המאמר נכתב ע"י סא"ל (מיל') אלי אייל ז"ל

טייסת הפוגות היתה טייסת מבצעית שכמותה לא היתה וגם לא תהיה עוד באף חיל האויר שבעולם, משום שהיתה תופעה חריגה בלוחמה האוירית בכל הזמנים. לפי תורת הלחימה של חיל האויר, כל מטוס, בהתאם לכישוריו המבצעיים, צריך לקחת חלק במלחמה. לפיכך הופעלו מטוסי ההרורד (טייסת 140) כמטוסי תקיפה במבצע "קדש", וב-1964 אורגנו מטוסי הסילון הראשונים של בית הספר לטיסה (הפוגות) כטייסת מילואים מבצעית שנועדה לתקוף מטרות קרקע.

טייסת 147 התאפיינה בשלושה תחומים מיוחדים:-
 
א) סוג המטוס וחימושו - מטוס קטן, איטי. פגיע מאד ובלי מושב מפלט. אך אם זאת בעל כושר ספיגה גדול. המטוס הצטיין בחימוש יעיל ביותר נגד טנקים ומטרות נקודה אחרות.- רקיטות 80,69 ו-68 מ"מ. כל מטוס נשא 12 רקיטות כאלה. בדרך כלל שוחררו הרקיטות בשלושה יעפים ואם לא היתה סיבה מונעת מיוחדת, שלוש מטרות אויב היו צריכות להיפגע בגיחה אחת.
 
ב) המוצא הטיסתי והחברתי של הטייסים - מסה"כ של 42 טייסים שהתייצבו,מרביתם היו טייסי מילואים המבוגרים ביותר בחיל ובעלי ניסיון קרבי ממלחמת "קדש". מנגד, תשעה טייסים היו הצעירים ביותר בחיל, בוגרי קורס טייס מס.52 שלא הספיקו לסיים את האימון המבצעי שלהם על מטוסי האורגן, ולכן הוחזרו לטוס על הפוגות. מבחינת הפרש הגילים, ציבור הטייסים הזה היה כעין מפגש בין אבות לבנים.
 
ג) התחום המבצעי - בגלל מגבלות הטווח. טייסת הפוגות לא נכללה בתוכנית "מוקד". רק כשבועיים לפני פרוץ המלחמה הוחלט להפעיל את הטייסת בסיוע ישיר לכוחות הקרקע של פיקוד הדרום. באותם הימים גם עוצב סמל הטייסת- חיבור של כנפיים וטנק, המבטא היטב את שיתוף הפעולה בינה לבין כוחות השריון.
 
מטוסי הטייסת פתחו את מלחמת ששת הימים בטיסות הטעיה שמטרתן היתה להציג לאויב פעילות אימונים רגילה. בנוסף לכך, פריסה מתוחכמת של מטוסים לאילת, נועדה להזהיר את המצרים בפני סכנות והפתעות, אם יגשימו את תוכניתם לכבוש את אילת.
 
בשעה 07:45 תקפו 12 פוגות שלוש תחנות מכ"ם בקדמת סיני, כדי למנוע מהן לגלות את המטס האוירי הגדול של מטוסי החיל בדרכם למצרים.
 
לפני חציית "אוגדת הברזל" בפיקודו של האלוף טל את הגבול לעבר הציר הצפוני, "התנפלו" 54 פוגות על מערך תותחי שדה מצרי מבוצר היטב ומוגן על ידי עמדות נ"מ רבות בשייך זווייד. מערך זה נועד לחסום ולבלום כל חדירה לשטח המצרי החיוני הזה. במשך שעתיים שוחררו על עמדות התותחים כ-640 רקיטות שהשתיקו למעשה את אישם. אחרי כיבוש המתחם הארטילרי הזה, 100 תותחים הוצאו מעמדותיהם והופעלו על ידי תותחני צה"ל כלפי "בעליהם" הקודמים. בכך פתחו הפוגות פירצה טקטית משמעותית ביותר לכוחות הקרקע העיקריים בגזרה הזאת, ואיפשרו להם כניסה קלה לשטח האויב במינימום של אבדות. בהמשך היום הגישו 90 פוגות, ששחררו כ-1900 רקיטות, סיוע אמנעה וסיוע מקרוב לכוחות הקרקע, ואיפשרו להם להתגבר על התנגדות המצרים במוצביהם המרכזיים והגדולים בקדמת סיני.
 
לפנות ערב, כאשר החזית המצרית יצאה מרדיוס הפעולה של הפוגות,עקב התקדמות כוחות צה"ל, הוכנסו שלוש רביעיות מטוסי פוגה לחזית הירדנית. אחת מהן גילתה את חטיבת התגבורת הירדנית מס. 60 במעלה אדומים, תקפה אותה, ומנעה ממנה להגיע לירושלים כדי להתערב שם בקרבות הקשים והמכריעים בעיר העתיקה ובגבעת התחמושת. הודות לסבב החימוש המהיר של הפוגה ולמרות מספר הטייסים הגדול שרובם ככולם סבלו מקלקולי קיבה קשים ומתישים, מרביתם טסו ביום הלחימה הראשון 5 גיחות כל אחד. ארבעה טייסים נפלו ונהרגו ביום זה, שלושה מהם נפגעו בגובה נמוך שלא איפשר להם לנטוש את מטוסיהם במצנח הרגיל.
 
ביום הלחימה השני, הגזרה הירדנית ניתנה כולה לפעולה חופשית של הטייסת. במשך 4 השעות שלפני הצהריים תקפו 104 פוגות כל מטרה מזדמנת של הצבא הירדני הנסוג, והבזיקו עליהן כ-1200 רקיטות. מסה"כ של 252 גיחות שמטוסי החיל ביצעו בגזרה הזאת ביום זה, 246 גיחות בוצעו על ידי טייסת 147. ביום זה ממוצע הגיחות לטייס היה שלוש. טייס אחד נהרג.
 
"הציד החופשי" נמשך גם למחרת היום, בו גילו ותקפו טייסי הפוגות, בין השאר, את חטיבת התגבורת העיראקית, מיד אחרי שזו חצתה את גשר דמיה. החטיבה נעצרה ונבלמה באותו מקום וכלל לא הגיעה ליריחו.
תודות לעבודתם המסורה של אנשי צוות הקרקע, רמת השמישות של המטוסים היתה גבוהה והסבב שלהם מהיר מאד. למרות הפגיעות הרבות במטוסים, צוותי הקרקע סיפקו לגף המבצעים כל יום 38 מטוסים שמישים. בסה"כ הוחלפו 21 מנועים, מזה 15 כבר ביום הלחימה הראשון.

ב-8 ביוני הודיעו לטייסת על סיום לחימתה במלחמה, תוך ציון ברכות והערכות על פעילותה והישגיה הרבים והבלתי-צפויים. באותו ערב נערכה מסיבת סיום סוערת.  המתח, החשש והפחד שנצברו במשך ימי הלחימה מצאו את פורקנם בריקודים, בשירה ובהרבה שתיה של משקאות חריפים. למעשה, איש לא ישן באותו לילה. ואז, תוך כדי המסיבה הזאת נתקבלה החלטה שהיא בוודאי הכי לא שקולה, הכי לא הגיונית ואף הטיפשית ביותר שהתקבלה אי פעם  בחיל האויר הישראלי והיא - להעביר את הפוגות למחרת היום לרמת דוד כדי לשתף אותן בלחימה על רמת הגולן. במצב פיזי ירוד ביותר ובמצב נפשי קשה הגיעו הטייסים לבסיס הצפוני. מפקד הטייסת שהוביל את הרביעיה הראשונה לתקיפה, נפגע והתרסק לתוך המטרה. בקרב הטייסים התרחשה אז מפולת מוראלית שכמותה אפשר לראות רק בסרטים עלילתיים או לקרוא בספרים. הטייסת הוחזרה מיד לבסיסה הקבוע. היה זה סיום עצוב וטראגי ביותר להישגיה המרשימים של הטייסת המיוחדת הזאת.

עובדה מצערת היא, כי הגורמים המופקדים בחיל האויר ובעמותת חיל האויר על מורשת הקרב נהגו להוציא את טייסת 147 "מחוץ לגדר" בהקניית מורשת הקרב החילית. בעמותון  של עמותת חיל האויר (ינואר 2009) מופיעה, בשני עמודים, סקירה על "המטוס המיתולוגי, פוגה מגיסטר" ואין בה מילה בודדת על השתתפות 42 פוגות במלחמת ששת הימים, כטייסת מבצעית לכל דבר- טייסת 147.

מפקד בית הספר לטיסה, שהוצע לו להקדיש את יום המורשת שהוקדש למלחמת ששת הימים, לטייסת הפוגות, אפילו לא ענה להצעה הזאת. הפוגות הקרביות הוזכרו, כידיעה, בכמה משפטים בלבד. אולי הוא לא ידע את פועלם הקרבי של הפוגות שמרביתן טסות גם היום אחרי ששודרגו לצוקיות ושהופעלו ממבנה שגם היום משמש את אחת מטייסות הטיסה של בית הספר לטיסה. רק המושג "קהות חושים" יכול להסביר את ההתנהגות המוזרה הזאת.

להתעלם מקיומה של טייסת הפוגות שבסך הכל ביצעה 418 גיחות, הבזיקה 4400 רקיטות, השמידה 128 טנקים, 47 תותחים, 3 תחנות מכ"ם, 43 נגמש"ים, 2 רכבות ו-292 משאיות; שאבדה שישה טייסים וביניהם את מפקד הטייסת ואת סגנו, ששניים מטייסיה זכו לצלש"ים,- בלי להזכיר ולציין את שמה ואת ייחודה באופן הראוי לפעילותה המרשימה, היה עלבון צורב ופגיעה בכל אנשיה, הנופלים והמתים, והחיים עדיין.

אחרי מאבק ממושך ועיקש עם עמותת חיל האויר, החליטה הנהלתה להקדיש חלק מהאירוע השנתי שלה שהתקיים ב-14.5.2009 בבסיס חצור, לטייסת הפוגות במלחמת ששת הימים. בכך הוסר העוול הגדול שרבץ על כתפי אנשי טייסת 147 כל כך הרבה שנים. סיפורה המלא והמדוייק של הטייסת המיוחדת הזאת, בוודאי יופיע במחקר ענף ההיסטוריה של חיל האויר על מלחמת ששת הימים.
לייבסיטי - בניית אתרים