מתוך מחקר של יוסי מלכי  שהוגש כעבודת גמר לתואר MA לחוג להיסטוריה כללית בפקולטה למדעי הרוח של אוניברסיטת תל-אביב 


חברת "אווירון" הוקמה ע"י מוסדות היישוב כדי לשמש את מטרותיו הלאומיות, בעיקר הצבאיות. בראש ובראשונה היא נועדה להכשיר אנשי תעופה, בעיקר טייסים, לקיים טיסות אזרחיות בקווים פנים-ארציים ובינלאומיים וטיסות צבאיות לצרכי ריגול, חילוץ וסיוע. במאי 1937 ישבה ועדת קבלה בהשתתפות אליהו גולומב, צבי נדב ואחרים לבחירת מועמדים למחנה הדאייה. הועדה בחרה את המצטיינים שבקורס הדאייה לקורס הטייס הראשון של "אווירון
 
קורס הטייס הראשון של "אוירון" התנהל בידיעת השלטונות הבריטיים, כקורס טייס מנדטורי לקבלת רישיון טיס פרטי והוא הסתיים במאי 1939. ב - 20 ביולי 1939 נערך בשדה התעופה באפיקים טקס הסיום וענידת הכנפיים לבוגרי הקורס. גם טקס זה ביטא את מיסוד התחום התעופתי ובייחוד הדגיש את "הלאמתם" של הטייסים והעמדת כישוריהם ושירותם לטובת האינטרס הלאומי. 
 
חברת "מפעלי התעופה בא"י" , חברה ציבורית שהוקמה באפריל 1939 ע"י המוסדות הרשמיים כארגון גג של גורמי התעופה בארץ במטרה לגייס מימון לפיתוח התעופה, ארגנה כינוס חגיגי בעמק הירדן. עשרת הבוגרים, התייצבו לצד מעניקי הרישיונות והכנפיים: יצחק גרינבאום בשם הסוכנות היהודית וסגן מושל המחוז פיליפס (Philips). בטקס, שהחל בתרועת חצוצרה ובהנפת דגל כחול לבן ונסתיים בשירת התקווה נכחו גם ראש מחלקת התעופה האזרחית של ממשלת המנדט, קציני מחוז ומאות אנשים מהסביבה הקרובה והרחוקה. ברכות לבוגרים נשאו ד"ר פייגה, מנהל מחלקת המטאורולוגיה הממשלתית, ודב הוז, בשם הנהלת "אווירון". טקס זה הביא גם לידי ביטוי את השנייות במדיניות התעופתית של ממשלת המנדט: מצד אחד חוסר יוזמה בפיתוחה של תעופה מקומית, לעיתים אף הערמת קשיים בישומה, ומצד שני, הסכמה ליוזמות היהודיות תוך מתן שירותי רישוי ופיקוח מצד מחלקת התעופה האזרחית לציוד ולכח האדם התעופתי (רישום המטוסים והנפקת רשיונות טייס). 

מטוס ראפיד  VQ-PAR של חברת אוירון בשדה התעופה לוד,1947
(צילום:זולטן קלוגר,לע"מ)
 
במקביל לפעילות הגלויה בבית-הספר לטיסה סייעה חברת "אווירון" ל"הגנה" במהלך המאורעות בפעולות סיור,קישור, חילוץ פצועים והצנחת סיוע לנקודות יישוב מבודדות. ביום העלייה לחניתה במסגרת "חומה ומגדל", ב - 21 במרץ 1938, סיירו מטוסי החברה באזור ובתקופת הקמת גדר הצפון בשנת 1938 ע"י סולל בונה, השתתפו מטוסי החברה בהבטחת שלומם של בוני הגדר.
 
   היעדים האזרחיים והצבאיים של חברת "אווירון" באו לידי ביטוי בדבריו של הוז בישיבת קלוב התעופה שהתקיימה ב - 15 ינואר 1938 במלון ריץ בתל אביב:
 
" ... לפי שעה תפקידינו הם:
 
1.לרכז מסביבנו טייסים מנוסים ולאפשר להם קבלת רישיונות לטייס מסחרי.
2.קשר עם הנקודות המרוחקות בימי גשמים וסכנה...
3.נוכל להשכיר טיסות ועל ידי כך נשמש צורך ממשי בארץ, ובמשך הזמן אנו מקווים לרכוש קליינטורה מיידית.
4.לחפש אפשרויות לתת שעות תעופה נוספות לטייסים ולהרגיל את התושבים לטיסה. "
 
הוז הדגיש בעיקר את החשיבות שבבניית תשתית אנושית, קרי טייסים מנוסים, ושימוש במטוסים לחיזוק מפעל ההתיישבות ויצירת גרעין של טייסים עבריים, אך עמד גם על הצורך לבנות את חברת "אווירון" על בסיס כלכלי: החברה תפעיל טיסות מסחריות לצרכי רווח וכך תוכל לקיים את עצמה. הוז לא שכח את תפקידה הציבורי-חינוכי של החברה: "הרגלת התושבים לטיסה" - כלומר קירובה של הטכנולוגיה התעופתית ופרסומה בקרב הציבור הרחב. הוז, בעל התפיסה הדמוקרטית, הכיר בחשיבות תהליכי המודרניות החברתיים הרחבים בפלסטינה-א"י והועיד לחברת "אווירון" מקום גם בהקשר זה. כאשר התלוננו בפניו לגבי חוסר הפעילות של קלובי התעופה ענה: "מה שגרם לשיתוק פעולת המרכז היא הדעה שהישועה תבוא ממקום חיצוני, הסוכנות, עיריית תל אביב וכו' " : כלומר, במקום לסמוך על עזרה מלמעלה הוא דרש מהפעילים לפעול וליזום בעצמם.        
 
הקשיים הכלכליים גרמו למנהלי החברה להבין שהתנאי לקיומה הוא שחלק גדול ממימונה יבוא מטיסות מסחריות והחברה קיימה טיסות סדירות בקווים לוד - צמח ולוד - חיפה. בימי מלה"ע השנייה קיימה החברה טיסות למצרים ואף הצבא הבריטי וממשלת המנדט נעזרו במטוסיה, שאותם שכרו לטיסות מיוחדות לסוריה, עיראק וירדן. מטוסי החברה שימשו את מנהיגי היישוב כשהיה עליהם לטוס לפגישות חשאיות. זמן קצר לאחר הקמתה ניהלה החברה מו"מ להטסת ערבים עשירים למכה, לקיים את מצוות העלייה לרגל. הטיסות היו אמורות להתבצע משדה-התעופה בעזה אך מסיבות שונות לא יצאה התוכנית אל הפועל . 
 
פנקס כרטיסי טיסה של חברת אוירון (מקור:אוסף טל ענבר) כרטיס טיסה של חברת אוירון (מקור:אוסף טל ענבר)

שני אירועים הביאו לירידה בפעילותה של החברה: פרוץ מלה"ע השנייה ומותם הפתאומי של מנהלי החברה הוז ובן חיים. פרוץ המלחמה הביא לביטול התוכניות לפתוח קורס טיסה שני - שאליו אמורים היו להתקבל גם מועמדים שאינם מן "ההגנה" - תמורת תשלום דמי לימוד. עם פרוץ המלחמה הועברה השליטה האווירית בכל פלסטינה-א"י לידי חיל-האוויר המלכותי הבריטי ונאסרה כל תעופה אזרחית בשמי הארץ. קורס הטייס השני נפתח רק ב - 1943, והפעם היו כל החניכים - כעשרים וחמישה - אנשי הפלמ"ח. בסיסה של חברת "אווירון" נדד כמה פעמים ממקום למקום. משדה התעופה ליד קיבוץ אפיקים הוא הועבר לשדה התעופה לוד ע"י הבריטים, באמתלה כי המטוסים עלולים להיות מופצצים ע"י כוחות וישי הצרפתיים שבסוריה. משם הוחזר בסיס החברה לעמק הירדן, הפעם לקיבוץ אשדות יעקב. לאחר מכן, שוב עבר ללוד ומשם לשדה התעופה ליד רמלה שם שוכן באחד מאגפיו של חיל-האוויר הבריטי ופעל תחת עינם הפקוחה של הבריטים.
 
אורי מיכאלי, עסקן תעופה, נאבק במהלך תקופת מלחמת העולם ה-2  ברשויות הצבא והממשלה הבריטית על מנת לחדש את הפעילות האווירית ואת פעילות בית הספר לטיסה של החברה, תוך שהוא משיג תוצאות חלקיות. מפעם לפעם אושרו טיסות ובמרץ 1943 חודשה פעילות ההכשרה של בית הספר לטיסה, בתנאים מגבילים. מותו של דב הוז בתאונת דרכים הביא לקיפאון מסוים בפעילות החברה.
 
במשך שנה וחצי, שבמהלכן ניהלו הוז ובן יעקב את חברת "אווירון", קיבלו 48 טייסים רישיונות, לעומת ארבע השנים שלאחר מותם, שבהן הוכשרו 33 טייסים בלבד. אמנם, המלחמה הקשתה על הפעילות התעופתית, אך איסור רשמי על טיסות היה רק במשך שמונה חודשים. התקופה שלאחר המלחמה אופיינה בתחרות פנימית בין גופים רבים, קטנים וחלשים, על מעט המשאבים ועל מקומו של כל אחד מהם במדרג הפנימי של העוסקים בתעופה.פעילות החברה הופסקה באוקטובר 47 בשדה רמלה.המטוסים הועברו לש"ת לוד ולשדה חיפה,לאחר מכן הועברו לשדה דב בת"א.

 

 

לייבסיטי - בניית אתרים