נכתב ע"י אבינעם מיסניקוב

בשנת 1955 החלו תכנונים במטכ"ל לכיבושה של שארם א שייך מידי המצרים כדי לפתוח את מיצרי טיראן שנחסמו על ידם. על מח"ט גבעתי, אל"מ (לימים רא"ל) חיים בר לב, הוטל לתכנן את המבצע, לפי פקודות התכנון "זוהר" ו"עומר", שנשאו את שמות ילדיו.
 
התכנון היה שיוצנחו שני גדודי צנחנים בשארם, ושני גדודים של חטיבת גבעתי ינועו רכובים על ציר אילת-שארם. אולם מצבו של ציר זה ושל צירים אחרים בסיני לא היה ידוע, והיה צורך לסייר בהם כדי להכירם ולבדוק האם הם עבירים לרכב משוריין. לצורך כך בוצעו שתי פעולות. בתחילה הוטל על טייסת הדרקון המעופף למפות את סיני ע"י צילום אויר, ומטוסי הצילום שלה מדגם מוסקיטו PR.MK XVI ביצעו גיחות צילום רבות. הפעולה השניה היתה סיור בשטח, מבצע שנקרא מבצע "ירקון".
 
שישה לוחמים מחטיבת גבעתי נבחרו מבין המתנדבים למשימה. למפקד החוליה התמנה סא"ל אשר לוי, שהיה מג"ד 51, כן נבחרו רס"ן מנו שקד, סגן יגאל תלמי, סגן אהרון לברן, סג"מ יורם ליפסקי וסמל דב שמחוני. החוליה התאמנה לביצוע המשימה בעזרת מסעות ארוכים במדבר יהודה ובנגב וכן ביצעו סיור בעזרת ספינות חיל הים באיזור הנחיתה המתוכנן.

חילוצם מהשטח תוכנן לביצוע ע"י מטוסי פייפר של הטייסת הקלה. לפיכך, התאמנו טייסי הפייפר בנחיתה על מסלולים קצרים וחוליים, המראות קצרות עם משקל עודף,נ סיקה לגובה 2,500 רגל מעל מרכז המסלול, גלישה עם מנוע בסל"ד סרק תוך כדי פנייה, ונחיתה קצרה על תחילת המסלול ובלימה מיידית. המכונאים תירגלו החלפה מהירה של גלגלים ומדחפים וכן התקנה ופריקה מהירה של אלונקה, תרגילי מילוט בים וע"ר.
 
הסיירים נחתו בחוף דהב בליל ה-6 ביוני 1955 בשעה 02:15, ונעו בשעות הלילה בלבד. מטוסי דקוטה של טייסת הפילים חגו בשמיים ושימשו כממסר קשר, כחפ"ק מוטס, (בו ישבו חיים בר לב וקציניו) וגם הצניחו מיכלי מים.
 
שישה מטוסי פייפר חדשים של הטייסת הקלה בהובלתו של סרן חנוך קרת הוטסו ב-10 ביוני למנחת יוטבתה ועמדו מתודלקים בכוננות לחילוץ הכוח. כל מטוס נשא עוד זוג מיכלי דלק שאיפשרו לו לטוס 7 שעות ללא תידלוק.
הטייסים  חנוך קרת (מימין) ואלברט עטר במנחת יוטבתה
 
לאחר שלושה ימים, כשהגיעו לקו פרשת המים בנואייבה, ולאחר שנקלטה בארץ תשדורת מצרית  שהמצרים החלו בחיפושים אחרי החוליה, הוחלט לחלצם מהשטח.באמצעות מטוס דקוטה נשלחה הודעה לסיירים לחפש שטח מתאים לנחיתה. מטוסי הפייפר המריאו מיוטבתה בשתי שלישיות לפנות בוקר יום ה-12 ביוני. הם טסו בדממת אלחוט וללא אורות ניווט למניעת גילויים במשך כשעה ובשעה 04:00 נחת הזוג הראשון בשטח לאחר שהכוח סימן את מקום הנחיתה בעזרת לפידים וסרטים. שני סיירים נאספו והפייפרים המריאו מיד. לאחר מכן הגיעו עוד שלושה מטוסים ולבסוף המטוס האחרון שטייסו איבד את המבנה והגיע בכוחות עצמו.
 
תיאר חנוך קרת:" מסלול הנחיתה היה בשיפוע של כעשר מעלות, ואת קצה השיפוע סגרו ההרים ממש כמו קיר. הנחיתה נעשתה בשעת דמדומים, הכל היה חשוך ומאיים. החלטתי לבצע הקפה אחת כדי לבדוק מה יקרה אם הנחיתה לא תצליח. ניסיתי לבחון האם אוכל לפתוח מנוע ולצאת משם. לבסוף החלטתי לבצע גישה לנחיתה ויהי מה". 1
 
הסיירים הוטסו לאילת. המצרים הגיעו לנקודת החילוץ כמה שעות לאחר שעזבוה. כל הסיירים קיבלו לאחר כמה שבועות את צל"ש הרמטכ"ל שהומר בשנת 1973 לאות המופת.

תמונה משותפת של המחולצים (יושבים) ושל הטייסים (עומדים) באילת
 
 
 1.ויקיפדיה
 
 
 

 

לייבסיטי - בניית אתרים