נכתב ע"י סא"ל (מיל') יוסי יערי
 
יום שני בלילה (8/10/1973) משאירים את גילוץ ואותי בתור צוות ניהול לחימה ואנו מכינים את המשימה העיקרית של הטייסת לבוקר המחרת: תקיפת שדה התעופה כותמיה, כ 65 קילומטרים מערבית לעיר סואץ. גילוץ אחראי בעיקר על הכנת התדריך, הנחיות חימוש לגף הטכני וקביעת צוותי טיסה יחד עם מפקד הטייסת (קריגר ואורן מובילים. זוהי טיסת הסמכה לקריגר כמוביל בכיר. ספקטור עם שמואלי מיספר 3, כמובילי משנה של הרביעיה הראשונה, גילוץ ואני מצוותים במטוס השביעי מתוך 8 תוקפים, מובילי משנה של הרביעיה השניה). אני אחראי בעיקר על הכנת נתיבי הטיסה, בדיקה מול מפות האיומים בדרך, שרטוט המפות, הכנת דפי מחשב ההפצצה והכנה של התדריך בנושאים אלו, שאותם עלי לפרט בפני הצוותים המשתתפים.
 
בזמן בדיקת נתיבי הטיסה אני מגלה שאנו עומדים לעבור מעל ריכוזי נ"מ לאחר חציית החוף לתוך מצרים. אני מתקשר למתכננים במטה חיל האויר והם מאשרים לי את שינוי הנתיב שהצעתי, בצמוד להרים הגבוהים, הנמצאים מדרום לנתיב המקורי, במקום לטוס בואדי הרחב והחשוף (כל השינויים אמורים להיות מתואמים, כיוון שלנו בטייסת אין את כל מכלול התקיפה והמשתתפים).
 
הבוקר עולה (יום שלישי 9/10/1973), מתדרכים, יוצאים למטוסים וממריאים בדממת אלחוט. במהלך הטיסה, כאשר המבנה המורחב עובר בנתיב המתוקן, אנו אכן רואים בצד ימין את כל הנ"מ יורה לכיוונינו. פיטריות האבק הקטנות באדמה, הנוצרות מנפילת הפגזים בסוף הטווח שלהם, מוכיחות שצדקתי ומנעתי היפגעות אפשרית.
 
בהמשך אנו פונים צפונה עד למצפה כוכבים בולט ומשם יוצאים לשלב האחרון, במהירות הכי גבוהה.
 
מספר קילומטרים לפני המטרה מתחילים לראות טילים ששוגרו אלינו מאיזור המטרה אבל אלו אינם מאיימים בזכות הגובה הנמוך שבו אנו טסים.
 
מגיעים לנקודת המשיכה כמו שצריך. מושכים כלפי מעלה, רואים את מסלולי השדה ואת המטרות ומתמרנים ליעף הכוונון ושחרור הפצצות. בשדה ישנם מספר בלוני צפלין המיועדים להגן על השדה מפני מטוסים בגובה נמוך, בכך שהחבלים הקושרים אותם לקרקע יפריעו למטוסים בנתיב ההפצצה, אך רוב אלו שאני רואה נמצאים על הקרקע, מוקפים בקירות מגן.
 
ברגע המשיכה משוגרים טילים רבים מכל הצדדים בשדה וכל שובלי העשן שלהם מתכנסים לאותה נקודה שבה המטוסים מבצעים את הכיפוף מטה לכיוון התקיפה (המראה מזכיר לי שלד של אוהל אינדיאני). עוברים בין הטילים, מכוונים ומשחררים את כל הפצצות. יוצאים, מדווחים ומתכנסים מחדש למבנה בגובה נמוך.
 
יש עיקרון בחיל האוויר שאם אתה יוצא מתקיפה ומולך באים מטוסים שעדיין לא תקפו אתה חייב לפנות להם את הדרך כי הניווט אל המטרה הוא קריטי, בעוד שבדרך חזור אין חשיבות לדיוק. לאחר טיסה של מספר קילומטרים בכיוון חזור, כאשר אנו עדיין נאלצים להישאר נמוך כדי לא להיפגע מסוללות הטילים, אנו רואים מולינו מבנה מטוסים (טייסת 201) בדרך לתקיפה של אותו שדה מכיוון אחר.
 
אנחנו נאלצים לפנות את הדרך, בפניה ימנית דרומה, ובכך אנחנו נכנסים לאיזור שורץ תותחי נ"מ, שמהם ניסיתי להימנע בתכנון נתיבי הטיסה.
 
רואים המון נצנוצים של פגזים המתפוצצים סביבנו בצבעים שונים: אדום, כתום ושחור. נראה כמו שטיח צבעוני. מאוד מפתיע אותי שאני רואה נ"מ בצפיפות שלא ראיתי בחיי ולשום מטוס לא קורה כלום.
 
פתאום אני שומע נקישה במטוס, כאילו שמישהו דופק עם כף בתחתית של סיר גדול שבתוכו אני יושב. צליל מתכתי חזק ולכן ברור לי שנפגענו..גילוץ מודיע בקשר שנפגענו אבל בינתיים לא מבחינים בבעיה. כעבור מספר שניות אני מתחיל להריח ריח של עשן. אני מדווח לגילוץ ומנחה אותו להעביר חמצן ל 100% כפי שעשיתי בעצמי.

קורנס 181 אותו נטשו גילוץ ויערי (באדיבות יוסי יערי)
 
זה לא עוזר. שניות לאחר מכן, אני עוד מספיק לראות את מימי מפרץ סואץ, פס תכלת באופק, כאשר בבת אחת כל התא מתמלא בעשן שחור ואני לא מסוגל לראות כלום. הבעיה היותר גדולה היא שאני גם לא מסוגל יותר לנשום. אני מחליט להמתין במטרה להקטין את הסיכוי לנטישה בשטח אוייב, לפחות להגיע עד לים (למרות שאין לי כל הערכה כמה זמן זה יקח, אבל אני משער שמדובר בעשרות שניות).
 
כאשר אני לא מסוגל יותר אני מודיע לגילוץ אבל מסתבר שהקשר בינינו ניתק.
 
ברור לי שאני חייב לנטוש אבל אינני יודע מה קורה עם גילוץ ואני מחליט להנטיש את שנינו. לשם כך אני שולח את יד שמאל לכוון הידית שסיבוב שלה יגרום לכך שבמשיכת ידית ההפלטה גם הטייס יופלט (בעקבות הארוע שלנו הוחלט שהידית תהיה תמיד במצב הנטשה כפולה כי אם יהיה מצב שרק הנווט יצטרך לנטוש אז ודאי יהיה זמן לסובב למצב "בודד").
 
תוך כדי שאני שולח את היד באיטיות (להרוויח עוד מרחק) ועדיין לא מחזיק ביד ימין את ידית ההפלטה, כדי לא לנטוש בטעות לפני שסובבתי את הידית, גילוץ מושך בידית הנטישה שלו. אני מופתע לגלות את עצמי בגובה של כ 9000 רגל (אחד הנווטים שלא היה מודע להיפגעות שלנו היה בטוח שהמצרים מצניחים כוחות). מסתבר שברגע שגילוץ ראה את המים הוא משך את המטוס כלפי מעלה. בגלל העשן הכבד אני כבר לא הבחנתי בכך והייתי בטוח שאנו בגובה נמוך.
 
הכסא מתגלגל מספר פעמים. אני מרגיש כמו באמצע מערבולת אווירית חזקה עד שהמצנח נפתח.
 
להפתעתי אינני רואה את גילוץ לידי למרות שהוא אמור להיפלט תוך פחות משניה אחרי. גם את המטוס הפגוע איני רואה.
 
כתוצאה מכך שידי לא אחזו בדבר בזמן הנטישה נפגעתי בשתיהן. הכסא יוצא בתאוצה של 20 ג'י בחלקיק השניה הראשון ולכן היד השמאלית, שהיתה מושטת קדימה, יצאה ממקומה. פריקת כתף עם כאבים איומים. 3 אצבעות ביד ימין נשברו כנראה עקב פגיעה בדופן המטוס.
 
במבט למעלה אני מגלה שהמצנח במצב "חזיה" וכאילו לא די בכך, מסתבר לי, עקב כאבים אדירים באיזור המפשעה, שאני יושב על רצועות הבטן האורכיות במקום על הרצועה הרוחבית שעליה אנו אמורים להיות ישובים. כנראה שלא הדקתי כראוי את הרצועות בצדדים ובעצם אני יושב על מערכת הרביה במקום על הישבן. הכאבים בלתי נסבלים ואני מנסה להיחלץ מהמצב ע"י התרוממות עם יד ימין תוך משיכה באיזור חיבור המיתרים. המשיכה הזו גורמת לי להתפתל ביחס למצנח ומסתבר לי שאינני יכול לדחוף את רצועת הישבן למקומה בגלל שהיד השמאלית מנוטרלת לחלוטין. אני מוותר. מקסימום לא יהיו לי צאצאים. בשתי האצבעות התקינות אני מוציא את ה"רינה" (מכשיר קשר חירום למקרה נטישה) ומדווח על מצבי. אני שומע תגובה לא ברורה. אינני יודע מי עונה, המבנה או המסוק, שכבר היה באיזור מוכן מראש לאפשרות חילוץ, ואני מחליט לוותר על המשך שיחה כדי להתרכז בפעולות הבאות. אני מנפח את שני חצאי גלגל ההצלה, הנמצאים בתוך כריות מתחת לזרועותי, על ידי משיכה בחוטים המתאימים (מזל שנותרו לי שתי אצבעות לשם כך. בעקבות המקרה שלי הוחלט לרכוש ציוד המתנפח בפגיעה במים. לטייסים עם הזעה מוגברת באיזור בית השחי, עקב טיסה מאומצת, זה עלול להיפתח בקוקפיט בעת הטיסה, כפי שאכן קרה).
 
אני פוגע במים בחוזקה תוך שאני משחרר צד אחד של המצנח כדי שהוא לא יכסה אותי (לא רציתי להוסיף לעצמי עוד בעיות קשות במצבי) . מסתבר ששקעתי עמוק במים, למרות המצופים שניפחתי, ועוברות מספר שניות ארוכות עד שאני עולה וצף. כמעט נחנקתי שוב.
 
 הסירה, שבאוויר השתלשלה מתחת רגלי, נמצאת לידי. אני מוקף בחוטים מהמצנח ומציוד המילוט שבחגורה ומנסה לעלות על הסירה.
 
אני מופתע לגלות שהרבה מציודי המילוט שאמורים לעבוד רק בהפעלה יזומה מצידי כבר פועלים ללא התערבותי. הצבע השחור האמור להיות מפוזר כנגד כרישים, הצבע הירוק הזרחני שאמור להקל על המחפשים את משימתם, הפנס שאמור להיות מופעל רק לאחר שבירת כיסוי המצבר המאפשר חדירת מים שיפעילו אותו ועוד.
 
אני מנסה לעלות על הסירה וזו משימה קשה כאשר יש רק יד אחת לשם כך והיא אף פגועה. במיוחד שאת הציוד הרטוב והכבד אינני מסוגל לשחרר מעלי.
 
הצלחתי לעלות בעזרת תנועות דחיפה מהירות של הרגליים, כמו צפרדע, אבל כשאני מנסה להתהפך על הגב אני מתהפך עם הסירה ונופל שוב למים.
 
בניסיון הבא הצלחתי וכעת אני גם יכול סוף סוף (אני משער שכבר עברה כרבע שעה מההגעה למים) להפעיל את מכשיר הקשר ולדבר עם המסוק.
 
הודעתי למסוק שאני לא אוכל לצאת ולהתרחק מהסירה (כפי שמתחייב, לפני החילוץ, כדי שהסירה לא תתעופף לכוון המסוק) כי הכאבים כבר הספיקו לשתק לחלוטין את שתי ידי ואני מבקש שיורידו צוללן.
 
המסוק מגיע. מורידים מישהו שיודע לשחות אבל לא הרבה מעבר לכך. אפילו סכין, בשביל לנתק אותי מכל החוטים, לא היה לו. שנינו במים ואני מכוון אותו למצוא את הסכין שלי באחד מהכיסים התחתונים של מכנסי הלחץ (ג'י-סוט). לאחר שהוא מנתק אותי הוא שואל אותי מה לעשות עם הסכין. "זרוק אותו למים" אני עונה. הוא לא מסכים ודוחף אותו לבגדיו. אנחנו מתרחקים מהסירה והוא קושר אותי יחד איתו למתקן הישיבה המצוי בקצה הכבל.
 
ברגע שאנו מחוץ למים המסוק אינו ממתין לאיסוף שלנו פנימה ופונה בחריפות לכיוון סיני. כל ההרמה מתבצעת כשאנו נגררים בזווית של כ 45 מעלות. אחרי המלחמה דיברתי עם קברניט המסוק, קסן, והתברר לי שבחציית חוף סיני, חיילים מצרים, שכבר היו שם,ירו על המסוק בעת שהוא פנה לחלץ את גילוץ.
 
במסוק גוזרים מעלי את חליפת הג'י ואת סרבל הטיסה ואז אני רואה בפעם הראשונה את הכתף הפרוקה (עד אותו רגע חשבתי שמדובר בשבר). חובש צעיר מנסה להזריק לי מורפיום נגד הכאבים העזים ולתקוע אינפוזיה בזרועי, אך הוא נרגש מידי (אפשר להבין, חילוץ ראשון שלו ועוד במלחמה. אבל את האקדח הפרטי שלי הוא ידע לקחת. לטענתו כדי שישמש קמע. מזל שהצלחתי לאתר אותו כעבור מספר חודשים) ואני מפציר בו להפסיק את הדקירות. אני עם הכאבים כבר אסתדר.
 
מנסים בכוח להחזיר את כתפי למקומה. שלושה תופסים בגופי ושניים מושכים את היד. הם לא מצליחים. באמת הייתי שמח אם היה חובש מיומן במסוק.
 
אני אינני מודע למה שעבר על גילוץ ומבחינתי הוא כנראה כבר אינו בין החיים. אינני יודע שהמסוק קולט את משואת הכיוונון שהרדיו שלו משדר כך שאני מופתע לראות אותו מוכנס למסוק בשלב הזה. משכיבים אותו לידי. כולו עם כוויות על הפנים והידים. ההתרגשות שלי מהופעתו היא חזקה ביותר (רק פעם אחת נוספת התרגשתי כך בחיי, כשנולד בני הבכור בניתוח קיסרי לאחר קשיים מרובים). שנינו מחייכים זה אל זה בהקלה עצומה.
 
גילוץ מספר לי על משיכת המטוס כלפי מעלה ועל כך שמיד אחר כך לא היתה יותר תגובה של מערכות הניהוג ( בדיעבד, בזכות המשיכה ניצלו חייו כיוון שאם היה נשאר בגובה נמוך הזמן שהמטוס היה פוגש את הקרקע היה קצר מאוד).
 
כאשר הוא משך את ידית ההפלטה הוא שמע אותי יוצא אבל המערכת שלו לא פעלה. ההנטשה של הטייס אמורה לפעול 0.9 שניות אחרי הנטשת הנווט וזאת כדי שלא תהיה התנגשות בין השניים. הגזים החמים מהפעלת מערכת הנטשת הנווט אמורה להפעיל את הכדורים הפירוטכניים להנטשת הטייס וכנראה שמערכת זו ניזוקה בפגיעה ולכן גילוץ נשאר במטוס.
 
גילוץ מנסה את כל הדברים שאנו מתאמנים עליהם במקרה כזה, כולל ניסיון לדחיפת החופה בכח, אך ללא הצלחה. זו הטיסה הראשונה שבה הוא טס ללא כפפות וכעת, כאשר האש כבר פורצת, הוא נכווה בידיים ובפנים.
 
חייו עוברים על פניו כשברור לו שזה הסוף. הוא אפילו נזכר בחרקים הנכנסים ללהבה ונשרפים וכעת הוא עובר משהו דומה. הוא מבין שהוא עומד למות, ואף להצטער על כך שדווקא הוא יוכרז כהרוג הראשון של הטייסת, כשלפתע הוא מופלט מהמטוס (כנראה שהאש החזקה הפעילה את הכדורים הפירוטכניים).
 
כיוון שעברו עשרות שניות שבהן הוא לא ידע מה קורה סביבו, הוא אינו יודע אם הוא בסיני או בשטח מצרים, לכן הוא מדבר במכשיר הקשר רק בעודו באויר. כאשר הוא מגיע לקרקע הוא משאיר אותו על מצב משואה (המכשיר שולח אותות כך שמסוק יכול לדעת את הכוון אליו). בנחיתה הוא נפגע קשה ברגלו השמאלית. גיד ראשי נקרע שם.
 
כאשר אני מספר לו שחולצתי מהמים הוא אומר לי שאני הראשון שחולץ ממפרץ סואץ בחיים. ארצי, רונן ופלג (וגם שני טייסים מצריים) נשארו בים וההערכה היא שהמקום שורץ כרישים. ברגע הזה הלב דופק בחוזקה. למרות שהסכנה כבר מאחורי, רק כעת, בעקבות מה שגילוץ מספר, אני מודע לכמה קרוב הייתי למוות. ייתכן שהענן השחור, שהתפזר במים מעצמו, עשה את עבודתו, למזלי.
 
מנחיתים אותנו ברפידים (איזה מזל שמנעתי כיבוש שלה ארבעה ימים קודם לכן http://www.merchav-aviri.org/pages/...t/view/1387/35/) ומוציאים אותנו באלונקות לבית חולים שדה שהוקם במקום. ציוותי צילום מתנפלים עלינו. אני רק בתחתוני ולהם זה לא אכפת.
 
מגיע אלי רופא (שיותר מאוחר הסתבר לי שהוא המומחה הגדול בארץ לגפיים פרוקות) ושואל אותי "מה כואב לך?" וזאת כדי להסב את תשומת ליבי ממה שהוא עושה. הוא תופס לי את היד, מסובב אותה, רעש "קלאק" קצר והיד במקום (ולחשוב כיצד ניסו להגיע במסוק לתוצאה הזו...). הכאב החריף בכתף נחלש באחת ואז אני מתחיל להרגיש את הכאבים באצבעות השבורות.
 
מעלים אותנו, יחד עם פצועים נוספים מהלחימה הקרקעית, על דקוטה הממותקנת בקומות של אלונקות לכל אורכה .
 
נוחתים בלוד ומשם באמבולנס לתל השומר ישר לצילומים ולחדר ניתוח. בחדר הניתוח מקבלות את פני רופאות עם מבטא רוסי כבד וברור לי שהרופאים הגברים נמצאים בחזית. מטפלים בי ומעבירים אותי לאחד הביתנים. את גילוץ העבירו לביתן של פגועי הכוויות.
 
הרבה מגיעים לביקור,כולל הנשיא אפרים קציר ורעייתו, המשאירים בידי ספר תנ"ך עם איחולי החלמה בחתימתו. כמו כן מגיעים מענף נפגעים של צה"ל וחיל האוויר ועוד אזרחים וכולם מפוצצים אותנו בממתקים (את הכל הבאתי בהמשך לטייסת, למרות שגם שם לא חסר דבר).
 
הלילה עובר ללא שינה. גם בגלל ההתרגשות מכל מה שעבר, גם בגלל הכאבים אך בעיקר בגלל צעקות הפצועים, במיוחד אלו עם הכוויות כאשר מחליפים להם תחבושות. גם הבכי של בני משפחה שמגיעים ורואים את בן משפחתם הפצוע קשה אינו נותן מנוח.
 
למחרת אני נעשה מודע לעובדה שאני בעצם כמו משותק ולא מסוגל לבצע בידי דבר. לא לאכול, לא לצחצח שיניים ואף גרוע מכך, להתפנות. על רחיצה בכלל אין מה לדבר. אבל השהיה בבית החולים מוציאה אותי מדעתי כך שכאשר הורי מגיעים אני שואל את אימי אם היא מוכנה לטפל בי בבית והיא נענית בחיוב ובאהבה.
 
אני דואג לרכב שיגיע מהטייסת ויסיע אותי הביתה.
 
אחרי מספר ימים אני מתחזק ומחליט לבקר בטייסת ולראות אם אני יכול לעזור במשהו. שכן, שהיה קרוב אלי במיוחד (מלבד הורי רק את משפחתו הזמנתי לטקס סיום קורס הטיס), מרכיב על ההגה של הפיאט 600 שלי גלגלת שתעזור לי בנהיגה. אני נאלץ לסובב את ההגה וידית ההילוכים בידי המגובסת (שומר על ההגה עם הברכיים בעת החלפת ההילוכים) וכך אני מצליח לבקר בטייסת.
 
בטייסת יש כבר "מזכרת" מיום הקרבות הראשון: זנב אחד המטוסים שהופלו בשארם א שייך:
 
אנקדוטה אחרונה לסיום (מעין סגירת מעגל) קרה לי עם גילוץ שנים רבות לאחר המלחמה.
 
גילוץ היה היחיד שלא חזר לטוס בטייסת כתוצאה מהפציעה. היה חשש שבמקרה של נטישה נוספת, לא ניתן יהיה שוב לאחות את הגידים שחוברו ברגלו הפגועה. הוא למד רפואה מטעם הצבא ובמקביל חזר לטוס בבית הספר לטיסה. בהמשך הוא הגיע לפקד על המרפאה של בסיס חצרים. יום אחד באתי למרפאה בגלל בעיה רפואית. הוא ראה אותי והחליט לטפל בבעיה שלי. בעודו מעיין בתיק הרפואי שלי הוא שם לב שיש לי עדיין פרופיל 97. לא היה לי מענה לשאלתו כיצד אפשרי הדבר ולכן עוד באותו יום הוא דאג להוריד לי את הפרופיל ל 64. לשמחתי הורדת הפרופיל לא שינתה דבר לגבי המשך טיסותי.
לייבסיטי - בניית אתרים