נכתב ע"י עודד כהנא

המחצית השניה של שנות השלושים במאה שעברה, ארץ-ישראל. היישוב העברי חש באיום המתקרב, הגם שאינו יודע עדיין להעריך את גודל הסכנה. מנהיגי הזרמים השונים בקרב האוכלוסיה היהודית נערכים לקדם את הרעה המתפתחת, ושואפים להקים כוח צבאי שיוכל לעמוד בפרץ.

זרוע אווירית היא בגדר חלום רחוק, אבל לא דמיונית יותר מהקמת מדינה יהודית, שלקראת הקמתה נערך היישוב. וכך, בתוך חודשים ספורים נפתחים שני קורסים להכשרת טייסים עבריים בא"י: הראשון הוא בית הספר לטיסה של חברת "אווירון", שהתקיים באפיקים שבעמק הירדן, במרס 1938, אליו נתקבלו פרחי-טיס רק מקרב חברי ההגנה. האצ"ל לא פיגר הרבה אחריהם, ובמסווה של בית ספר אזרחי בבעלות משה חיים כ"ץ פתח את הקורס בשדה התעופה בלוד בדצמבר 1938. על-מנת להסוות את מטרתו האמיתית נתקבלו לקורס הזה גם חברים שאינם חברי אצ"ל, ובכלל זה שתי נשים, ושני לא-יהודים; ארבעת האחרונים נשרו, למרבה הצער, במהלך הקורס.

הקורס של ההגנה התנהל תוך קשיים רבים, במהלכם הוחלף גם סגל ההדרכה. לעומת זאת, בשדה התעופה בלוד עסקו החניכים בלימוד רצוף, וכך קרה שחניכי אצ"ל היו הראשונים שזכו לכנפיים ולרשיונות טיסה. ב- 21 באפריל 1939, בטקס רב רושם ובמעמד ראשי היישוב - אך ללא נוכחותם של מנהיגי הזרם העיקרי בו - העניק הנציב העליון הבריטי הרולד מק-מייקל בכבודו ובעצמו את רשיונות הטיס נושאי המספרים 1 עד 6 לחברי אצ"ל. שלושה חודשים מאוחר יותר זכו אף חברי ההגנה הראשונים לקבל רשיונות טיסה. עד אוגוסט של אותה שנה סיימו 7 חניכים נוספים של אצ"ל את הכשרתם.

מחמת מחסור באמצעים סגר בית הספר של כ"ץ את שעריו באוגוסט 1939. גרעין הטייסים של אצ"ל מנה בשלב זה 13 איש, ואף לא מטוס אחד. זה לא מנע בעד הנהגת אצ"ל להכין תכנית להקמת זרוע אווירית של ממש. 18 שנים לאחר אותם ימים נזכר אברהם שכטרמן, ממיסדי התעופה הבית"רית[1] ולימים ח"כ מטעם גח"ל והליכוד: "צצה תכנית. לפי הידיעות שבידי היוזמים מפוזרים בעולם כאלפיים טייסים יהודים, מהם רבים חלוצי התעופה בארצות מגוריהם. השמים מתכסים עננים כבדים. מלחמת היטלר ימ"ש הולכת וקרבה. האסון היה בזה שאף אחד לא ידע עד כמה קרובה היא. יש לארגן טייסים אלה, שעם בוא המועד יוכל עם ישראל להניח על השולחן קלף רציני - ארגון טייסים עצום לפי מושגי הזמן ההוא".

הרעיון היה לארגן את אלפי הטייסים היהודים במועדוני תעופה מקומיים, שיקיימו קשר ותיאום ביניהם לקראת הקמת חיל האוויר היהודי. בשלב ראשון הוחלט על הקמת מועדון בארץ ישראל. ואכן, עם סיום קורס הטיס בלוד הוקם "מועדון הטייסים תל-אביב", שמטרתו היתה לשמור על כשירותם המבצעית של בוגרי הקורס ולעודד הצטרפותם של נוספים.
 2

אולם לא די בהקמת מועדון לטייסים - אלה זקוקים, בראש ובראשונה, לכלי טיס. חברי בית"ר בפולין, בשמעם על רשיונות הטיס הראשונים שהונפקו מאז ומעולם בא"י, ודווקא לחבריהם, רכשו עבורם מטוס חדיש בעל חמישה מושבים מסוג RWD-15, והזמינו את נציגי בית"ר בא"י לבוא ולקבל לידיהם את המטוס. תוך זמן קצר התארגנה משלחת טייסים בת שלושה חברים 3  שזה לא מכבר קבלו את כנפי הטייס שלהם, ואלה, לבושים בסרבלי טיסה ונושאים בגאון כנפיים על חזיהם, יצאו לפולין.

לפני 70 שנה, ב- 20.8.1939, כותב בנימין כהנא ביומנו: "יצאנו את הארץ ביום א' באניה "הר ציון". הרגשה מאד נעימה להמצא באניה עברית כולה...". אבל למרות היותו טייס "ותיק"  לא נחסכה ממנו מחלת-ים: ".. [האניה] מטלטלת מאד, ושני ימים הנני מרגיש רע וכל אוכל לא בא אל פי". לאחר שחלפו ברודוס וב"קושטא" (הלא היא איסטנבול) הוא מציין כי "אחרי חמשה ימי נסיעה הגענו בלילה לקונסטנצה."

מעיר החוף הרומנית נסעו השלושה ברכבת לבוקרשט, ושכרו חדר במלון "גרנד הוטל לאפאייט". כותב כהנא: "חשבנו למחרת להמשיך לוורשה, אבל שמועות רעות בנוגע למצב הפוליטי מעכבות אותנו, ואגב קשירת יחסים עם אישים יהודים שונים הננו מחליטים להשאר לכמה ימים ע"מ לפעול בקרב היהדות הרומנית". על השלושה עוברים כמה ימים באפס מעשה ובמצב רוח "מזופת", אותו הם מצליחים לרומם רק בסיורים מלאי התפעלות מיופיה של בוקרשט הבירה. אולם ב- 1 בספטמבר העולם משתנה: "יום של עצבנות ברומניה. ידיעות מרעישות בדבר התנגשויות והפצצות אוירונים של גרמניה על פולניה". למחרת "המצב הפוליטי מסובך. שמועות משמועות שונות על תגרות בין גרמניה לפולניה. אנחנו איננו יודעים מה להחליט לעשות, וחושבים לנסוע עוד השבוע חזרה ארצה".

ב- 7 בספטמבר עלו השלושה על רכבת לנמל קונסטנצה. את אכזבתם המרה ניסו אנשי הקהילה היהודית המקומית להמתיק ב"שלש תבות שוקולד לדרך". לא רק היהודים המקומיים התפעלו מהטייסים העבריים: "בבית המכס לא ערכו כל חיפוש במזוודותינו לאחר שנודע להם כי טייסים אנו". הם עולים על סיפון האניה "טרנסילבניה", שעושה את דרכה דרך קושטא ופיראוס אל אלכסנדריה שבמצרים. שם כבר "צי מלחמה גדול עומד בנמל וגם מחוץ לו", ובערב "אלכסנדריה בחשכה מפני המלחמה, גם אנחנו קבלנו פקודה להחשיך את סיפוניה [של האניה]". ב- 12 בספטמבר 1939, מאוכזבים ובידיים ריקות, חוזרים שלושת הטייסים לתל-אביב בדרך הים, כשם שיצאו.

בעוד שהנסיונות להשיג מטוס אחר נמשכים, מנסים אנשי אצ"ל להשיג שיתוף פעולה עם אנשי ההגנה במטרה לשמר את כושרם התעופתי של טייסיהם. על תוצאת המגעים הללו כותב שכטרמן: "נסיונות לגייס תמיכה להמשכת הקיום .... נכשלים ... כי מוסדות התעופה "המוכרים" יוצאים למלחמת תנופה: לא יקום ולא יהיה".

עוד שנתיים חלפו לפני שעלה סוף-סוף בידי המחנה הלאומי להשיג מטוס "אמיתי". מטוס דו-מושבי סגור מתוצרת צ'כיה מדגם זלין 12 נרכש במצרים בכספי תרומה של יהודי מקומי עתיר אמצעים. בנימין כהנא נשלח לקהיר, ולאחר ימים אחדים מורטי עצבים, בהם נעשו נסיונות קדחתניים לגייס את הכסף הדרוש לשלם את האגרות הכרוכות בהעברת הבעלות והרישום על שם הבעלים החדשים, הגיע הזלין בטיסה לשדה התעופה בלוד.


הנה כי כן, בשנת 1941, למעלה משנתיים מיום שנוסד, ל"מועדון הטייסים תל אביב" היו לא רק טייסים וכנפיים - אלא גם מטוס משלו.

אולם השמחה לא נמשכה זמן רב. חסרון הכיס טרם בא על פתרונו, והמועדון לא יכול היה לשאת בעלויות של תפעול
המטוס ותחזוקתו.

בשלב כלשהו המטוס פורק ואוחסן במרתף של בית בתל-אביב, ופעילות הטיסה במועדון הושבתה.

בשולי הדברים יצוין כי זה היה סופו של "מועדון הטייסים תל-אביב", אך לא סיומה של הפעילות האווירית של אצ"ל. הזלין חזר לטוס ב- 1944, בחסותה של חברת האשלג במפעלה שבסדום, כשהוא מוטס בלעדית בידי בנימין כהנא, שאף הכשיר במקום מנחת מתאים והקים סככה לאכסון המטוס. כותב על כך שכטרמן, בצניעות שכל-כך לא אופיינית לשליחי ציבור בתקופתנו: "אז מופיעה הזדמנות בלתי צפויה. נס מן השמים. אחד ממיסדי התעופה הבית"רית, טייס אף הוא, מוזמן לנהל את מפעל סדום של חברת האשלג. התנאי - יקבל את התפקיד אם יורשה לו להביא את האוירון ואת בנימין אתו. החברה מתנגדת. לבסוף נכנעת ומסכימה". למותר לציין כי מי שנתמנה לנהל את המפעל היה שכטרמן עצמו, שחזונו - בצירוף דבקותו של כהנא בשאיפתו לטוס - אפשרו, שנים ספורות לאחר מכן, קיום קשר עם סדום הנצורה בדרך האוויר בעת מלחמת העצמאות.
אבל זה פרק אחר, שיסופר בנפרד.
 
הערות שוליים:
 
1."הנשר שצנח" בעיתון "חרות" 4.1.57
2.בנימין כהנא הוא היחיד מבין טייסי אצ"ל ששירת אחר-כך כטייס בחיל האוויר הישראלי. נפל במלחמת סיני, וזכה לאחר מותו לצל"ש ולעיטור העוז. לפרטים נוספים:
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%9F_%D7%9B%D7%94%D7%A0%D7%90
3.אברהם שכטרמן, בנימין כהנא ויצחק ברש.
 
לייבסיטי - בניית אתרים