נכתב ע"י אנדראס קליין.
תרגום:אבינעם מיסניקוב


שורשיו של פרוייקט "פיס ג'ק" טמונים בשינויים שבוצעו במפציץ האמריקאי RB-57F לצורכי סיור ואשר מומנו ע"י סוכנות הביון האמריקאית (CIA),ושהעיקרי שבהם היה התקנת מצלמת HIAC-1(High-Altitude,Hi-Resolution,Reconnaisance Camera),שתוכננה ויוצרה ע"י חטיבת פורת וורת' של חברת ג'נרל דינמיקס,שהיתה בעלת אורך מוקד של 167.6 ס"מ,והיתה מיועדת להינשא במטוס הסיור מדגם RB-57F בגיחות לאיסוף מידע במרחב אוירי עויין.ה-HIAC-1 היתה מצלמה כבדה,בעלת אורך מוקד ארוך ביותר,שיועדה לצילום אלכסוני ארוך טווח.

במשך שנות הפעלתה המבצעית,מצלמה זו שופרה ומשקלה הופחת מ-1588 ק"ג בדגם האב טיפוס,ל-557 ק"ג בדגמים האחרונים.
 
בתנאי מעבדה,העלו ניסויים שנערכו ע"י שימוש בפילם בעל קונטרסט גבוה מסוג Estar 3414, שרזולוצית התצלומים היא 240 קוים למילימטר, בהשוואה לרזולוציה המתוכננת של 190 קוים למילימטר. בעת טיסות הניסוי הראשונות שבוצעו לטווח צילום של 37 ק"מ,  היתה הרזולוציה  המתוכננת 31.7 ס"מ, אך בפועל היתה 25.4 ס"מ בלבד,ובטיסות שבוצעו לטווח צילום של  74 ק"מ,התקבלה רזולוציה של 55.8 ס"מ לעומת הרזולוציה המתוכננת של 68.5 ס"מ. בטיסות אלו הוכח שרזולוצית התצלומים משתפרת ככל שטווח הצילום גדל.
חיל האויר הישראלי גילה התעניינות רבה ברכישת מטוסי RB-57F רבים לצורכי סיור/צילום.בקשות ח"א נדחו תמיד ע"י משרד החוץ האמריקאי ,בגלל רגישות המערכות החדשות של מצלמת ה-HIAC-1.

פיתוח המצלמה נמשך,ובתחילת 1971 הופחת משקלה לפחות מ-680 ק"ג,(בהשוואה למצלמות לצילום אלכסוני של היום,כמו מארז ה-KS-146B היפני,שמשקלו 340 ק"ג, שאפשר להתאים אותן למטוסים קטנים יותר כמו מטוס ה-(F-16.

חברת ג'נרל דינמיקס עידכנה בשוטף את אנשי ח"א בפיתוחים האחרונים של המצלמה.באמצע שנת 1971 אישר לבסוף משרד החוץ האמריקאי את מכירתה של מצלמת HIAC-1 שנישאה בפוד צילום מסוג  G-139 .אורכו של פוד זה היה 6.7 מטר,והיו בו מערכות חיישנים במשקל של 1814 ק"ג ומערכת קירור משלו.

לאחר טיסות ניסוי אינטנסיביות שנערכו עם מטוס פאנטום מדגם  RF-4C מס' זנב 66-0419 של ח"א האמריקאי,סופק הפוד הראשון לחיל האויר באוקטובר 71.למרות שהפוד הוכיח את עצמו כבעל אפקטיביות יוצאת מן הכלל,עד מהרה התגלה שהמטוס הנושא אותו אינו מסוגל להגיע לביצועי הטיסה המירביים שלו, לאור הגרר הגבוה שיצר הפוד.מגבלות הטיסה היו כל כך גדולות,עד שמטוס קורנס שנשא את הפוד הגיע למהירות של-1.5 מאך בלבד, ולרום טיסה מירבי של-15,240 מטר בלבד.

מגבלות טיסה אלו לא יכלו להתקבל ע"י ח"א,היות והגדילו את משך החשיפה של המטוס לאיום של טילי קרקע-אויר ולאיום של תותחי נ"מ,וכן הגבילו קשות את כושר התמרון שלו.
בשנת 1972 ניתחה חברת ג'נרל דינמיקס את הבעיות שנוצרו בהטסת פוד ה-G-139,והגיעה למסקנה שהפיתרון הוא הגדלת ביצועי מנועי ה-J-79-GE-17A של מטוסי הקורנס.מאמץ תיכנוני הניב רעיונות רבים בקשר להסבה לדגם F-4X ,עם רום טיסה של 23,774 מטר ומהירות שיוט של מאך 2.4.

בשל היות דגם ה-F-4E מופעל ע"י מדינות רבות בעולם,ובשל הסטטוס המבצעי שלו בח"א באותה תקופה,הוחלט ליישם את הסבת ה-F-4X בגוף של מטוס מדגם F-4E.ההסבה כללה את השינויים הבאים:
 
1.הוספת מערכת קירור למדחס המנוע (PCC).במערכת כזו מרססים מים מזוקקים אל תוך כונס האויר של המנוע כדי לקרר את האויר הנכנס לכונס ע"י אדי מים, לפני שהוא נכנס למדחס,ובכך יוצרים מצב כאילו המנוע טס ביום קר מאוד,ובכך משפרים את את זרימת האויר ואת דחף המנוע.
בגובה רב,המערכת יעילה בסביבות מאך 1.4 וביצועי המטוס,כגון האצה,תמרון,מהירויות גבוהות ורום טיסה משתפרים לעין ערוך במספרי מאך גבוהים.
2.הגדלת כונסי האויר,כולל שיפור המערכות הנלוות ותעלות הולכת האויר למנועים.
3.הוספת שני מיכלי מים גדולים בקיבול 134 ק"ג,כולל משאבות,וסתים ואמצעים לריסוס מים לכונסי האויר,כשרוב הציוד המכני ממוקם בתוך המיכלים עצמם.המיכלים יהיו מחוברים לחציצי גוף המטוס ולבתי המנועים,ואפשר יהיה להסירם על הקרקע.

צוות הפרוייקט של ג'נרל דינמיקס הגיע למסקנה שמערכת ריסוס המים היא הפיתרון האופטימלי לבעיות הביצועים.הרעיון מאחורי ה-F-4X היה עדיין מבוסס על פוד ה-G-139 התלוי מתחת למטוס ,עם כל השינויים שתוכננו מסביב למטוס.

המעורבות הישראלית
 
בתחילת שנת 1972 התחילה ממשלת ישראל לממן חלקית את היוזמה.בוצע מחקר בן חמישה חודשים בו נבחנו מתזי מים מסוגים שונים ובקנה מידה מלא במנהרת רוח.עבודות התכנון של פרוייקט ה-F-4X נמשכו בחצייה הראשון של השנה ובוצעו ניסויי מנהרת רוח שונים.מימון נוסף של ג'נרל דינמיקס החזיק את הפרוייקט בחיים למשך שנת 1972,ועבודה שנעשתה להתאמת גוף המטוס גרמה ליצור גירסה משופרת וקלה יותר של מצלמת ה-HIAC-1.
בתאריך 12.4.73 הגישה ג'נרל דינמיקס את הצעת ה-F-4X באופן רשמי לחיל האויר האמריקאי.מימון מידי למחקרי המשך הוביל לתמיכה נוספת מצד ח"א הישראלי למרות שבתחילת 1974 הודיע ח"א שהוא מודאג מהמשך הפעלתו של פוד G-139.הנסיון המר שנצבר מאבידות חמורות במטוסים ובצוותי אויר במלחמת יום הכיפורים הוכיח שהגבלת ביצועי מטוס הקורנס תעמיד את צוותי האויר בסכנה גוברת.

אולם ממשלת ישראל,שתמכה בפרוייקט ה-F-4X ,נקלעה למשבר פוליטי וכלכלי .בנוסף,מצא משרד החוץ האמריקאי את הפרוייקט בלתי ניתן להגנה מבחינה פוליטית .לדעתו,הפרוייקט צריך היה להיבחן מבחינה אסטרטגית ולא מבחינה טקטית.לאחר ויכוח ארוך,הסכים ח"א לוותר על המכ"מ ועל מערכותיו הנלוות.ויתור זה הקל על דאגות משרד החוץ האמריקאי ,וניתנה הרשות ליצא את פרוייקט ה-RF-4X לחיל האויר.

בדצמבר 1974,העביר צוות של ג'נרל דינמיקס מטוס פנטום (מס' זנב 69-7576) למפעל פורת וורת' של ג'נרל דינמיקס ,ובו השתמשו למחקרים בתור Mock-Up ובתור מטוס לניסויי טיסה של טרום הסבה.

באמצע שנת 1975,השפיעה המציאות הפוליטית של הפרוייקט.היות ותכנוני מטוסים חדשים כמו ה-F-15 הגיעו לשלב ביצוע,היה חשש שביצועי ה-F-4X ישפיעו על המימון לפיתוח ה-F-15.בנוסף,טען ח"א האמריקאי,בגלל מאבקי כח פנימיים, שיש לוודא את אמינות מערכת ה-PCC בניסויים ארוכי טווח. העיכובים הללו חיסלו לבסוף את פרוייקט ה-F-4X.

היות ודרישת ח"א למטוס סיור כזה היתה חזקה מאי פעם,החליט ח"א לרכוש גירסה מוקטנת של ה-RF-4X שכונתה RF-4E(S) .גירסה זו של מטוס הפנטום,שממנה יוצרו וסופקו שלושה מטוסים,היתה מבוססת על שלדת מטוסי קורנס מבלוק נמוך ללא כנפוני שפת התקפה,וכללה שינויים שבוצעו החל מחציץ חרטום מס' 77-00.מצלמת ה-HIAC,וכן מצלמת KS-87 והציוד הנלווה,הותקנו בחרטום שתוכנן במיוחד,ושסיפק נפח פנימי של 1.9 מ"ק והגדיל את אורכו של המטוס ב-30.4 ס"מ.החרטום החדש צוייד במערכת מיזוג ובקרת אקלים משלו,במערכת חנקן נוזלי,בשני חלונות צד אלכסוניים וגם שני חלונות קטנים יותר בתחתיתו,חלון עגול למצלמת ה-KS-87B,ופתחי גישה רבים.שלושה מטוסי קורנס של ח"א הוטסו לארה"ב והוסבו (מס' חא"א 69-7567,69-7570,69-7576),וסופקו לח"א בסוף שנת 75 ובתחילת 76.

שינויים טכניים
 
חוץ מהשינויים החיצוניים שבוצעו במטוסים,בוצעו שינויים בתאי הטייס כדי להכיל את מערכות הפיקוד והבקרה של מצלמת ה-HIAC.מערכת התצוגה העילית הושארה,למרות שמצלמת הכוונת הוסרה והוחזרה לחיל האויר.במקומה הורכב כיסוי ממתכת שמצבע בצבע שחור מט.כל צגי המכ"מ,ומכלולי התותח והמכ"מ הוחזרו לחיל האויר.
הממשק היחידי לטייס ולמערכת היתה מנורת חיווי קטנה שמוקמה בצידו של מחוון זוית ההתקפה.מנורה זו נדלקה בכל פעם שהמצלמה צילמה ונתנה לטייס אינדיקציה שהמצלמה פועלת ושעליו להמשיך לטוס במסלול קבוע ויציב.

השינויים בתא האחורי היו גדולים יותר וכללו את הסרת מערכת הבקרה של המכ"מ והתותח,והתקנתה של בקרת מצלמה/חיישנים בקונסולה הימנית,היות והנווט הוא שהפעיל את המצלמה מתאו.בנוסף,הותקנו שתי כוונות בצד שמאל וימין של החופה כדי למקם את המצלמה על מטרות מזדמנות או על שדות ראיה שהוגדרו מראש.הכוונות חוברו באופן קבוע למסגרת החופה בעוד מכשיר הכיוונון ניתן היה להסרה.

המצלמה שועבדה לזוית הכיוון של הכוונות באמצעות חיווט חשמלי .בכל פעם שהנווט כיוון את הכוונות למטרה או לנקודה מסויימת,המצלמה היתה מסתובבת לאותו כיוון.החיווט החשמלי עבר בצידי החופה והסתיים במחבר בעל שיחרור מהיר,להבטחת הפלטה בטוחה של החופה.בשנים הראשונות להפעלת המטוסים בח"א,הכוונות היו מאוחסנות בזמן ההמראה והנחיתה כדי שלא יפריעו להפלטה ולא ישנו את מסלול " העפת" החופה.(הליך זה בוטל בסוף שנות ה-70).

מצלמת ה-HIAC מוקמה בצורה אופקית בקו האמצע של המטוס על גבי מיסבים, ועם מנוע ההפעלה בחלק הקדמי,שסובב את המצלמה שמאלה,למרכז וימינה. תכנון זה כלל את החידושים הבאים:
1.המצלמה הראשונה מסוג Stepable Framing שאפשר היה להסירה כיחידה אחת
2.המצלמה הראשונה שכללה לוגיקת מחשב הניתנת לתיכנות לצורך Automatic Stepping, מיקוד,פיצוי על תמונה בתנועה ואפשרות בדיקה עצמית.
3.המצלמה הראשונה שבה נעשה שימוש בתוף העשוי מחומרים מרוכבים .

אורך המוקד של המצלמה היה 167.6 ס"מ .מהירות העדשה היתה f4.0, ומהירויות הצמצם היו בין 1/60ל-1/3000  של שניה.קיבולת הפילם היתה 305 מטר בסליל סטנדרטי ברוחב 5 אינץ',ושיעור החשיפה היה 4 פריימים לשניה.המצלמה היתה מסוגלת לצלם במוד פריים בודד,במוד תלת שלבי,ובמוד חמישה שלבים עם הדמייה סטריאוסקופית בכל מוד הפעלה.כשהמערכת היתה מופעלת במודים של שלושה או חמישה שלבים,כל פריים מוצלח של הדמייה,חפף לפריים הקודם לרוחב המסלול וגם לאורכו,כך שאפשר היה להתאים את כל הפריימים ליצירת פסיפס של כל התצלומים לאורך נתיב הצילום.בכל דגמי המצלמה,אפשר היה לבחור את החפיפה בזמן הטיסה לערך של 12 אחוז לאורך נתיב הצילום כדי לנצל את כל אורך הסרט,או חפיפה של 55 אחוז כדי ליצר הדמיית סטריאו. אולם בחפיפה זו,צריכת הפילם היתה מהירה יותר.

את סיבוב המצלמה אפשר היה לבחור בזמן הטיסה,וזה נתן למצלמה שדה ראייה של בין 5 מעלות מתחת לאופק השמאלי ל-5 מעלות מתחת לאופק הימני.כל הציוד הנלווה למצלמת ה-LOROP ולמצלמת ה-KS-87B היה ממוקם גם הוא בחרטום.

הקירור נעשה ע"י שימוש במחליף חום של חנקן נוזלי ובגופי חימום כדי לייצב את הטמפרטורה בתא המצלמה,שהיתה קריטית למצלמות מסוג זה.תא המצלמה לא היה מדוחס, כך שנדרש מיזוג תא המצלמה על הקרקע,לפני המשימה.

הבקרה הממוחשבת של המצלמה היתה המחשב/בקר הראשון שהשתמשו בו אי פעם במטוס.מערכות המצלמה חוברו למטוס דרך ארבעה ממשקים:תלת פאזי,זרם חילופין 400 הרץ ומתח ישר 28 וולט.הממשק עבר דרך פנל מנתקי מעגל מס' 4 שבדופן צד שמאל של התא האחורי.

מאחורי מצלמת ה-LOROP ומתחתיה מוקמה מצלמת ה-KS-87B.את המצלמה אפשר היה לתחזק דרך פתחי הגישה בצד שמאל או בצד ימין.אורך המוקד של מצלמה אנכית זו היה 15.2 ס"מ,למרות שאפשר היה להשתמש בקונוס עדשה של 30.4 ס"מ אם היה צורך בכך.בכל שלושת המטוסים הורכבו מערכות דאטה-לינק,זע"ט תוצרת אלתא, ורדיו UHF,וכן פסי תאורת מבנה.בנוסף לכך,כמעט לכל מטוס סיור צילום בשירות חיל האויר היה תפקיד משני של לוחמה אלקטרונית.לצורך כך,צוידו שלושת המטוסים במערכות ובאנטנות נוספות.

מנועי המטוסים היו מנועי J-79-GE-17A  סטנדרטיים,ההסבה ל-RF-4X מעולם לא נעשתה עקב חוסר במימון וח"א לא היה יכול להרשות לעצמו גם את הסבת RF-4X וגם את הסבת ה-LOROP.באותה תקופה הצורך ב-LOROP היה דחוף יותר ולכן הוקפאה ההסבה הנוספת.

כנפי שלושת המטוסים היו ללא כנפוני שפת ההתקפה,בדומה לכנפיים של מטוסי קורנס ומטוסי קורנס מהבלוקים הנמוכים.ח"א שקל להסב את הכנפיים לדגם המתקדם יותר, אך הרעיון נזנח בשלב מוקדם-פרופיל המשימה של המטוס לא דרש כניסה לקרבות אויר,וגוף המטוסים הפך דומה יותר לגופם של מטוסי הסיור מדגם RF-4E .

כל המטוסים נצבעו בסכימת צבעי ההסוואה שהיתה מקובלת בחיל האויר באותה תקופה,אך חרטומיהם של מטוסים 492 ו-498 נצבעו בשחור,בעוד חרטומו של מטוס 499 נצבע בגוון "טאן" בדומה לחרטומו של מטוס השחק לצילום מס' זנב 99.
 
מטוסי ה-RF-4E(S) "שבלול" בשירות חיל האויר
 
כניסתם של שלושת המטוסים לשירות לוותה במיספור מחדש של מטוסי צילום אחרים.
במשך השנים האחרונות להפעלתם של שלושת המטוסים (שכונו בח"א "שבלול") היתה טייסת העטלף טייסת הצילום המובילה בחיל,מאז שקלטה את שני מטוסי השחק היעודיים לצילום בשנת 1964.בהמשך למסורת שיצרו שני מטוסים אלו (מספרי זנב 98 ו-99),מוספרו בחיל מטוסי ה-RF-4E במספרי זנב גבוהים מ-90,כשהספרה 1 היא הספרה הראשונה (196,198 וכו') לאחר הגעתם של שישה המטוסים האחרונים מדגם זה בשנת 1974, התקבלה בחיל ההחלטה לשנות את מספורם של קורנסי הצילום בחיל למספרי זנב בתחום ה-485-499,כדי לפנות מקום בסדרת מספרי הזנב 1xx לטובת מטוסי קורנס חדשים.כיוון שבטייסת העטלף היתה המסורת של מטוסי השחק לצילום מס' זנב 98 ו-99,שיכנע מפקד הטייסת את המטה למספר את שנים ממטוסי הצילום החדשים כ-498 ו-499.המטוס השלישי מוספר 492.מטוסי הצילום מגדם RF-4E שלהם היו מסרי זנב אלה,מוספרו מחדש כ-488 ו-489.

זמן קצר לאחר הגעתם לארץ,כבר הופעלו שלושת המטוסים בצורה אינטנסיבית,כשהם טסים באופן שיגרתי בגבהים שלמעלה מ-60,000 רגל כדי להשיג איכות צילום מיטבית.טייסיהם לבשו חליפות לחץ לגובה רב כדי שיוכלו לשרוד בעת נטישת המטוס בגבהים כאלה,וגם למניעת רתיחת הדם בגופם,כיוון שתאי הטייס במטוסים אלו היו חצי מדוחסים.ח"א השתמש בחליפות מדגם דיויד קלארק,בדומה לאלו של צוותי מעבורות החלל ,שהיו מורכבות מארבע שכבות של בד,אריג סינתטי ואריג "נומקס" חסין אש.משקלה הכולל של החליפה,כולל כפפות וקסדה,היה 12 ק"ג ונדרשו 20 דקות ללבשה. החליפה המגושמת הגבילה את חופש התנועה של הצוות בתוך התא,ולבסוף,במשימות צילום מתחת לגובה 50,000 רגל לבש הצוות חליפות לחץ רגילות.בסוף שנות ה-70 צויידו שלושת המטוסים במוט תדלוק באויר שמוקם בחלקו העליון הימני של הגוף,מאחורי תא הנווט.

מטען המטוס למשימת צילום בטווח ארוך,כלל נתיקי כנף 370 גלון מדגם "סרג'נט פלטשר",נתיק גחון 600 גלון ,טיל א"א יחיד מסוג פיתון 3 או סיידווינדר, מפזרי מוץ ומארז ל"א מסוג ALQ-119.

היות וטיסות הצילום סווגו כסודי ביותר,מעט מאד מידע יצא לציבור,אולם ישנו מקרה ידוע אחד,שבו זכו שני מטוסי קורנס שבלול בהפלה הראשונה והיחידה בחיל למטוסי צילום.בתאריך 3.1.82,מטוס שבלול 492 שהטיס רן גרנות עם הנווט דני גרוסמן,יחד עם שבלול 498 שהטיס סמ"ט העטלף גדעון שפר עם הנווט יובל נווה,היו בגיחת צילום בגובה רב מעל עירק.בזמן מקטע הגובה הנמוך של הגיחה,בדרכם חזרה מהמטרה,הם יורטו ע"י מטוס מיג 21 בודד.

שפר,שהוביל את הזוג,העריך את המצב בזריזות,והגיע למסקנה שהמיג,שטס בתצורה חלקה ועם במבער אחורי מלא,בזבז הרבה דלק בזמן שהוזנק מבסיסו.זוג הקורנסים "שיחק" עם המיג במשך כמה דקות,ולא נתן לטייס העירקי הזדמנות לפתוח באש.לאחר שניתקו מגע,דהרו המטוסים הביתה במהירות מירבית,ולאחר שתודלקו באויר ממטוס עייט נחתו בבסיסם בשלום.מידע מודיעיני שהגיעו מאוחר יותר דיווח שהמיג העירקי התרסק כתוצאה מחוסר דלק,וההפלה נזקפה לזכות הטייסת.

מיד עם סיום מלחמת שלום הגליל בשנת 1982, נפוצה שמועה שאחד ממטוסי השבלול הופל מירי טיל כתף.בכל תקופת הפעלת הקורנס בח"א,רק מטוס צילום אחד אבד.זה קרה בתאריך 9.11.73.קורנס צילום מס' 194 הופל מעל שטח מצרים כתוצאה ממארב טילי SA-2.הטייס גדעון שפר נטש בהצלחה והנווט עפר צידון נהרג.

לאחר שנים רבות הועברו שלושת מטוסי השבלול לטייסת ה"אחת" השכנה,וגם בה הופעלו רבות.בסופו של דבר יצא מטוס 498 מהשירות הועבר למוזיאון חיל האויר .
 
לייבסיטי - בניית אתרים