נכתב ע"י ד'ר דב גביש

סמח, כפר ערבי קטן על חופה הדרומי של הכנרת, היה מרכז תעבורה במלחמת-העולם הראשונה ובמאמץ הטורקי-גרמני. אל צמח ירדה שלוחת מסילת-הברזל החג'אזית, שדרכה הועברה כל הכבודה הצבאית מדמשק לארץ. בצמח הוקמה תחנת הרכבת הראשונה על המסילה במוצאה מגיא הירמוך, היו בה שש שלוחות של מסילות והתחנה המתה רכבות במהלך המלחמה. על גדת האגם הוקם גם מזח קטן, שמלא תפקיד כלשהו בתקשורת עם טבריה וחופה הצפוני של הכנרת. לאחר שגורל המלחמה פנה נגד הטורקים הוכשר בצמח גם שדה-תעופה.

עם נסיגת הגייסות הטורקים-גרמנים מדרום הארץ בחודש נובמבר 1917, נאלצו גם הטייסות הגרמניות להערך מחדש ברחבי הארץ. עד אז הוצבו הטייסות בדרום, בעיקר בין רמלה לבאר-שבע. לאחר כיבוש ירושלים, בדצמבר 1917, הוכשרו שדות-תעופה ונחיתה באתרים מצפון לקו החזית. השדה המרוחק ביותר מהחזית נקבע בצמח. האתרים שהוכשרו כשדות-תעופה גרמניים במלחמת-העולם הראשונה בארץ אותרו תמיד בקרבת נתיבי הספקה, בדרך-כלל בקרבת תחנות הרכבת על מסילת-הברזל, שכן הבסיסים היו תלויים באופן מוחלט בדרגי התובלה של הרכבת, שנשאו בעול העברת המטוסים החדשים והספקת דלק, תחמושת, חלפים ומזון לטייסות. בשדות התעופה לא היו מסלולי המראה במובנם הרגיל אלא שטח פתוח, לא סלול ולא כבוש, שממנו המריאו הטייסים לפי תנאי הרוח והקרקע.

שדה-תעופה בצמח היה דומה במתכונתו לשדות גרמניים אחרים. הוא נקבע בקרבת תחנת הרכבת, בשטח פתוח מדרום לה. בין הכפר לדגניה (משנת 1920 נקראה דגניה א), הוקם גם בית-חולים צבאי. מפקדת האוויריה הגרמנית הציבה בשדה צמח את טייסת 300 הוותיקה והראשונה לטייסות הגרמניות שהוצבו בארץ. הטייסת שפעלה בסיני, באל-עריש ובבאר-שבע נאלצה לסגת בפברואר 1917 מבאר-שבע לרמלה ובנובמבר, משהתקרבה החזית לרמלה, נסוגה לצמח.

הסגל הגרמני השתכן בחוות ביתניה, שבה התגוררו גם אנשי יחידת הצילום והמיפוי, והיו שהשתכנו בקבוצת דגניה ובמושבה כנרת. מרדכי בן-הלל הכוהן, שמואל ודבורה דיין ויוסף ברץ כתבו בספרי זיכרונותיהם, שהגרמנים השתלטו על מיטב מבני הקבע, לא התחשבו במצוקתה הכלכלית של הקבוצה ואילצו את אנשיה לעקור ממגוריהם ולהתגורר בתנאים קשים בעליית גג הרפת, במחסנים, באוהלים ובחושות. אבל, בדומה לסגל הגרמני של טייסת אחרת, הטייסת הבווארית 304 שהתמקמה בקבוצת מרחביה, גילו הגרמנים יחס אוהד לאנשי המקום. למרות שהקשיחו את לבם ביחס למגורים הם סיפקו עזרה רפואית, סיפקו חשמל מהגנרטור של הטייסת, נתנו רשיונות תנועה לאנשי דגניה שנוצלו לסיוע לגולים בגליל, לאסירים בדמשק ולהעברת זהב ואמצעי קיום. הם תרמו משהו גם לאווירה התרבותית והגנו עליהם מפני התנכלותם של הטורקים והערבים. התקשורת בין חלוצי דגניה והגרמנים נעשתה, בין היתר, בעזרת דוד גלעד (שמטרלינג) חבר דגניה דובר גרמנית, שבזכותו היו גרמנים שכינו את דגניה בשם Farm Schmeterling.

השיקול להכשרתו של שדה-תעופה בצמח אינו ידוע. לכאורה, היתה זאת החלטה מוזרה, מפני שהשדה היה מרוחק מהחזית והמטוסים חנו בו בגובה (עומק) טופוגרפי הנמוך ביותר, שחייבם למאמץ יתר בהמראה כדי להגיע לטיסה בגובה מבצעי מעל שפלת החוף והרי שומרון. גם משימתה של הטייסת מעוררת תמיהה. על-פי פריסת הכוחות ומיקום המפקדות של הארמיות הטורקיות, טייסת 300, למרות שחנתה רחוק על שפת הכנרת, הוכפפה למפקדת הארמיה הטורקית השמינית שיישבה בטול-כרם. על הטייסת הוטלה האחריות האווירית המבצעית בגזרת מישור החוף והשיפולים המערביים של הרי שומרון. בכנס מפקדים של כל הטייסות הגרמניות, שהתקיים ב 28 בדצמבר 1917, עלתה שאלת מיקום השדה והוצע לקרב את טייסת 300 אל קו החזית. אף על פי כן, היה לשדה צמח יתרון, כפי שנרשם ביומן של טייסת 304 שפעלה ממרחביה. יתרונו של השדה בצמח היה בחורף, כי היה כשיר בכל מזג אוויר לעומת שדות אחרים שלאחר הגשמים היו בוציים ויצאו מכלל שימוש. אולם הטייסת לא הועברה ובגלל טווחיה הארוכים השתמשה במנחת המפקדה שבטול-כרם, ובשדות התעופה של ג'נין כשדות קדמיים ומנחתים אלטרנטיביים. כאשר הופל המטוס האחרון של טייסת אחרת, טייסת 302, הוטל על טייסת 300 לפעול גם בגזרת ההר, עד שנשחקה גם היא ושבתה מחוסר טייסים בסוף יולי 1918.

שדה-התעופה בצמח היה מחוץ לטווח התצפיות של הבריטים, מרוחק ולא מאיים על חופש פעולתם. אולי משום כך לא זכתה צמח שהמודיעין הבריטי יקדיש לה תשומת-לב מיוחדת, למרות שתחנת הרכבת היתה יעד חשוב עד מאד. רק ב 31 ביולי 1918 נצפה המערך הצבאי בצמח על-ידי שני מטוסי סיור אוסטרליים. הטייסת האוסטרלית הראשונה (No.1 Sq., AFC), שביצעה את משימות האוויר האיסטרטגיות (ארוכות הטווח) עבור הפיקוד הבריטי, חנתה עד אפריל 1918 באיזור ג'וליס שבדרום הארץ וטווח הפעולה שלה היה מוגבל. גם לאחר שהעתיקה את בסיסה לרמלה לא עלה טווח פעילותה על 80 ק"מ מעבר לקו החזית ולכן היה אזור צמח בגבול טווח פעילותה. אבל ברגע ששדה-התעופה זוהה הוא הותקף מיד. אחד מארבעת אנשי הצוות האווירי בשני המטוסים האוסטרלים היה התצפיתן האווירי לויט. פיש, שנודע לאחר המלחמה כ Sir Hudson Fysh, ממייסדי חברת התעופה האוסטרלית QANTAS ומנהלה.

האוסטרלים תקפו מגובה של כמה מאות רגל, כיוונו את אש מקלע האווירון אל מתקני תחנת הרכבת, דירי המטוסים (אוהלי האנגרים) ומצבורי הציוד. העשן שהתמר מהם העיד על השרפות שהציתו במקום ולפי דיווחם של הטייסים, נראו האנשים נמלטים בבהלה מהמחסות ונשכבים בשדה הפתוח.

התקיפה האווירית של מטוס אוסטרלי בודד היתה, כל הנראה, בשעה שהטייסת הגרמנית כבר חדלה לפעול. שבויי מלחמה ועריקים אמנם מסרו שבאוגוסט חנו בצמח כמה אווירונים ושהטייסת פעלה גם משדה-התעופה שהיה בג'נין, על גבול הרי שומרון. אבל, למידע הזה לא היה אישור. לפי המקורות הגרמניים, טייסת 300 שבתה מפעולה כבר ביולי 1918 בשל מחסור בטייסים ולא בשל מחסור באווירונים ולכן אפשר שהאווירונים שנצפו לאחר השבתתה היו בכל זאת שלה.

בשל ריחוקו מהחזית, שדה צמח היה אחרון שדות-התעופה הגרמניים בארץ-ישראל שנפל בידי הבריטים. ב 19 בספטמבר עם תחילת "מתקפת מגידו" של גנרל אלנבי, זיהו תצפיות האוויר של האוסטרלים 6-5 דירי מטוסים בשדה והבחינו במטוס שמיש אחד בלבד. למחרת, ב 20 בספטמבר, נמסר שנמלטו 12 מטוסים גרמנים משדות-התעופה של ג'נין ועפולה לצמח, אך גם אם נחתו שם - הם לא נערכו לפעילות צבאית אלא המשיכו בנסיגה לעבר דרעא ודמשק ב 21 בספטמבר ואיתם גם סגל טייסת 300. לכן, בניגוד למה שארע בשדות אחרים, עם הכיבוש לא נמצאו בשדה צמח אווירונים או ציוד משמעותי אחר. הנטישה של הגרמנים אותתה לערביי הסביבה שדגניה הופקרה ובו בלילה תקפו אותה. אנשיה נאלצו להימלט לכנרת וללילה אחד היתה דגניה לבז. חברי דגניה חזרו למחרת ואירגנו את השמירה במקום עד לכיבושה של צמח בהתקפת פרשים אוסטרלים ב 25 בספטמבר 1918.

בתום המלחמה לא חשבו הבריטים להפעיל בצמח שדה-תעופה. רק בשלהי 1931 חזרה צמח למפת שדות-התעופה של ארץ-ישראל, כשדה אזרחי בין-לאומי בשרות חברת Imperial Airways בקו הטיסה מלונדון להודו. הנוסעים הגיעו במטוס ימי שנחת על פני הכנרת מול טבריה, הועברו לצמח והמריאו במטוס יבשה דרך בגדד להודו.
לייבסיטי - בניית אתרים