קונכי המורכב מחציצים  ומיתרים בהיקף המחוברים יחדיו בעזרת אורכנים  ומקשיחים אורכיים .כל השלד מצופה בציפוי מאומץ מאלומיניום מסומרר.תא הפצצות ממוקם בגוף בין קורות הכנפיים ותופס את כל חלל הגוף.הפצצה הגדולה ביותר שאפשר היה לאחסן שם היתה של 2000 ליברות.הצוות ממוקם בגוף בצורה הבאה:הקברניט וטייס המשנה בתא הטייס,מתחתם,בחרטום יושב המטילן,מאחורי תא הטייס נמצא תא הנווט ובו מצפן דגם D-12,ובגגו כיפת האסטרודום השקופה לתצפית בכוכבים.באמצע גוף המטוס נמצא תא האלחוט ובו אלחוטן המפעיל מכשיר קשר דו ערוצי ומכשיר ביות רדיו.בגחון נמצא הצריח הכדורי ובו המקלען,ובגב המטוס צריח שאותו מפעיל מהנדס הטייס.בגוף האחורי נמצאים שני מקלעני הצד ובזנב נמצא מקלען הזנב.ציוד החמצן במטוס מאפשר חיבור לכל איש צוות.כן מצוייד המטוס בטייס אוטומטי ובשתי סירות הצלה מתנפחות דגם A-2.אנשי הצוות לבושים במכנסי עור עם פרוות כבש לחימום ומעליהם מעילי עור כבש עבים וכפפות,ומעל כל זאת את חגורת ההצלה המפורסמת דגם B-4 שכונתה "מיי-ווסט".אנשי הצוות חובשים כובעי טיסה עשויים עור ובהם האוזניות של מע' הקשר הפנימית.המצנחים מאוחסנים בתאים בדפנות המטוס המאפשרים גישה מהירה בזמן חירום.

כנפיים:מתכתיות,אמצעיות,חתך פרופיל הכנף משתנה מסוג NACA 0018 בשורש לסוג NACA 0010 בקצה.יחס רוחב/גבה הכנף הוא 7.58:1 ויחס ההצרה 2.4:1.דיהדרל הכנף הוא 4.5°  והמשיכה לאחור היא 8.25° בשפת ההתקפה. מבנה הכנף מורכב משני חלקים פנימיים הנושאים את המנועים,שני חלקים חיצוניים וקצוות הניתנים לפירוק העשויים בעיקר מנתך אלומיניום,עם שתי קורות ראשיות,צלעות וציפוי אלומיניום מאומץ.המדפים הם מסוג מפציל,מופעלים חשמלית ונמצאים בחלק הכנף הקרוב לגוף.המדפים והמאזנות מצופים בבד,ולמאזנות יש לוחוני בקרה וקיזוז.בתוך כל כנף נמצאים 15 מיכלי דלק נאטמים מעצמם.שפות ההתקפה של הכנפיים מצויידות בשרוולי גומי מתנפחים נגד הקרחה.

יחידת הזנב:בנוייה משלד אלומיניום מצופה בפח חלק.ההגאים מצופים בבד ובעלי לוחוני בקרה וקיזוז.שפות ההתקפה מצויידות בשרוולי גומי מתנפחים נגד הקרחה.

כן נחיתה:בעל גלגל זנב.בכני הנחיתה הראשיים ישנם משככי זעזועים אויר/שמן,בלמים הידראוליים והעלאה חשמלית.גלגל הזנב מתכנס.

דלק:2780 גלון הנישא ב-6 מיכלים הנאטמים מעצמם (במקרה של פגיעה) בשורש כל כנף ובתשעה מיכלי הזנה משניים נאטמים מעצמם קרוב לקצה הכנף.אפשר היה להתקין מיכלים נוספים שליכים בתא הפצצות להארכת הטווח שהעלו את הקיבול ל-3612 גלון.

חימוש:כאמור מצוייד המטוס בחימוש הגנתי שהוא מקלעים בקליבר 0.5" דגם AN-M2 או AN-M3 תוצרת בראונינג.משקל המקלע היה 29 ק"ג,אורכו 1.45 מטר,מהירות הלוע 930 מטר/שנייה וקצב האש 750 כדור לדקה.הכדורים היו משלושה סוגים:נותב בעל קליע צבוע בקצהו באדום,מצית,צבוע בכחול,וחודר שריון הצבוע בצבע כסף בקצהו.אורך הכדור 138.9 מ"מ ומשקלו 49 גרם.הפעלת המקלעים  והזנתם היתה חשמלית.

מיקומי המקלעים:

2 מקלעים עם 300 כדור כ"א בצריח סנטר הידראולי תוצרת "בנדיקס", המופעל ע"י המטילן

2 מקלעים בצריח גב הידראולי תוצרת "בנדיקס" המופעל ע"י מקלען.

2 מקלעים עם 500 כדור כ"א בצריח כדורי תוצרת "ספרי" בגחון המופעל ע"י מקלען.

2 מקלעים עם 500 כדור כ"א בצריח זנב,מופעלים ע"י מקלען

1 מקלע עם 400 כדור בעמדת צד ימנית,מופעלים ע"י מקלען

1 מקלע עם 400 כדור בעמדת צד שמאלית,מופעלים ע"י מקלען

1 מקלע עם 500 כדור בגג תא האלחוט,מופעל ע"י האלחוטן.

2 מקלעים עם 500 כדור כ"א בעמדות בצידי בחרטום,ימין ושמאל,מופעלים ע" הנווט.

החימוש ההתקפי של המטוס הן הפצצות. המטוס נושא מטען פצצות למשימה בטווח ארוך במשקל 1814 ק"ג,ומטען פצצות מירבי במשקל 4354 ק"ג.
 

סוגי הפצות שנישאו ע"י המטוס:

כמות

סוג

דגם

מילוי

משקל (ליברות)

2

הרס,ש"כ

AN-M34,AN-M66

טי.אנ.טי

2000

6

הרס,ש"כ

AN-M44,AN-M65

טי.אנ.טי

1000

12

הרס,ש"כ

AN-M43,AN-M64

טי.אנ.טי

500

16

הרס,ש"כ

AN-M31

טי.אנ.טי

300

16

הרס,ש"כ

AN-M57

טי.אנ.טי

250

24

הרס,ש"כ

AN-M30

טי.אנ.טי

100

12

תבערה

AN-M17 (מצרר של 110 פצצות M50 )

מגנזיום

500

12

תבערה (בריטית)

 

תערובת גומי/בנזין

500

16

תבערה (בריטית)

 

תערובת גומי/בנזין

250

24

רסיסים

AN-M41 במצררים

טי.אנ.טי

100

16

רסיסים

AN-M41 במצררים

טי.אנ.טי

200

40-42

תבערה

AN-M47A-1

פוספור

100

4

נפלאם(פצצת אש)

Class C

סולר

108 גלון


הערה:בטבלה הנ"ל מפורטים סוגים מייצגים של הפצצות.על המטוס הוטענו במקרים רבים פצצות לפי סוג המשימה ולפעמים שילובים של סוגי פצצות שונים ומרעומים שונים.

כוונת ההפצצה:במטוס מורכבת כוונת הפצצה תוצרת "נורדן".כוונת זו,שהיתה כל כך סודית,עד שצוותי המפציצים היו צריכים להשבע להגן עליה בחייהם.היא תוכננה ע"י קרל נורדן,שקלה 50 ליברות,והיתה למעשה מחשב סיפרתי מכני שהיה מורכב מג'יירו,מנועים,גלגלי שיניים,מנופים וטלסקופ.תפקיד הכוונת היה לחשב את הרגע המתאים להשלכת הפצצות כדי לפגוע במטרה .כשהופעלה כיאות,היתה מסוגלת לגרום לפצצה לפגוע ברדיוס 100 רגל מהמטרה מגבה הפצצה של 4 מייל.תפקיד המטילן היה להכניס לכוונת את הנתונים:מהירות אויר,מהירות הרוח וכיוונה,גובה הטיסה וזוית הסחיפה. כשהמטוס הגיע לאיזור המטרה,היה הקברניט מעביר את השליטה במטוס למטילן ולכוונת.הכוונת היתה גם טייס אוטומטי והיא הטיסה את המטוס והטילה את הפצצות מעל למטרה,ואפילו תיקנה סטיות בכיוון המטוס בזמן הגישה להפצצה.

הצוות ותפקידיו:

קברניט:מפקד המטוס.אחראי לבטיחותו ולתפקודו היעיל של הצוות.מעל ומעבר להטסת המטוס,הוא אחראי לאימון הצוות,על תיאום עבודת הצוות,איכות התפקוד ועל המוראל.הקברניט יושב במושב השמאלי בתא הטייס.

טייס משנה:מתפקד כעוזרו של הקברניט,עליו להכיר את כל תחומי האחריות של הקברניט כדי שיוכל להחליפו בשעת הצורך,לפני ההמראה מבצע את בדיקות הטרום טיסה עם אנשי הצוות האחרים,ובזמן הטיסה הוא אחראי על המצערות .

הנווט:תפקידו להנחות את המטוס לעבר מטרתו מרגע ההמראה ועד חזרתו לבסיסו.הוא אמור להכיר את כל עזרי הניווט הקיימים וכן להתמצא בניווט עיוור,כיול מכשירים,להשתתף בתדריך לפני הגיחה ובתחקיר שלאחריה,ולהפעיל את צריח הגב במטוס בשעת הצורך.

המטילן:אחראי לדיוקה ולאפקטיביות של ההפצצה.הוא מפקד על המטוס בזמן ההפצצה ויכול גם לשלוט במטוס דרך כוונת ההפצצה כדי להנחות את המטוס לנקודה המדוייקת. המטילן לומד את המטרה ונתוני מזג האויר שמעליה לפני הגיחה ומחמש את הפצצות באויר מעל לשטח האוייב.הוא גם מפעיל בשעת הצורך את המקלעים שבחרטום.

אלחוטן:אחראי על ציוד האלחוט שבמטוס.תפקידיו הם לדווח לטייס על מיקומו,לעזור לנווט ולשמור על ציוד האלחוט שמיש ומכוייל,ולבצע רישום.מעבר לכך הוא מפעיל מצלמות בגיחות צילום,ובשעת הצורך מפעיל את המקלע שבגג תא האלחוטן.

מהנדס הטייס:עליו להכיר את המטוס ומערכותיו טוב יותר מכל אנשי הצוות כדי לאתר תקלות ולתקנן בזמן הטיסה.הוא מפקח על פעולת המנועים,על תצרוכת הדלק ועל תקינות פעולת כל הציוד שבמטוס.הוא גם עוזר לאלחוטן ולמטילן בתפקידיהם.הוא גם מפעיל את צריח הגב בשעת הצורך.

מקלענים:אחראים על הגנת המטוס בזמן התקפה עליו מצד מטוסי קרב.עליהם להכיר את מבנה ופעולת מקלעיהם וכן את אזורי הכיסוי שלהם,וכן לדעת להפעיל אותם בכל תנאי הטיסה.כפי שהוזכר בפרקים הקודמים,מקלען צריח הגב יושב בצריח ומפעיל זוג מקלעי 0.5",מקלען הגחון שוכב בצריח הכדורי ומתפעל מקלעים דומים,מקלעני הצד עומדים בחלק הגוף האחורי וכל אחד יורה במקלע 0.5" הניצב ע"ג חצובה,ומקלען הזנב כורע ברך בעמדת הזנב ומתפעל זוג מקלעים נוסף,ואילו בחרטום מפעיל המטילן את מקלעי החרטום וצריח הסנטר.

מטוסי ה-B-17 בחיל האויר

מדינת ישראל הצעירה וחיל האויר שלה נזקקו לכל כלי טייס שיכלו שליחי הרכש למצוא ברחבי העולם. בארצות הברית פעלו שליחי רכש רבים וביניהם אל שווימר שהיה מנכ"ל חברת "אל שווימר שירותי תעופה" שפעלה מבורבנק, קליפורניה.שני מטוסי B-17 מאוזרחים היו בבעלות צ'רלי ווינטרס מפלורידה, שהשתמש בהם להעברת פירות טריים בין פוארטו-ריקו ומיאמי.שווימר רכש ממנו את המטוסים כשאת המימון השיג אליהו סחרוב שהגיע לארה"ב להמשך פעילות הרכש שם.

המטוס הראשון, מדגם B-17G-95-DL יוצר במפעל חברת דוגלס בלונג ביץ', קליפורניה, וקיבל את מס ח"א האמריקאי 44-83753. המטוס לא סופק לח"א האמריקאי עד תום המלחמה והוכרז כעודפים. הוא נרשם ע"ש צ'רלי ווינטרס כ-NL5024N.

המטוס השני, מדגם B-17G-95-DL יוצר באותו מפעל וקיבל את מסח"א האמריקאי 44-82851. נרשם ע"ש צ'רלי ווינטרס כ-NL-1098M.

שני מטוסים נוספים אותרו בטולסה, אוקלהומה.
מטוס מדגם B-17G-60-VE שיוצר במפעל לוקהיד-וגה וקיבל את מסח"א ארה"ב 44-8381. נרשם לאחר המלחמה ע"י חברת יוניברסל אויאיישן מטולסה כ-NL5041N והופעל למטרות צילום אוירי.
מטוס מדגם B-17G-95-DL יוצר במפעל דוגלס בלונג ביץ', קליפורניה וקיבל את מס ח"א ארה"ב 44-83842. נרשם כ-N1212N ואח"כ ע"ש חברת יוניברסל אויאישן כ-NL7712M. למרות איזרוחו, נשארו במטוס צריחי המקלעים המקוריים וידוע שהשתתף לפחות באחד מהסרטים שנעשו בהוליווד בתחילת 1948.

המטוסים הועברו למוסכי חברתו של שווימר בבורבנק והוכנו לטיסה ארוכה. ההכנות התנהלו במהירות מפני שהבולשת האמריקאית עקבה אחרי פעילות אל שווימר וחבריו. המטוסים היו מוכנים לצאת לש"ת הבין לאומי של מיאמי בתאריך 12.6.48.

נשכרו שלושה טייסים: דייב גולדברג, שעבד בעבר בחברתו של צ'רלי ווינטרס, סמוקי לי והארולד רוטשטיין, כשלכל אחד הובטח שכר של 1000 דולר עבור ההעברה לאירופה. כמה ימים לפני הטיסה נשאל גולדברג אם יסכים לטוס כטייס משנה כיוון שאותר טייס, קולונל לשעבר בח"א האמריקאי, שלו יותר שעות על המטוס ושמו יראה טוב יותר בניירות. היות והשכר לא השתנה גולדברג הסכים. הם המריאו במטוס N5041N והטיסה ממיאמי לסן חואן בפוארטו-ריקו התנהלה ללא אירועים מיוחדים. על המטוס גם היה נווט בשם כהן ועוד 10 צעירים שתוארו כ"פקחי העמסה".

בזמן התדלוק והמנוחה בסן-חואן השתכר הקולונל ובבוקר נגרר למטוס שהוטס ע"י גולדברג והנווט. כיוון הטיסה היה לאיים האזוריים, טיסה של 21 שעות. לאחר 10 שעות התעורר הקולונל והחליף את גולדברג על ההגאים. לאחר כמה דקות נפל הנווט דרך לוח הזכוכית שהותקן ברצפת החרטום לשם משימות הצילום האוירי שבהן עסק המטוס קודם לכן והחל להישאב החוצה. גולדברג נכנס לתא הטייס, האט את מהירות המטוס והפעיל את הטייס האוטומטי, וכך משכו את הנווט פנימה.

למרבה המזל הם הצליחו לאתר את משואת הרדיו של שדה סנטה מריה לאחר 20 שעות טיסה. אך מזג האויר מעל השדה היה גרוע ובסיס העננים היה נמוך ביותר. אז הכריז הקולונל שגישת מכשירים הינה מסוכנת מידי היות שהאי מכוסה בהרים, ושהוא עומד להנחית את המטוס בים ליד החוף. גולדברג "העיף" אותו מכסא הקברניט ונחת בשלום. את יתרת הדרך לצ'כוסלובקיה עשה המטוס כשגולדברג על ההגאים לבדו.

כל שלושת המטוסים הגיעו לבסוף לשדה זאטץ, שהיה 40 מייל צפונית-מערבית לפראג ב-14 ליוני 1948. אנקטודה מעניינת היא, שתכנית הטיסה שהציגו המטוסים בהמריאם מהאיים האזוריים, הגדירה את יעד הטיסה כשדה איאצ'יו שבקורסיקה. היות ושדה איאצ'יו לא הודיע לאיים האזוריים על נחיתת המטוסים שם, פורסם בהרחבה בכלי התקשורת שהמטוסים נעלמו.

בזאטץ נטל ריי קורץ את האחריות להבאת המטוסים לכושר מבצעי. לאחר עבודה של 24 שעות ביממה במזג אויר גרוע ותוך כדי חג צ'כי בו לא הופיעו המכונאים הצ'כים לעבודה, וחוסר בציוד מתאים ותוך קשיים רבים נוספים, המטוסים הובאו למצב "כמו" קרבי. הורכבו בהם מקלעי חי"ר קלים גרמניים בעמדות הצד ובעוד כמה מקומות, והורכבו נושאי פצצות וכוונת הפצצה.

בינתיים עשו אנשי הרכש בארה"ב ימים כלילות בנסיון להוציא משם את המטוס הרביעי (NL7712M). המטוס הועבר ע"י ארווין שינדלר לשדה התעופה בווסטצ'סטר שבמדינת לונג-איילנד ביום ראשון ה-11 ביולי 1948. צוות המטוס הבין שהרשויות עלולות להגיע לשם בכל רגע. היה במטוס מספיק דלק כדי להגיע לנובה-סקוטיה ולכן הגיש שינדלר תכנית טיסה לאימונים בחוף המערבי. הצוות עלה למטוס והמריא מיד. אנשי הבולשת הפדרלית הגיעו לשדה חצי שעה מאוחר יותר. בבסיס ח"א המלכותי הקנדי בדארמות שליד הליפקס שבו נחתו פיברק שינדלר סיפור על כך שנאלץ לנחות שם עקב מזג אויר גרוע ועזרי ניווט לא תקינים. שינדלר חשב שהכל בסדר ומאמינים לו אך לפתע נשמעה ברדיו שבמפקדת הבסיס הודעה על מטוס B-17 שהוטס בצורה לא חוקית אל מחוץ לארה"ב בדרכו לישראל והצוות נעצר. לבסוף שוחרר הצוות ב-14 ליולי ונקנס ב-100 דולר. בשיחת טלפון לאשתו הבין שינדלר שיוכל להגיע לאיים האזוריים שם בוצעה עסקה כל שהיא עם שלטונות פורטוגל והם יוכלו לתדלק ולהמשיך לצ'כוסלובקיה. הקנדים הורו לשינדלר לטוס לניו יורק. הוא הגיש תכנית טיסה לבוסטון אך לאחר 12 שעות נחת באיים האזוריים שם הבין שינדלר שלא הכל כשורה. קבלת הפנים שציפתה להם היתה טובה מידי! הסתבר שהפקידים הפורטוגליים ציפו לגנרל אמריקאי שאמור היה להגיע בדגם תובלת האח"מ של ה-B-17 הצוות העייף של מטוסו של שינדלר הלך לנוח, והשלטונות החרימו מיידית את המטוס ואנשיו נעצרו עד שהוחזרו לארה"ב בטיסת פן-אם הבאה.

בינתים הסתיימה בארץ ההפוגה הראשונה בקרבות מלחמת השחרור והועברו הוראות דחופות לצוותי המטוסים שחיכו במלון "סטלינגרד" בזאטץ להשלים את ה"לג" האחרון של העברת המטוסים לארץ ובדרך להפציץ את מצרים. טיסה ארוכה יותר מטיסות ההפצצה על ברלין!.

המטוסים חומשו בפצצות 550 ליברות גרמניות שנמצאו במזבלת חימוש צ'כית שהותאמו אך בקושי לנושאי הפצצות, ובשעה 09:30 בבוקר ה-14 ליולי המריאו בדרך למטרה, לא לפני שבזמן חימום המנועים נשרפו במטוסו של קורץ שני מגברי זרם, ווסת סיבובי המדחף במנוע מס' 1 נתקע ב-2400 סל"ד, לחץ הסעפת במנוע מס' 2 לא עלה מעל 18 אינץ', והאופק המלאכותי סירב לפעול. בדרך נתקל המבנה במזג אויר גרוע ומערבולות מעל אוסטריה שגרם לפיזורו. המבנה התכנס מעל לחוף היוגוסלבי, ובעוברו מעל אלבניה נורתה עליו אש נ"מ שלא גרמה לנזק.

ליד כרתים התפצל המבנה והמטוס המוביל אותו הטיסו ריי קורץ וביל כץ טיפס לגובה 25,000 רגל חצה את הגבול המצרי ליד אל עלמיין 200 מייל צפונית מערבית לקהיר, והתביית על אלומת הרדיו משדה התעופה בפאיד שליד התעלה.

לפתע התעלף הנווט וקורץ הבין שמערכת החמצן במטוס לא מתפקדת. הוא הנמיך לגבה 15,000 רגל עד שאנשי הצוות התאוששו והעבירו את וסתי החמצן למצב חירום, ואז טיפס חזרה לגובה המקורי, ובשעה 21:40 הגיע לקהיר המוארת והפציץ את ארמון אבאדין, ארמונו של המלך פארוק. קורץ הנמיך את המטוס וכיוונו לצפון מערב בדרך לישראל, ונחת בעקרון שעה מאוחר יותר.

והאחרים, אותם הטיסו נורמן נומיץ ואל ראיסן הגיעו לאל עריש ורפיח לאחר רדת החשיכה והפציצו אותן. לעבר המפציץ שהפציץ את רפיח נורתה אש נ"מ מהבסיס הבריטי הסמוך, אך הוא לא נפגע והצליח לנחות בעקרון בשעה 22:45, בערך באותו הזמן שבו הגיעו האחרים.

באותו הלילה, שניים מהמטוסים חומשו בעקרון והמריאו לאל עריש כדי להפציצה שוב בעוד 6000 ליברות פצצות.

מפציצי ה- B-17G של טייסת 69 ביצעו במלחמת השחרור כ-200 גיחות הפצצה.


 

 

 

 

לייבסיטי - בניית אתרים