נכתב ע"י יזהר נוי

לא תמיד שפר גורלו של מהנדס הניסוי והוא זוכה לקבל טייס ניסוי ייעודי למשימתו.  קורה מדי פעם בפעם שלטובת ניסוי מסוים מוצא עצמו המהנדס מבצע את הניסוי עם טייס או מספר טייסים שהינם טייסים מבצעיים בטייסת אבל הקשר שלהם עם מדע ניסויי הטיסה רופף למדי.  למרות שאינם בוגרי אחד מאותם בתי ספר יוקרתיים ויקרים של טייסי ניסוי, וייתכן שעוד לא עשו תפקיד במחלקת אמצעי לחימה במטה החיל, במסגרת הרצון להשפיע על מקבלי ההחלטות, השאיפה לקבל חוות דעת של המשתמש הסופי, והרצון לנטרל את חוות דעתם של המקצוענים מניסויי טיסה, ואולי, לפעמים, מחוסר כוח אדם ביחידת ניסויי הטיסה, הם משולבים בניסויים.
כך קיבלתי את עוז.  אחד משלושה טייסי טייסת  שהוקצו לסייע לי במימוש ניסויי הערכה וקבלה למערכת חדשה למטוס הפאנטום האגדתי.  למה נבחרו דווקא שלושה אלו, קטונתי מלהבין עד עצם היום הזה, למרות עשרים וחמש השנים שחלפו מאז.

אודה ולא אבוש ואספר שמעולם לא הייתי איש ריב ומדון.  משחר נעורי השתייכתי לבית אהרון אבינו, משפחת רודפי השלום ומשכיניו.  בכל שנותיי בקהילת הטייסים ( שנותיי – הימים, כל  שנותיי – הימים והלילות...), לא הסתכסכתי עם טייס, לא לפני האירועים אותם אני עומד לספר בחשיפה ראשונית, וגם לא אחריהם, למעט מקרה מצער זה.  שלא אובן שלא כראוי, לא שלא היו לנו ויכוחים נוקבים, לא שנמנעתי ממעשי  שטות  שהבדלי רמות ההומור ביני, עכבר היבשה, לבעלי הכנף, גרמו חיכוכים, או מתיחות שחשבתי למשעשעות ושעשעו רק אותי, היו גם היו, אבל אפילו שטות שגרמה למפקד הטייסת להרטיב מכנסיו במהלך טיסה, נשכחה ונמוגה אחרי תקופה קצרה (או אחרי שריציתי את עונשי...).  אבל עם עוז המקרה היה שונה.


לא אבוש ואודה שהייתי צעיר ודל ניסיון לעומת כותב שורות אלו, ולמרות ניסיונותיי להבין את המנטאליות של הקהילה המוזרה המכונה "צוותי אוויר", עדין הייתי בחיתולי בשטח הניסויים והטיסות.  עוז, גיבור מלחמת יום הכיפורים, טייס ללא חת, מספר הפלות באמתחתו, רב ניסיון, כמעט מחלוצי טייסי הפנטום בארץ, ועבדכם הנאמן,   ששעות הטיסה שלו חלפו זה עתה את שתי הספרות.  "מה יש למהנדס להסביר כבר לטייס אם הוא לא השתתף בתקיפה מבצעית", הייתה הפתיחה לפגישתי עם האלוף.


הטיסה הראשונה עם עוז הייתה פדיחה של שני אנשי הצוות, עבדכם בעיקר, והמושב הקדמי, הטייס ירום הודו, האייס הגדול, מיסטר עוז.  באוויר גיליתי שעוז לא הבין חלק מהסברי, לא התעמק בחומר שנתתי לו לקרוא, וגם לא שוחח עם שני חבריו שכבר טסו איתי לפני כן במסגרת הניסוי.  לאחר התחקיר לטיסה מחקתי אותה ממניין גיחות הניסוי והעברתי אותה לעמודת "טיסות לימוד והדרכה".  בעוז רוחי ובעיקר מפחד מהתחקירים הקשוחים בטייסת  הפסקתי באותה גיחה גם את הטלות החימוש.  עדיף לבצע יעפים יבשים לפני כן, יעפים המכונים "לבנים" בעגת הקהילה, לפני שמבזבזים חימוש יקר ומתבזים מול עיני כולם בתחקיר.


יצאנו לגיחה.  ארבעה יעפי צלילה וארבעה יעפים שטוחים עם משיכה.  ביעפי הצלילה  הגדרתי לפני הטיסה נתוני שחרור לחימוש, קרי,  מהירות, גובה  וזווית צלילה, ובמהלך היעף עזרתי (או למען הדיוק המדעי ניסיתי לעזור)  לטייס ע"י הקראת נתוני הגובה והמהירות מהכניסה ועד לשחרור (הימים ימי קדם המצאת התצוגה העילית – תע"ל).   לכל פרמטר כזה הוגדרו אפיצויות מותרות, כלומר, המהירות הנקובה פלוס מינוס 25 קשרים, הגובה פחות או יותר 200 רגל וכיוצא באלו.

יעף ראשון, פיקל (הדק) נלחץ 300 רגל מתחת לגובה המתוכנן.  עד שהספקתי להגיד כבר יצאה הפצצה.  בהתארגנות ליעף הבא אני מפנה את תשומת לבו של האלוף עוז.  הוא מתעצבן.  ביעף הבא אני שואג "חדל, חדל!!! ".  הפצצה משתחררת למרות מחאותיי.  עוז לא מצליח להתארגן עם הכוונת החדשה, הגובה יורד לו מהר מדי, המהירות בורחת, הזווית נסחפת והנודניק מאחור הורס לו את חלוקת הקשב.  בזבזנו שתי פצצות מתוך ארבע של יעפי הצלילה.  "לא נורא", אני מנסה להרגיע בכסילותי כי רבה הינה, או אולי בתמימות של מתחילים, "יעפי המשיכה הרבה יותר קלים מבחינת שמירת נתונים ע"י הטייס".  ולא ידעתי מה אמרתי.
הגענו לשלב יעפי המשיכה.  בדרך כלל התנהל היעף באופן הבא: רצים נמוך, אני מתריע על זמן למשיכה, מגיע האות, טייס מושך, פצצה משתחררת, מטוס מגלגל בניסיון לראות את הפצצה במעופה הבליסטי הפרבולי, רואים את הפגיעה בקרקע, אני ממלא בדפית הניסוי  מרחק החטאה וכיוון החטאה, וחזרה לנקודת המוצא.

עוז כבר מרוט עצבים לחלוטין.  "איזה גובה מעל השטח (מעפ"ש)  אתה רוצה אותי?!", שואל בקוצר רוח.  "100 רגל, 550 קשר" אני משיב בלתי מושפע מטון דיבורו.   "למה לך 100 רגל?"  מתעמק עוז.  "אלו הנתונים שנקבעו בתוכנית הניסוי ואושרו ע"י המטה", אני מפרט.

שקט.  מתקרבים לנקודת תחילת היעף, עוז ממציא יעף חדש.  "למה לך 100 רגל?!", הוא מתעניין פעם נוספת, ועד שאני שחושב שמא נפלה רוחו של הגיבור האגדתי הוא מוסיף: "יא חתיכת חילזון, אני אראה לך יעף מבצעי אמיתי, 30 רגל גובה מרבי", ולתשובתי "הגזמת!", הוא מתחמם ומוסיף:  "את הביצים של הגמלים אתה תראה מלמטה ורק אז תבין, יא חתיכת תולעת.  תסתכל טוב למעלה בשביל לראות את השערות על הביצים של הגמל".


שקט בקוקפיט.  מה כבר אני יכול לענות לסוטה שבמושב  הקדמי.  המטוס מאיץ, שני מנועיו שואגים נואשות, הוא רועד, המחט מתקרבת ל-600 קשר.  אנחנו מתחת לשיחים, בגובה הגבעות שסביבנו.  אני לא עומד בעצבים.  עוצם עיניים, לוחש "שמע ישראל" (אומרים שזה עוזר להסית את המחשבות), ומדי פעם פותח חריץ בעין לכיוון חיווי "זמן למשיכה".   פיספסתי בשנייה ובקול מצו-סופראן מלמלתי: "שלוש שניות למשיכה" והפעלתי את כל שרירי הבטן להתנפחות הג'י-סוט.  ביקשתי בתדריך משיכה של ארבעה ג'י תוך שתי שניות, וקיבלתי חמישה תוך שנייה.  אני מתקפל בכסא.  עוז מגלגל תשעים מעלות ימינה להתרחק ממסלול הפצצה, ומיד, משנה בפתאומיות שמאלה את כיוון הגלגול בעוד מאתיים ועשרים מעלות, שינוי שגורם לקסדה שלי להתדפק בחוזקה על החופה.   סדרת ההטיות והגלגולים מוצאת אותנו כמעט הפוכים מעל הפצצה המעופפת.  "תראה את הפצצה!" שואג עוז בגיל.  על רקע המדבר אני רואה כוכבים, זבובונים, וחתיכות בביקיני, אבל לא פצצה ולא בטיח.  ענן אבק המתעורר מהקרקע באזור המטרה מבשר שהפצצה הגיעה לאימא אדמה בשלום.

"ראית איזו פגיעה?!", צוהל גדול הביצים ומצומצם המוח שבמושב הקדמי.  "זה לא אתה, זה המחשב", אזרתי עוז ועניתי לו, וכאילו לו די, יצר ההרסנות העצמי שלי הוסיף: "וגם לא ראיתי אף גמל בדרך, החברים שלך טסו הרבה יותר נמוך"..
קוראים יקרים,  ספרתי כבר בעבר על כל מיני מעשי שטות ואמרות שאינן במקומן שנפלטו מפי רב המילים ודל הפילטר במהלך טיסה.  הערה מטופשת זו שייכת כנראה לפסגת הליגה של אותן הערות.  אם חשבתי פעם שהיציאות האומללות הן תוצאה של חוסר חמצן במוח כתוצאה מאטימה לא מספקת של מסכת החמצן בגלל זקני העבות, הרי שטיסה זו הפריכה סופית את תיאורית ההיפוקסיה.  70 רגל היה הגובה המרבי שהיינו ביעף זה לפני המשיכה,  ו-4000 אחריה.  היפוקסיה לא מקבלים בגבהים כאלו.

נכנסנו ליעף משיכה מספר שניים.  "אותם נתונים בדיוק" ליחששתי ובשארית אוני  הוספתי: "תשתדל לא לטוס יותר מהר מ-550 קשר משום שאתה מחרבש לי את הסטטיסטיקה".  גובה 30 רגל, מהירות 550 קשר ועוז נובח:  "יא חתיכת שרשור ביצות מצוי, סטטיסטיקה יש לך בראש".  עצמתי עיני.  שתקתי משום שבגובה ובמהירות בה נדרשה לדעתי כל חלוקת הקשב של הטייס חבל להעמיס עליו.  "אין ספקות שהרקע הקיבוצאי של עוז בא לידי ביטוי באוצר הדימויים של זוחלי השדה השגור בפיו", הרהרתי בעודי ממתין לרעש כניסת המטוס בקרקע.  "מה אתה ברוגז?!" שמעתי אותו שואל ופקחתי עין תורנית.  "משוך!!!", צעקתי כשגילית לתדהמתי את נורית חיווי המשיכה נדלקת.  בלי הפעלת שרירים מוקדמת, בלי להתיישר היטב בכסא תפסה אותי המשיכה האגרסיבית של הפאלח המדופלם, מדביר מזיקי השדה הנודע.  שוב גלגול ימינה מלווה בגלגול עצבני שמאלה, קשר עין עם הפצצה במעופה, עננון אבק ומילוי דפית הניסוי...
הנורית האדומה של כמות דלק נמוכה הושיעה אותי מיסורי, או שמא שעה הקב"ה לתחנוני, אבל שמנו פעמינו חזרה לבסיס.  אשכי ירדו אט אט למקומם הטבעי, הקיבה חזרה לבסיסה בתחתית הבטן, האוויר הכלוא בג'י-סוט יצא
והלחץ האדיר באזור שלפוחית השטן התפוגג.  "לולא היית כל כך בזבזן בפתיחות האלימות של המצערת היינו מספיקים עוד שני יעפים כמו החברים הקנונים שלך בגיחות הקודם", ניסיתי להתחיל תחקיר בדרכנו חזרה.  "עדיף לרשום עוד באוויר את הנקודות החשובות לפני שהטייס רץ מיד אחרי הנחיתה לעיסוקיו וראשו טרוד בעניינים אחרים", זכרתי את ראש המדור הראשון שלי מדקלם.  כנראה שההערה על חבריו וביצועיהם לא הייתה במקומה.  הגענו מעל הבסיס הפוכים.  רצועות הכתפיים חרצו את כתפי וגירדו את עצם הבריח, כשמסלולי הבסיס הופיעו מעל ראשי.   ספליט אס קצר, גלגלים, ונחיתה.  שוב אצטרך להסביר לזוגתי מה סימני הציפורניים שעל קדמת כתפי.  בפעם הראשונה שנכנסתי עם מטוס לכבל עצירה חרצו שני האבזמים הראשיים סימנים מובהקים של ציפורניים בכתפי הענוגות.  רק לאחר שהבאתי את הטורסו לפגישה עם זוגתי והדגמת אופן החריצה חזרתי לשון בחדר השינה המשותף שלנו...

בתום התחקיר נכנסתי ללא היסוס למפקד הטייסת.  הנ"ל קצת כעס, קצת חייך, ניסה להסביר לי שעוז טייס קצת שונה ושהוא נחשב לאחד הגדולים, ובלחיצת אצבע קטנה על גבי האינטרקום הזעיקו לחדר.  עוז נכנס כשחיוך מרוח על פניו.  "מה יש לך להוסיף", שאל מפקד הטייסת בלי להקדים מילה.  בארשת מדושנת עונג ענה:  "לימדתי את השרץ איך טסים באמת.  לא איך האינטליגנטים שם בניסויי טיסה מגהצים את השמיים.  מה הוא חושב שאנחנו?! קלוב התעופה, אל-על?!".  רוכסן סרבלו היה פתוח עד כסנטימטר מעל טבורו, שער החזה הגברי נצץ מזיעת הג'י הגבוה והוא עמד וצחק משועשע.    
יותר לא טסנו יחד.  עוז  הוחלף בטייס מבצעי אחר שהצליח, במאמץ כמובן, להחזיר לי את
האימון  בטייסים המבצעיים של הטייסת, ובבוגרי ענף הפלחה או השלחין בתנועה הקיבוצית המאוחדת.

 אפילוג
חלפו שנים.  יצאתי לארה"ב וחזרתי.  לשמחתי התבדו חששותיי שעוז יקודם לתפקידים בכירים בחייל.  למרבית האירוניה לא הצטלבו דרכנו בחייל, וכנהוג אצל האופטימיסטיים הכרוניים הדחקתי את הנושא עד כדי שכחה מוחלטת. 
בתקופה שהחלטתי (בשע"ט)  להפגין גם את יכולתי כטייס מסחרי בתעופה הכללית כבר הייתי בעל משרד מפואר, וזכיתי לפקידה, מזכירה, עוזרת, סגנית שדאגה לכל מבוקשי ביעילות מדהימה ופרשה את תפקידה כאחראית לפנות לבוס מה שיותר זמן לעיסוקיו הרציניים באמת.  "ארגון זמן יעיל", קוראים לתכונה הזו בקורסי הניהול.  סיימתי את בחינות התיאוריה לרישיון וביקשתי ממזכירתי הנערצת שתתאם לי בחינה מעשית.  לא אייגע אתכם בהשתלשלות, אבל כשהגעתי לחברה השכרת המטוס לקחת אותו (כלומר מפתחות, ספר ולמלא בספר ההרשאה של החברה)  והמקסימה התורנית שאלה אותי מי הבוחן, נבוכותי.  לא שאלתי ולכן גם לא ידעתי.  המקסימונת הצביעה לכיוון הכורסאות ליד החלון בחברה ולחשה:  "זה ההוא שיושב שם...".  כן.  ניחשתם נכונה,  עוז בגודל טבעי.  חולצה לבנה מבהיקה ומגוהצת היטב, עניבה שחורה מעטרת את צווארו והוא כולו חיוך.
"שייקחני הרעם, שתבלע אותי האדמה, שימות העולם ", מלמלתי בדרך האינסופית שבין הדלפק לאזור הישיבה.  "ואולי הוא שכח?!", הפציע שבב של תקווה.
"
מה שלומך?! שרשור ביצות מצוי" נהמה למולי הדמות העגלגלה, הילת שיער לבנה מעטרת את ראשו וחיוך של שמחה  משוך על פניו.  אשליית השכחה נמוגה.  "עולם קטן", המשיך והוסיף: "המזכירה המקסימה שלך אמרה שתשמח  לטוס איתי.  גם אני אשמח", ובעוד אני משקיע מאמץ שלא לאבד את שווי משקלי חתם:  " אולי נראה אם גדלו לך הביצים סוף סוף והסטטיסטיקה יצאה לך מהראש".

אתם זוכרים את הרינונים על ההוא שבבחינה המעשית לרישיון מסחרי עשה שני לופים עם הבוחן ואחרי זה עבר מתחת לחוטי המתח הגבוה באזור 8?!  זה לא הייתי אני!!!


הסיפור התפרסם לראשונה בפורום "תעופה קלה" בתפוז. תודתנו ליזהר נוי על האישור לפרסמו באתר "מרקיע שחקים".

 

לייבסיטי - בניית אתרים