© נכתב ע"י ערן והראל דובדבני
מורשתה של טייסת "הפיל המעופף", שזורה כחוט השני בתולדות מדינת ישראל. הטייסת הוקמה רשמית ב-2/7/1948, פחות מחודשיים לאחר הכרזת העצמאות של המדינה. הטייסת הוקמה בבסיס רמת-דוד כטייסת תובלה והפצצה ומפקדה היה קלוד דיובאל, אותו החליף דניאל רוזין, שמילא את התפקיד עד פברואר 1949. מטוסיה הראשונים של הטייסת היו שלושה מטוסי "דקוטה" שהועברו אליה מטייסת א' ושהמשיכו לשרת בחיל עוד עשרות שנים לאחר מכן, ומטוס "DC-5". כמות המטוסים הדלה, בצד המשאבים המצומצמים שהיו בידי המדינה הצעירה, חייבו קיומו של מגוון מטוסים ומשימות במסגרת אחת, קרי טייסת הטרוגנית.

ימים מספר לאחר הקמת הטייסת, נוספה לה משימה נוספת: צילום אווירי באמצעות מטוס "מוסקיטו PR-16" בודד שהיה מיועד לצילום. להשלמת הסד"כ המגוון של הטייסת, צורף אליה גף של ארבעה מטוסי תקיפה "בריסטול בופייטר" במהלך אוגוסט 1948. מטוסי ה"בופייטר" וה"מוסקיטו" נרכשו בבריטניה ע"י עמנואל צור והוברחו ארצה בעורמה.

בתחילת המלחמה עסקה הטייסת בתובלות של נשק, תחמושת ומצרכים שונים לחזית הדרום, כמו גם תובלת אזרחים ולוחמים אל המנחתים בדורות ונבטים. עם תום ההפוגה הראשונה, ב-9/7/48, השתתפה הטייסת בפעילות הסיוע לחזית הצפון, בהפצצת ישובים ערביים באזור משמר הירדן, בהפצצת קונייטרה ואפילו דמשק. ההפצצות בוצעו ממטוסי "דקוטה", כאשר הפצצות הוטלו ידנית ע"י שני מטילנים מן הדלת שבחלקו האחורי של תא הנוסעים. באחת הגיחות, פגעה פצצה בדלת בדרכה החוצה ותלשה אותה, זו פגעה במייצב הכיוון של המטוס באופן חמור וגרמה לאובדן שליטה במטוס תוך שהיא מאלצת את צוותו לנחות נחיתת אונס קשה ברמת דוד.   

במבצע "יואב" לשחרורו של הנגב מן הפולש המצרי, שנערך בין ה-15 ל-22 באוקטובר 1948, השתתף זוג מטוסי "בופייטר" מן הטייסת לצד שלושה מטוסי "ספיטפייר" בתקיפת אל-עריש. אחד ממטוסי ה"בופייטר" נפגע מאש נ"מ במנועו השמאלי ונחת נחיתת אונס בעקרון.

בליל ה-15-16 באוקטובר, חבר זוג מטוסי "דקוטה" מהטייסת ל-4 מטוסי "C-46 קומנדו" וארבעה מטוסי "מסרשמידט", לתקיפת כוחות מצריים בעזה. תוצאות התקיפה היו דלות ביותר. באותו הלילה תקפה "דקוטה" של הטייסת בבאר-שבע ופגעה במטרתה. ב-20 באוקטובר השתתפו שני מטוסי "בופייטר" בתקיפת משטרת עיראק- סווידאן, שחלשה על קיבוץ נגבה ועל הציר המרכזי המוביל ממג'דל (אשקלון) לפלוג'ה (קרית-גת). במהלך התקיפה נפגע אחד המטוסים מאש נ"מ עזה שנורתה לעברם. צוות המטוס הפגוע ניסה לשוב צפונה אך התרסק אל חולות אשדוד. המטוס ואנשי צוותו, שלושה במספר, נעלמו בחולות ורק בשנת 1995 התגלו שרידיו במהלך עבודות במקום. צוות ארכיאולוגים ניקה את שרידי המטוס מן החול וחשפם. שרידי המטוס הוצאו והועברו אחר כבוד אל מוזיאון חיל-האוויר בחצרים.

בליל ה-28-29 באוקטובר, במהלך מבצע "חירם" בצפון, תקף זוג מטוסי "דקוטה" מהטייסת את העיירה תרשיחא ואת תחנת המשטרה שבה. זוג נוסף תקף במהלך היום את הכפרים סוחתמה וברעין.

גם במבצע "חורב" לקחו מטוסי הטייסת חלק בהפצצת רפיח, עזה, אל-עריש ופלוג'ה, אך בלא הצלחה מבצעית יתרה, למעט זו המוראלית. לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק עם מצרים, ולקראת חתימת הסכם דומה עם ירדן, לקחו מטוסי ה"דקוטה" של הטייסת חלק במבצע התובלה הגדול שהיה חלק ממבצע "עובדה", שנועד לסייע לכוחות שנעו לכיוון אילת, על מנת לקבוע חזקה על השטח. 

עם תום מלחמת העצמאות הוחל בארגון מחדש בחיל-האוויר והוחלט בין השאר לסגור את להק תובלה אוירית ולרכז את מטוסי התובלה הכבדים בטייסת אחת – "הפיל המעופף".

ב-5 במאי 1949, נסגרה טייסת "חוד החנית" ומטוסי ה-"C-46 קומנדו" שלה וחלק מצוותי האוויר הועברו לטייסת "הפיל המעופף". יתר צוותי האוויר הועברו לחברת "אל-על". בהמשך הועברה הטייסת מרמת דוד – לעקרון, הוא בסיס חיל האוויר בתל-נוף. מפקדי הטייסת באותם ימים היו שמואל בושס שהחליף את דניאל רוזין. לאחר מכן דניאל קרביט, יוסף קידר, שלמה להט ויעקב אבישר עד לסוף 1950.


ה-C-46 קומנדו (ציור אלכס יופה)


בשלהי שנת 1950 החל שיתוף הפעולה ההדוק עם הצנחנים. למן הקמת הגדוד בנובמבר אותה שנה החלו להתבצע תרגילים, אימונים ומבצעים משותפים לטייסת ולגדוד הצנחנים. בראשית שנת 1951 החלה הטייסת, תחת פיקודו של יהודה ארבל ('פופקו') ואחריו שמואל ודלס (אותו שב והחליף יהודה ארבל מאוחר יותר), לבצע טיסות לחו"ל, לאחר שהגיעה להסכם עם חברת "אל-על". הטיסות לחו"ל נועדו לאמן את הצוותים לטיסה בכל מקום ובכל תנאי מזג אוויר, ביום ובלילה. ההסכם עם חברת "אל-על" היה הכרחי באותה תקופה, עקב האמברגו שהוטל על ישראל אז. כשהיתה אחת הדקוטות של הטייסת יוצאת לחו"ל, היו צובעים אותה בצבעי החברה, ואנשי הצוות טסו במדי החברה. הטיסות היו אז בעיקר לאירופה.

בסוף מאי 1951 החל מיסוד שיטתי של הטייסות ומשימותיהן. לתהליך זה היתה השפעה על סד"כ המטוסים שהוצב בכל טייסת וכך נקבע כי טייסת "הפיל המעופף" תהיה טייסת התובלה הבינונית והכבדה. עקב כך, הועברו מטוסי ה"בוננזה" הקלים מ"הפיל המעופף" לטייסת "הגמל המעופף", ומטוסי ה"דראגון- ראפיד" הבינוניים של טייסת "הגמל המעופף" הועברו ל"פיל המעופף".

במסגרת פעילות האימונים המשותפת עם הצנחנים, אירעה בסוף ספטמבר 1951 תאונה קשה כאשר מטוס "דקוטה" של הטייסת חדר אל תוך דבוקת צנחנים שיצאה מ"דקוטה" אחרת ופגעה בכנפה במצנחים שאך זה נפרסו. כתוצאה מכך נהרגו שני צנחנים ואחדים נפצעו.

באוקטובר 1951 עברה הטייסת מתל-נוף לשדה-שמואל, היא חצור. באפריל 1952 השתתפה הטייסת בסוג חדש של פעילות שלא הוגדר בתפקידיה הרשמיים. באותה תקופה עמדה ישראל בפני סכנה של מתקפות ארבה, ואחת הדקוטות הותקנה בציוד ריסוס מיוחד למטרת המלחמה במזיקים.

ביולי 1952 הוחזרה הטייסת לתל-נוף והוכפפה למפקד בסיס אחזקה אווירי 22 (לימים יא"א 22. כפיפות זו נשמרה עד למרס 1955 אז הועברה למפקד תל-נוף). הרעיון היה להצמיד את הטייסת לבסיס הצנחנים שכלל גם את ביה"ס לצניחה שהוקם במקום.

בשנת 1953 עסקו מטוסי הטייסת במשימה אזרחית נוספת: זריעת עננים ביודיד הכסף, למטרת הורדת גשם באזור הנגב עקב מחסור בגשמים ובצורת קשה. מסורת מפוארת רבת שנים שנמשכת גם בימים אלו בכל פעם שעולה הצורך בכך, החלה אף היא באותם ימים: מסורת הסיוע ההומניטארי עקב אסונות טבע ברחבי העולם. למרות מצבה הכלכלי הקשה של המדינה בתחילת שנות ה-50, נחלצה המדינה לסיוע לקורבנות רעידת האדמה הגדולה שפקדה את תורכיה במרץ 1953. מטען גדול של שמיכות וציוד רב אחר הוטס ע"י מטוסי הטייסת, שהיתה לחלוצת פעולות הסיוע ההומניטארי בחיל-האוויר.

ב-23 ביולי 1954 קלטה הטייסת את שלושת מטוסי ה-"B-17" של טייסת "הפטישים" שהודממה. קליטת המטוסים היתה מתוך מגמה להפעילם רק בחירום, ואלה שהו בטייסת עד אפריל 1956 עת הוחזרו לטייסת "היהלום". במסגרת טיסות הטייסת לחו"ל, השתתפה אחת הדקוטות במבצע להעברת 28 תותחי 20 מ"מ לאנגליה לשם התקנתם במטוסי "מטאור 8" שנרכשו ע"י חיל-האוויר. המבצע שנערך בסוף נובמבר 1954 נקרא "אליזבת".


מטוסי ה-B-17

מטוסי התובלה שהיו בשימוש הטייסת בתחילת שנות ה-50, לא נתנו מענה לכלל הדרישות ומשימות הטייסת. הם גם סבלו מליקויי תחזוקה על רקע גילם ומחסור בחלפים. כבר בשנת 1953 הבינו אנשי מערך התובלה כי יש להתחיל לחפש מטוס תובלה אמין שייתן מענה לכלל משימות המערך, ויהיה חלק מדור מטוסי התובלה הבא של החיל.

ב-21 בספטמבר 1953, הוקמה ועדה מיוחדת לבדיקתו והערכתו של מטוס התובלה הצרפתי "נוראטלס 2501" של חברת "נורד" (קיצור של Société Nationale de Construction Aéronautique du Nord). הועדה ערכה שורת ניסויים על הקרקע ובאוויר, ביחד עם צוות צרפתי שנשלח ארצה ע"י יצרנית המטוס. תכנית הניסויים המפורטת הוכנה מראש ובסיומה הגישה הועדה את ממצאיה שקבעו כי המטוס מוצלח ומתאים לדרישות החיל כמטוס תובלה צבאי. חרף מסקנות הועדה, לא נחתמה באותו השלב עסקת רכש, עקב העדפת הייצור עבור חיל האוויר הצרפתי תחילה. בספטמבר 1955 נועדה משלחת של משרד הביטחון, בראשות המנכ"ל שמעון פרס, עם ראשי מערכת הביטחון הצרפתית בדבר חתימת הסכם לרכישת מטוסי קרב מדגם "מיסטר". עקב מחלוקות בצד הישראלי לגבי הדגם הספציפי של המטוס וחששם של הצרפתים מאיבוד העסקה, ניאותו אלו למכור לישראל גם מטוסי קרב מסוג "אוראגן", אך התנו את ביצוע העסקה ברכישתם של שלושה מטוסי "נורד" (כפי שאלה נקראו מעתה ואילך בצה"ל). בסוף אותו החודש אכן נחתם ההסכם וב-1 בנובמבר הגיע מטוס ה"נורד" הראשון, כאשר הזוג הנוסף הצטרף בינואר 1956.


הנורד (באדיבות אהוד פרידמן)


באוגוסט 1956 השתתפו מטוסי  ה"דקוטה" של הטייסת במבצע "שחרית" להבאת 36 מטוסי קרב מסוג "מיסטר" ארצה, כשהם משמשים כמטוסי ממסר אוויריים לצד מטוסי ה-"B-17". טייסי הקרב שנשלחו לצרפת לשם הבאת מטוסי ה"מיסטר", הוטסו לשם ע"י אחד ממטוסי ה"נורד" החדשים שנקלטו בטייסת לא מכבר.

צנחנים ממתינים לעליה למטוס דקוטה של טייסת הפילים (באדיבות עמוס דור)

בתחילת מבצע "קדש" עמד סד"כ מטוסי הטייסת על 16 מטוסי "דקוטה" ושלושה מטוסי "נורד". לסד"כ זה נוספו עוד מספר מטוסי "דקוטה" צרפתיים כסיוע. את המבצע פתחה הטייסת ב-29 באוקטובר 1956, בגיחה של 16 מטוסי "דקוטה" שהטיסו את לוחמי גדוד 890 של הצנחנים אל צניחתם ההיסטורית במעבר המתלה, ליד מצבת פארקר.

פעולה חשובה נוספת בה נטלה הטייסת חלק היתה הרכבת האווירית לא-טור ב-2 בנובמבר. זו התבצעה עקב התקדמותה האיטית של חטיבה 9 לכיוון דהב, תחת לחץ גובר והולך של מועצת הביטחון של האו"ם להפסקת אש מיידית ונסיגה לגבול הבינלאומי. לפיכך, התקבלה החלטה לפתוח ציר התקדמות נוסף בחוף המערבי של סיני דרך א-טור כדי לכבוש את שארם-א-שייך בתנועת מלקחיים ממזרח וממערב. לשם כך השתלט צה"ל על שדה התעופה בא-טור להנחתת כוחות שיחלו בהתקדמות בציר המערבי. 7 מטוסי "דקוטה" מהטייסת, ועליהם כ-100 צנחנים מחטיבת הצנחנים 202, המריאו מתל-נוף והצניחו את הכוח בא-טור. לאחר ההשתלטות על השדה החלה הרכבת האווירית של מטוסי "נורד" ו"דקוטה" מהטייסת לתיספוק ותובלת לוחמים נוספים.

במסגרת הפעילות במבצע "קדש", הוזנקה "דקוטה" מהטייסת לזיהויה של משחתת חיל הים המצרי "איברהים-אל-אוואל" אשר התגלתה סמוך לחיפה. ה"דקוטה" ביצעה מספר יעפים מעל למשחתת והכווינה אליה זוג מטוסי "אוראגן" מטייסת "הצרעה" שתקפו אותה והכניעו את אנשיה. מפקד הטייסת במבצע "קדש" היה יעקב אבישר ותחת פיקודו המשיכה הטייסת בפעילות המבצעית בסיני עד לסיום הנסיגה מסיני במרץ 1957.

ב-10 בנובמבר 1956 קלטה הטייסת זוג מסוקי "הילר" שהיו מוצבים משנת 1951 בטייסת "הגמל המעופף", וזוג מסוקי סער אמריקאיים מסוג "סיקורסקי S-55", שהגיעו ארצה רק שבוע קודם לכן. המסוקים נקלטו בטייסת במסגרת גף ייעודי שהוקם לצורך כך, בפיקודו של סרן אורי ירום.

ב-25 ביולי 1957 קלט הגף בטייסת מסוק "אלואט 2" שנתרם ע"י יהודיה מצרפת. קיומו של גף המסוקים נמשך למעלה משנה עד לפתיחתה של טייסת המסוקים הראשונה – טייסת "החרב המתהפכת", שהוקמה ב-1 בינואר 1958.


האלואט הראשון (באדיבות עמוס דור)

במהלך תקופת קיומו של הגף התגבשה התפיסה שמבצעי איגוף אנכיים קצרי טווח יבוצעו באמצעות מסוקים, ואילו מטוסי התובלה יצניחו כוחות בעומק, בעיקר בקרבת תעלת סואץ. פעילות המסוקים בשלב זה התאפיינה בבניית התו"ל ללוחמת סער, הידוק שיתוף הפעולה עם הצנחנים ופינוי נפגעים.

לאחר ההפעלה המאסיבית של כוחות מוצנחים במבצע "קדש", חלה נסיגה זמנית במערכי הכוחות המוצנחים והתובלה האווירית. סד"כ מטוסי התובלה הכבדה של הטייסת בשנת 1957 שכלל 8 מטוסי "דקוטה" ו-3 מטוסי "נורד", היה מצומצם מדי בכדי לאפשר תכנונים אופרטיביים מוצנחים או מונחתים בהיקפים גדולים כנגד סוריה ומצרים במלחמה כוללת. במהלך 1957 הוחלט לעבות את סד"כ התובלה ע"י רכישה מעורבת של מטוסי "נורד" ו"דקוטה". בתחילת שנת 1959 הגיעו לטייסת 3 מטוסי "נורד" חדשים. סד"כ מטוסי ה"דקוטה" צומצם ברגיעה ל-3 מטוסים בלבד, על רקע מחסור בתקציב לתפעולם. 

 
לייבסיטי - בניית אתרים