© נכתב ע"י ערן והראל דובדבני.

הפלת מטוס ה"ענק" – "סטרטוקרוזר" מהטייסת "הבינלאומית"
  
גם בתקופה שלאחר מלחמת ההתשה, כמו גם בכל תקופה אחרת, המשיכו טייסות התובלה בפעילויותיהן השוטפות בתחומי התובלה ובתחומים המבצעיים, כגון משימות צילום ול"א. במהלך אחת ממשימות צילום אלו, פקד את הטייסת "הבינלאומית" אסון מבצעי ובו הופל אחד ממטוסי ה"ענק" שלה באמצעות טיל קרקע-אוויר מצרי מסוג "SA-2". הטיסה נערכה ב-17 בספטמבר 1971, בגובה של 28,000 רגל ובמרחק של כ-22 ק"מ מזרחית לתעלת סואץ, באזור שמול דוור-סואר והאגם המר הגדול. מארב הטילים המצרי הוכן כנראה עקב הפלת מטוס "סוחוי 7" שישה ימים קודם לכן. המטוס נפגע מן הטיל, איבד גובה והתרסק אל הקרקע כאשר מתוך כל אנשי צוותו, שמונה במספר, נהרגו שבעה ורק איש צוות אחד, המכונן המוטס רס"ן חנניה גזית, הצליח להיחלץ, לצנוח ולשרוד את ההתרסקות.

סיפר חנניה:

"בשעה 13:47 נכנסנו לפניה מול פורט-סעיד בכיוון דרום. טסנו בגובה 28,000 רגל במזג אוויר בהיר ויציב. ביצועי המטוס היו מדויקים. פטפטנו על תוכניות הבילוי לערב והאווירה היתה מצוינת. ככל שהתקרבו מחוגי השעון לזמן הביצוע, התכנס כל איש צוות בעצמו, עסוק בהכנה מושלמת ומדויקת של חלקו. הקברניט ווידא שכל אנשי הצוות חגורים במצנחים, שמערכות החמצן תקינות ומחוברות ושהקשר הפנימי עובד. העשייה העסיקה אותנו והסיחה את המחשבה ממה שעלול לקרות. ההרגשה היתה שהכל מבוצע בדיוק לפי התכנית.

בשעה 14:10, כשהמטוס טס ממזרח לתעלה, צפונית לאגם המר הגדול, נשמע פיצוץ רועם והמטוס היטלטל טלטלה אדירה. מיד אבדה השליטה במטוס והוא החל להסתחרר. ה"סטרטוקרוזר" התמלא עשן לבן והתקשיתי לראות אפילו את לוח ההפעלה שלי.

ההרגשה הראשונית היתה פחד מקפיא ומשתק. לאחר כמה שניות התגבר ההיגיון. כולנו הבנו כי יש להמשיך בפעילות, לנסות לתקן את המצב או לנטוש. בתחילה הייתי דבוק לכסא בלי יכולת לזוז, ומיד אח"כ מצאתי עצמי מרחף בתקרת המטוס, מונע ע"י הכוח הצנטריפוגלי. הבחנתי בקברניט המנסה להשתלט על המטוס ללא הצלחה, ושמעתי אותו צועק: אין שליטה, לקפוץ! בהתאם להנחיות התדריך, הוטל עלי לבצע מספר פעולות בלוח ההפעלה שלי. לאחר שביצעתי אותן, התחלתי להזדחל לכיוון היציאה. תוך כדי כך, צעקתי לשאר אנשי הצוות לקפוץ החוצה.

פתח המילוט ב"סטרטוקרוזר" נמצא בקומה התחתונה של המטוס. לשם כך היה צורך לעבור דרך ארוכה מהעמדה בה נמצאו אנשי הצוות עד לחלקו האחורי של המטוס, ומשם לרדת לקומה התחתונה וכל זאת כשהמטוס מסתחרר במהירות אל הקרקע. תוך כדי התקדמות לפתח המילוט, מצאתי את עצמי מיטלטל ונחבט בדפנות המטוס. במשך שניות ארוכות הייתי ללא כושר תזוזה. הבנתי שבמצב כזה אין סיכוי להגיע אל פתח המילוט לפני שהמטוס יתרסק אל הקרקע. החלטתי להגיע לפתח מילוט אחר, קרוב יותר שהיה חלון גדול מעל לכנף. הדבר היחיד שחשבתי עליו בזמן ההתקדמות אל פתח המילוט היה איך לצאת החוצה מן המטוס, אבל הרבה מאד פעמים, כשכוחות הסחרור האדירים מנעו ממני אפשרות תזוזה, או הטיחו אותי בדפנות והותירו אותי חסר אונים, עלו במוחי מחשבות בנוסח "הנה בא הגרוע מכל".

בכל הטלטולים והניסיונות להגיע לפתח המילוט, נתקלתי רק באיש צוות אחד לשניות אחדות, והיה ברור לי שהבחור שמע אותי והוא מצטרף אלי בניסיון המילוט. חיפשתי את חלון המילוט מעל הכנף, ולאחר מאמצים מרובים הגעתי אליו והצלחתי למשוך את ידית הפתיחה, ולחץ האוויר העיף את החלון פנימה. ראיתי מעליו כנף ושני מנועים.

זרמי האוויר החזקים שזרמו סביב המטוס, הדפו אותי פנימה והפריעו לי לדחוף את גופי החוצה. במאמץ רב הצלחתי להוציא שליש מגופי וזרם האוויר משך את יתרת גופי החוצה. נסחפתי כולי ומצאתי עצמי באוויר. רק בדרך נס לא נפגעתי בצורה רצינית מחלק כלשהו במטוס המסתחרר בזמן הפליטה. מיד לאחר הנטישה נעלם המטוס מעיני. הרגשתי הקלה בנשימה, לאחר שקודם ירד הדיחוס במטוס וחוסר החמצן גרם לערפול חושים. החלטתי לעקוף את מנגנון הפתיחה הברומטרי, הנפתח מאליו בגובה 10,000 רגל, ומשכתי בידית המכאנית. המצנח נפתח מיד. הבטתי מטה וראיתי עשן שחור מיתמר מן הקרקע. הסתכלתי סביבי מחפש מצנחים נוספים באוויר. נסחפתי אל הלהבות ועל ידי משיכה במיתרי המצנח הצלחתי לא לגלוש למרכז השריפה. נחתתי על הקרקע מטרים ספורים ממקום פגיעת המטוס. לא היה לי מושג אם אני נמצא בשטחנו או בשטח אויב. ניסיתי להתקרב אל מרכז הבעירה בניסיון לאתר ניצולים. הלהבה היתה גדולה ועל פני שטח רחב, ומדי פעם אירעו התפוצצויות קטנות.

הניסיון לחפש ניצולים היה נואש. חלקי המטוס היו פזורים על פני מאות מטרים ולא נותר חלק אחד שלם מן המטוס. כעבור דקות אחדות שמעתי רעש מסוק. רק במסוק הבחנתי שאני פצוע במספר מקומות בגופי. בקשתי מטייס המסוק שיסרוק את השטח לאיתור ניצולים נוספים. טיסת הסיור לא העלתה דבר.

היום נותרו לי רק הזיכרונות. שריד מפויח של המטוס ואלבום גדול שדפיו שחורים ובו גזרי עיתונים מצהיבים. תמונותיהם של שבעת אנשי הצוות שנספו ערוכות לפי סדר ישיבתם לפני הפיצוץ, ולצידם מודעת האבל, דפי תחקיר ותווית זעירה של המצנח שבו צנחתי ועליו חתימת ידה השגרתית של מקפלת המצנחים".

שבעת אנשי הצוות שנספו הם: אפרים מגן, זאב עופר, עמוס גיא, יורם חייט, אליאב ענבל, יצחק טמיר ודוד שרי.        
 
לייבסיטי - בניית אתרים