נכתב בידי שי מורגן

 "לא יאמן, אך עובדה היא שטייסים אלה, חניכי הפלמ"ח, שהתאמנו בטיסה בתנאי מחתרת, מילאו תפקיד כביר במטוסיהם הזעירים".(1) כך סיכם יגאל אלון, מפקד חטיבת יפתח במלחמת העצמאות, את תרומת "טייסת הגליל" ללחימה בעת בה "המטוסים היו בנויים מעץ והטייסים  - ברזל". 
 
48 שנים אחרי המלחמה, באפריל 1996 , מתכנסים אנשי הטייסת מחדש להעלות זיכרונות ממעללי העבר כדי לחנוך את אנדרטת הטייסת שהוקמה לאחר מאמצים רבים של אנשיה, עמותת חיל אויר והמועצה המקומית יבנאל. אנדרטה זו תוצב בפאתי הישוב (משמאל לכביש 767 היורד לכינרת) ותזכיר לכל אדם שיעבור לפניה כי כאן, ביבנאל, פעלה קבוצת אנשים מופלאה, שמעטים יודעים על קיומה ועל תרומתה המכרעת בקרבות הצפון שהתווי את גבולות הארץ לעתיד.

ב-10 בנובמבר 1947 כתב יעקב דורי, רמטכ"ל ה"הגנה", ליהושע אשל, ראש המועצה הכללית לתעופה עברית בארץ ישראל: "מפקדת ה 'הגנה' מודיעה לך בזאת על החלטתה להקים כח אווירי קבוע, החל מתאריך מכתב זה, אשר יקרא "שרות האוויר"(2). בניגוד להיערכות הקרקעית, תפסה התעופה מקום שולי בתודעת ראשי הישוב. היו אמנם גופים שעשקו בתעופה, כמו חברת "אווירון" ובית-הספר לתעופה של האצ"ל, אולם רב היה המרחק בין אלו לבין הקמת כח אווירי חזק ועצמאי.

בדצמבר 1947 הצליחו אנשי "שרות האוויר" של ה"הגנה" לרכוש 20 מטוסי "אוסטר" שנמכרו כגרוטאות ע"י חיל האוויר הבריטי. לעסקת הרכש היו השפעות מכריעות. ה"אוסטרים" היוו את עמוד השדרה של "שירות האויר" בטרם הגעת מטוסי - קרב, וגורם משמעותי בתחומי התובלה, האספקה, הסיור והתצפית לאחר הקמת חיל האויר בסוף מאי 1948 . אין ספק כי יכולתו של "שירות האוויר" לפרוס שני גפים בגליל ובנגב, התאפשרה בעיקר הודות לגידול זה במספר המטוסים.

הקמת נספחת הגליל היתה תוצאה של שכנוע בצורה המקובלת באותם ימים: שתלנות, קשרים אישיים ואיומים. כדי להקים את יתר הטייסות האחרות שהיו אמורות לקבל את המטוסים, יצאו עם עלות השחר הטייסים והמכונאים של גף הגליל להאנגר שבשדה תל-אביב. הוציאו את שני ה"אוסטרים", ארזו את כלי העבודה בתוכם ומיהרו להמריא בטרם יגיעו למקום אנשי הטייסת התל אביבית. ביומן הטיסות נרשם: "היעד - יבנאל" מעפרון, כדי שאפשר יהיה למחוק ולכתוב אחר כך באנגלית "טיסת אימון".

השבוע האחרון של מרץ 1948, היה, לדברי יגאל ידין, ראש אג"מ, השבוע הקשה ביותר במלחמה מפאת כובד האבדות ובגלל הדיכאון והיאוש ששררו בקרב הלוחמים. "הפטרון היחיד", כך אמר, "הוא נטילת היוזמה האופרטיבית לידנו, בשאיפה להגיע להכרעה צבאית מצדנו נגד האויב".(3)

התקופה הרת גורל זו הגיעה ליבנאל "טייסת הגליל" על שני מטוסיה ומיד נכנסה למערכה.

בבוקר ה1- במאי פתחו כוחות לבנונים שכללו גם שריוניות בשיתוף עם ערבים מקומיים במתקפה עזה על רמות-נפתלי (הישוב שהוקם על-ידי קבוצת חיילים, משוחררים ממלחמת העולם ה2-, על שם אורד וינגייט). הקשר עם הלוחמים ביישוב נותק ומצבם לא היה ברור, לכן הציע פרץ גרוסר, אחד מטייסי הטייסת, להשליך אל חצר המשק חבילה ובה בדים מכמה צבאים בתוספת פתק, בו כתוב שאם עדיין נשארו מגנים, עליהם לפרוש את הבד האדום; אם חסרה תחמושת, עליהם לפרוס את הבד הלבן, ואם חסר מזון, עליהם לפרוש את הבד הצהוב. הטלת החבילה היתה צריכה להתבצע בדיוק רב, בדיוק במרכז מבנה הביטחון, דבר המחייב טיסה נמוכה מעל גג הבניין. החבילה הושלכה, וכעבור מספר דקות נפרסו הבדים והקשר חודש.

בנוסף נתבקש סיוע אווירי. דלתות ה"אוסטר" פורקו. שני מקלעי M.G הורכבו על המטוס בנוסף לשלוש פצצות 20 ק"ג מ"תוצרת בית". הפצצות התרסקו בין השריוניות בקול נפץ עז שהיכה את התוקפים בהלם וזרע במוכה בשורותיהם. הטייסת ביצעה ביום ההוא 9 - גיחות בהפסקות של חצי שעה. החלה נסיגת הכוחות הלבנוניים ובעקבותיה בריחה המונית של תושבי הכפרים באיזור לעבר סוריה. הערבים המשיכו להפגיז את הנקודה, אך שיא המשבר חלף ולא חזר עוד.

סיכם את הקרב יגאל אלון:" מסופקני אם הפגיעות היו יעילות, אולם ערכן הפסיכולוגי הפתיע לטובה. המטוסים הנמיכו טוס, על אף אש צפופה שנורתה אליהם, ולא אחת חזרו כשפניהם נקובות. אינני מתאר לעצמי טייסים נועזים יותר מאלה שפעלו בתנאים 'מגוחכים' כמו בגליל".(4) בכיבוש צפת, ב10- במאי, נתבקשה הטייסת לסייע בריכוך מן האוויר לפני העליה על המצודה. היתה זו פעולה המשולבת הראשונה בין כוחות הקרקע לבין כוחות האוויר. אחרי כיבוש העיר זכתה הטייסת בשלל - מכונית מסוג "שברולט" ששימשה אותם לנסיעות רבות.

בחודש אפריל שמו-לב אנשי חטיבת הנגב לכך שמטוס מסוים היה נוחת בקביעות בנקודה מסוימת בכל יום. נתעורר חשד שהמטוס מעביר נשק לערבים. סיור של החטיבה ארב לטייס ותפס אותו לפני שהספיק להמריא. התברר כי המטוס, מסוג "פירצ'יילד" בשימוש מצרי, נחת כדי לרכוש מהבדווים מטען חשיש. מלחמה היא מלחמה-אך חשיש יש להעביר.
בסוף אפריל נראה מעל יבנאל מטוס "פיירצ'יילד" בלתי מזוהה, ממנו יצא מודי אלון, טייס בטייסת א' (תל-אביב), וביקש שהטייסת תחביא אותו מחשש שיימצא על-ידי הבריטים. המטוס הוכנס למטע זיתים בין הרפתות וכוסה בבדים. שם אוחסן עד שסקרנותו של דני בוקשטיין, מפקד הטייסת, הגיעה לשיאה. הוא התיישב בתוכו, התעסק בכפתורים, התניע ולאחר שהכל היה כשורה המריא בהצלחה. ה"פירצ'יילד" היה בעל כושר נשיאת פצצות של 250 ק"ג בעוד שה"אוסטר" יכול היה לשאת רק פצצות של 15 ו20- ק"ג.

בדרך חזרה מאחת התקיפות, הבחין הטייס ישעיהו בודילובסקי ("בודי") שמד לחץ השמן במטוסו "נופל". "בשדה חיכה לנו יגאל אלון, מספר בודי, וביקש מאתנו לצאת שוב לטיסה. אמרתי לו שאי-אפשר לטוס כי במטוס אין לחץ שמן, אבל הוא התעקש. השמן במטוס היה שמן 80 ולא היה שמן כזה במקום. מצאנו בשדה ג'ריקן שמן 50 וג'ריקן שמן 30. אמרנו: אולי נערבב 50 ועוד 30 ויצא 80 ולהפתעתנו זה עבד. בהמראה התפנצ'ר הגלגל האחורי, מילאנו אותו בסמרטוטים והמראנו שוב לעזרת מלכיה".(5)

ב9- במאי הביא משה פלד (פלדמן) את דני בוקשטיין לתל אביב לשם סידורים כלליים של הטייסת. למחרת הגיעה הודעה דחופה מהמטה ובה נאמר כי יש להגיש עזרה דחופה לחטיבת הראל שפעלה נגד הכפר בית-מחסיר. הוחלט לצאת במטוס "נורסמן", המטוס היחיד שיכול היה לשאת פצצה בת 100 ק"ג שהוכנה באותו יום. דני התנדב לטוס, אתו עלו טייס נוסף, שני נשקים, משקיף וצלם. ההודעה האחרונה שנתקבלה מהם היתה: "חגים מעל המטרה ועומדים לשחרר את הפצצות". מנוה אילן ראו אותו צונח מעל כפר סריס ושמעו התפוצצות. נדכאים המשיכו אנשי טייסת הגליל את פעילותם, כשבלבם החלטה נחושה להמשיך את מה שדני התחיל.

בתחילה טסו ביום, אך לאט-לאט הכירו ביתרון שיש בטיסות לילה, היות ובחשכה האויב מתקשה לראות את המטוס הקטן. הסורים לא טסו בלילה וגם דבר זה הקל על הטייסת ואפשר לה שליטה אווירית. טיסות אלו היו קשות כיוון שה"אוסטרים" לא היו מצוידים במכשור מתאים כלשהו והניווט התנהל כולו, על סמך ראייה בלבד.
ב16- במאי נדרשו הטייסים להוכיח יכולתם זו. באותו יום בוצע הניסיון ה3- לכבוש מצודת משטרת נבי-יושע החולשת על הדרך לישובי ההר, לאחר שנמסרה לידי הערבים מידי

הבריטים. הגדוד ה3- של הפלמ"ח יצא למשימה לאחר ששני הניסיונות הקודמים לכיבוש המצודה נכשלו. יגאל אלון קרא לפלד, מפקד הטייסת באותה תקופה, לבוא לעזרת הכוח. הטיסה נערכה בשעת לילה. טיסות מסוג זה נעשו רק בלילות ירח כשניתן היה לראות את האופק.

לילה זה היה ללא ירח, וכדי להתגבר על מכשלה זו תוכנן להאיר את המסלול במחניים כך שישמש כנקודת ציון ואז לצאת ולחפש את נבי-יושע לפי הכבישים והתמצאות כללית. פלד יצא עם אברהם בלטיטא, מטילן הטייסת, בשעה 23.45 .לא קל היה לזהות את מבנה המשטרה האפור המכוסה שיחים יבשים. בלטיטא זרק שתי פצצות תבערה חדישות שהגיעו מחו"ל להדלקת אסמים. פצצות התבערה שימשו להארת האזור כדי לסייע בזריקת הפצצות האמיתיות בדיוק מרבי.

פצצות אלו עשו רושם כביר! לערבים היה נדמה שיורים עליהם גם מן הקרקע וגם מן האוויר. אין ספק כי הנזק היה יותר פסיכולוגי מאשר ממשי. על כל פנים עובדה היא שכאשר הסתער הכוח הקרקעי נמצא בנין המצודה ריק.

ב19- במאי נתגלה בסיס הטייסת ביבנאל על-ידי מטוס הרוורד סורי (שרדף בקרב-אוויר אחרי פרץ גרוסר ולא הצליח להפילו) והיא נאלצה לעבור לשדה התעופה במחניים. במחניים היו מסלולי אספלט ארוכים ורחבים, ופנים (מחסות בטון למטוסים) שהשאירו הבריטים מאחוריהם. שלושת מטוסי הטייסת הושמו מאחורי פן אחד. מייג'ור סטון, יהודי אמריקאי ששימש כיועץ חי"ר ליגאל אלון, ביקש לראות את חיל האויר הישראלי. "הוא עבר קיר קיר" - מספר בלטיטא - "ולא ראה את המטוסים". הוא שאל :"איפה חיל האויר שלכם?!" - עניתי לו: "חכה, זה שדה גדול. כשהגענו לפן האחרון, שם ניצבו המטוסים, אמר סטון: "אלו בוודאי מטוסי הסיור". עניתי לו: "לא, אלו המפציצים".(6)

בהדיפת הצבא העירקי בגשר, השתתפה הטייסת בהפצצות ומנעה את פלישת העירקים של במתכוון. נתקבלה ידיעה מכוחגולני שיחידה עירקית מתכוננת לחצות את הירדן באזור בית-יוסף ושאף הקימה גשר לשם כך. יגאל אלון הורה לטייסת להשמיד את הגשר, אך הזהירם שלא לפגוע במכלי הנפט של חברת I.P.C  הסמוכים, שרבים ניסו להפציצם במלחמת העולם ה2- ושהפכו לסמל הייצוג של האימפריה הבריטית.

הטייס, פרץ גרוסר והמטילן, אברהם בלטיטא יצאו למשימה ב01.00- בלילה. המטוס עבר על פני מסדה ושער הגולן (שנכבשו והועלו באש על-ידי הסורים והעיראקים באותו יום) בחפשו אחר הגשר. ואז הבחין בלטיטא במשהו המפסיק את נצנוץ מי הירדן. הלהבה ברימה את המטוס הקטן 300 מטר למעלה.

עקב ההפצצות הסוריות הרבות על שדה מחניים היה חשש רציני שמטוסי הטייסת ייפגעו. באותו זמן התארגן בסיס רמת-דוד, לאחר שפונה על-ידי ה-R.A.F. (חיל האוויר המלכותי הבריטי), לקליטת מטוסים. מאחר ולא היה קשר עם המטה, נשלח שליש הטייסת לרמת-דוד עם איגרת למפקד הבסיס, יהושע גילוץ, בה הוסבר לו המצב והודיע לו שמחוסר ברירה תעבור "טייסת הגליל" לרמת-דוד. ב5- ביוני הועמס הציוד על הרכב, המכונאים עלו על ה"שברולט" והמטוסים יצאו בטיסה. ההעברה תוכננה כך שהמטוסים יצאו בלילה, יפציצו בדרכם ריכוזי אויב בשפך הירדן, וינחתו ברמת-דוד אחד אחרי השני.

המטוסים הסתדרו בשורה לפני אחד ההאנגרים ומתוכם יצאו האנשים - מגודלי זקן, חבושי כובע גרב ומזויינים באקדחים - "פייטרים" מכף רגל ועד ראש. הופעתם היוותה ניגוד בולט לאנשי הבסיס שזה מקרב הוקם. מפקד הבסיס, מיוצאי ה-R.A.F., ראה בו מעין "מדינה שבדרך", והנהיג בו סדרי משמעת מיוחדים שהיו נהוגים אצל הבריטים, כגון: חדרי אוכל נפרדים לקצינים ומכונאים, הצדעות וכדומה. אנשי "טייסת הגליל" היו חברי הפלמ"ח, והיו רגילים לחיי שיתוף ושיווין מלא בין טייסים למכונאים. הם ראו כמדד יחיד למידת תפקודם את פעילותם המבצעית בלבד. בכעס רב נכנסו לחדרם. פרץ גרוסר שכב על המיטה, שלף את אקדחו וירה מחסנית שלמה בגג הבניין. אנשי היחידה ידעו שהם מעדיפים לחזור לחיים הטובים ב"צפון הפרוע". הם מספרים שכאשר יצאה הטייסת בחזרה ליבנאל "הפציצו" הבחורים את מפקדת הבסיס בארגזים של עגבניות רקובות כאות תודה על "האירוח החם"  שזכו לו.

מקור חשוב ביותר לתיעוד פעילות הטייסת הינו היומן שנכתב בידי תמר, לימים אשתו של אברהם בלטיטא, בו הקפידה לרשום כל גיחה וגיחה. היה בכך חידוש, משום שהדבר לא היה נהוג באותם ימים.

הטייסת עוד הספיקה להשתתף במבצעי "דקל", "ברוש" ו"חירם" ,אך המטוסים החדשים שהצטרפו לחיל אוויר, כדוגמת: ה-"B-17", ה"דקוטה" וה"ראפיד" תפסו את מקום ה"אוסטרים" המיושנים. פעילות הטייסת הוגבלה למשימות בלתי קרביות, בעיקר סיור, קישור, הטלת כרוזים ותובלה קלה.

התחנה האחרונה בחייה הקצרים של הטייסת היתה בסיס תל-נוף, שם התאחדה, בנובמבר 1948 עם טייסת הנגב וטייסת תל-אביב, ויחד יצרו את הטייסת הקלה 100.
על-אף התנאים הקשים והמעבר לשלושה בסיסים, תרמה "טייסת הגליל" תרומה בעלת חשיבות עליונה לניצחון בקרבות הגליל. ריחוקה מהמרכז וניתוקה ממפקדת חיל האוויר אפשרו לה פעילות עצמאית, כך שלמעשה שימשה כזרוע אווירית של חטיבת גולני וכרמלי תוך מתן סיוע אווירי צמוד, שמעבר לתרומה המבצעית הישירה תרם רבות להעלאת מורל הישובים שהיו סמוכים ובטוחים שהמטוס הקטן יבוא תמיד לעזרם בעת צרה.
 

הערות:
 
1. ספר הפלמ"ח, כרך ב', תל-אביב, 1953, עמ' 289.
2. גת משה, מערכת, תל אביב.
3. נ.לורך, קורות מלחמת העצמאות, 1953, עמ' 280.
4. ספר הפלמ"ח, כרך ב', תל אביב, 1953, עמ' 280.
5. ראיון עם ישעיהו בודילובסקי, 3 ביולי 1993, גבעת אבני.
6. ראיון עם אברהם בלטיטא, 14 באוקטובר 1992, ירושלים.
7.קריאה נוספת:"טייסת הגליל במלחמת העצמאות",נעם הרטוך,הוצאת עמותת ידידי ח"א,1999
 
*כבסיס למאמר שימשה עבודת המחקר "טייסת הגליל - אפריל-נובמבר 1948", שכתבו שי מורגן ועודד רז, 1994
לייבסיטי - בניית אתרים