נכתב ע"י רס"ן (מיל') גדעון דרור

 
ביום רביעי, ה-7 ביוני 67 היתה הרגשה שמלחמת ששת הימים מגיעה לסיומה. בטייסת המיראז'ים הצפונית  אפילו לא העירו את הטייסים, לאחר שני ימי קרבות עמוסי טיסות.

ירדנו ברגל בסביבות עשר בבוקר לבנין הטייסת, ואז נאמר שמתארגנת תקיפה נוספת לכיוון שדה H3 בעיראק. ידענו שכבר יומיים טסים לשם, על קצה הדלק ועם מפות חלקיות של האזור, ויש הצלחות בהפלת מטוסי אויב שם אפילו  למטוסי הווטור.

תוך כדי תדריך השתנתה מדיניות הטיסה: תחילה נאמר כי הווטורים יתקפו ואילו המיראז'ים רק ילוו ויגנו מלמעלה. אחר כך: אם המיראז'ים כבר טסים את כל הדרך, שיקחו פצצות, יתקפו את השדה ולאחר מכן יעלו למעלה להגנה. וכך יצאנו לדרך.

צהריים ושתי רביעיות טסות לעיראק. מובילים המיראז'ים על ידי  רס"ן עזרא דותן ז"ל הידוע בשמו "בבן", לזכר התקופה בה טיפס על עצים לאחר שהוגלה על ידי הבריטים למאוריציוס. רביעיה אחורית של ווטורים כשהמוביל שלמה קרן עם הנווט אלכס ענבר. לאחרון זו גיחה שלישית לאותו שדה עיראקי מרוחק, אבל מי סופר?

הנוף חד גוני ומשעמם, מדבר עירקי. חמש דקות לפני משיכה לתקיפה מודיע ה"בבן": "אין לי מושג איפה אנחנו, נטפס לגובה ונחפש את המטרה". וכך, מול עיני המכ''ם הצופות והזנקת כל מטוס עיראקי ופקיסטני שהיו שם בשדה, התחיל הקרב.

הייתי לצידו של הבבן בשחק מס' 60, הפצצנו את מסלול ההמראה שם בפצצות חצי טון, ופנינו חדות. "יש מיגים והאנטרים למעלה"! הכרתי את קולו של ראובן הראל, מספר 4 במיראז'ים, ומיד השלכנו מיכלים נתיקים. ה"בבן" נעלם לי כשהצצתי לתא להשליך את הנתיקים, כנראה פנה חדות שמאלה, ולא אמר מילה ברדיו. שמעתי את סומך קורא בקולו הגבוה:"כולם הביתה"...




האנטר חצה לפני משמאל לימין וניסה להתלבש על אחד המיראז'ים של הזוג האחורי, הפכתי הטייה  ומיד הייתי בעמדת ירי עליו. הסתכלתי בחטף אחורה ולא ראיתי שום מטוס מאחורי. יריתי שני צרורות וראיתי פגיעות וחלקים נופלים מן ההאנטר. ואז חשתי פגיעה ומנורות רבות נדלקו בתא.

לאחר שנים התברר לי כי מיג 21 פקיסטני , באותה תקופה הפקיסטנים הדריכו את העיראקים על מיג 21 שהורכבו בפקיסטאן, שיגר אלי  טיל "אטול" ממרחק כשני ק'מ. לא יכולתי לראות אותו לפני הפיכת ההטיה.

נטשתי כי ההגאים לא פעלו. הייתי בגובה נמוך מאד.

על הקרקע הגיעו אלי חיילי שדה עיראקיים ונטלו אותי בג'יפ שלהם. ישבתי מאחורי שני חיילים ברכב, כשהם רבים מי יזכה בשעון היד שלי, בזמן שאקדחי עדיין למתני...שקלתי לירות בשניהם ולצאת עם הג'יפ "לכוון הארץ", אך טוב שלא עשיתי זאת.

על הקרקע פגשתי את יצחק גולן, שנפגע וצנח גם הוא, ואפילו לא השליך את מיכלי הדלק- איש במבנה שלו לא הזכיר זאת. כל כך היינו בטוחים שיצאנו לטיול לעיראק!...

מטוס נוסף שלנו, הווטור המוביל, נפגע וגרר עצמו עד סעודיה, שם התרסק עם טייסו שלמה קרן, והנווט אלכס ענבר שנטש נמוך מדי.

אחרי שבועיים בכלא העיראקי בבגדד, הוחלפנו בדיפלומטים עיראקיים שנתפסו למזלנו בעיר העתיקה בירושלים, וחזרנו ארצה. במשך שנים חקרתי מה היתה החשיבות לתקוף שם שלוש פעמים? גיליתי כי לא היתה חשיבות בכלל.

המלחמה עמדה להסתיים ומפקדת חיל האוויר הזדרזה להספיק ו"לתקוע" להם ככל שניתן. כך יצא שטסנו בצהריים, באותו נתיב של קודמינו, ללא הפתעה, בקרה, דלק מספיק ומפות מעודכנות, ו"עשינו גוף" מול בגדד.

גולן ואנוכי חזרנו בריאים ושלמים, אך חברינו שלמה ואלכס נשארו שם בני עשרים וחמש...



 
לייבסיטי - בניית אתרים