© נכתב ע"י תא"ל (מיל') ישראל בהרב

מסמוע לנחיתה בעין אחת
              
   טרום מלחמת ששת הימים. לאחר תקופה ארוכה של פעילות מחבלים עוינת מעבר לקו הירוק ולשטח ישראל, יצא צה"ל בתאריך 13.11.66,למבצע "מגרסה",הידוע כ"פעולת סמוע". מטרת המבצע היתה לפגוע במחבלי ה"פתח" שהפכו את הכפר סמוע בדרום הר חברון לבסיס יציאה לפעולות טרור וחבלה בשטח ישראל.

חלקו של ח"א, במשימות השתתפות בתקיפת מטרות קרקע ומשימות הגנה אווירית על המבצע (בהן הופל מטוס האנטר ירדני ע"י מטוס מיראז' ישראלי).
כטייס צעיר, סגן בטייסת אורגנים, שובצתי לראשונה בחיי למשימה מבצעית, תקיפה מעבר לגבול, בתור מספר 2 של סגן יוחנן רוזר. דרום הר חברון והישובים הערביים שבו, היו תמיד מקומות שהסתכלנו עליהם רק מרחוק, ממרום שטחי הטיסה והאימון. בדרך כלל, לא ראינו ממש פרטים. כל מה שנמצא מעבר לקווי האויב ומחוץ לטווח הראייה, מעורר סקרנות. כיצד הסימונים שבמפה יראו במציאות? מה הם קווי הנוף, הצבעים וההשתלבות התכסית בתוויי הקרקע? מה מעבר לנוף הדומם, האם מבחינים גם בסימני חיים?

על לוח הטיסות הופיע בפירוש שמי, מאויש למשימת תקיפה מעבר לקווי האויב. תחושת ההתרגשות שהחלה מפעמת בי, שלחה לקצות הגוף גלי רטט מתמשכים, אשר העבירו בי הרגשת שיתוק מסוימת.

שמחת היציאה לקרב אליו אומנתי, מהולה בפחד מסוים, החשש מפני הבלתי נודע: האם נמצא את המטרה? האם אצליח לדייק בכוונון? האם אעבור את היעפים בשלום? מה יקרה אם אפגע מנ.מ.? אם אנטוש בשטח אויב? אם אפצע...? רצף מחשבות המתגלגלות בערבוביה בלתי עניינית, מהלך טבעי של בניית 'סרטים', שסתם מטריד ולא לעניין.

לאחר ההמראה נרגעתי. עתה יכולתי להתרכז במשימה ובטיסה למטרה. את חציית קו הגבול בישרה לי פעימת לב בודדת שהייתה מוגברת יותר מחברותיה, וחזרתי לענייני הטיסה.

איתרנו את המטרה הראשונה ולאחר שהטלנו חלק מהחימוש, נלקחנו לבצע סיור צירים ל'אמנעה', איתור ותקיפת רכבי אויב. טסנו בגובה של כ 2000 - 3000 רגל. גילינו שיירה קטנה ונכנסנו עליה ליעף הפצצה כמטרה מזדמנת. רוזר נכנס ראשון, אני אחריו. אנחנו משחררים את החימוש ומושכים להיחלצות מהצלילה. אנחנו בחוץ.

לפתע, מטוסו של רוזר מתנדנד כשיכור. אני קולט ברדיו צליל שידור של חרחור לא ברור, מתוך בליל הרעשים והקולות ניתן לפענח שרוזר, המוביל שלי מודיע על היפגעותו. אני בעקבותיו, משתדל להתקרב בזריזות. פגז נ.מ. כבד, פגע וריסק את חופת תא הטייס, נפער חור ענק ופיזר את הרסיסים על פניו של רוזר, בעיקר בחלק השמאלי, בצד ממנו חדר. רסיס גדול חדר לעינו השמאלית וחיסל אותה. זרם האוויר שהמשיך ופרץ בעד לחופה השבורה, מרח את שטף הדם הזורם והסיטו מצד שמאל ימינה, עד שכיסה גם את עינו הימנית של רוזר.

במצב זה, רוזר האמין שאיבד  את הראיה גם בעינו הימנית ודיווח לי בקשר שעכשיו הוא כבר "לא רואה כלום"! גם לא בעין ימין. מטוסו החל להיכנס לגלגול ימינה. עוד רגע ימשיך לצלילה ספירלית עד לקרקע, או שינטוש בשטח אויב. "סטיק שמאלה"...! קראתי לו באופן אינסטינקטיבי בקשר. להפתעתי ולשמחתי רוזר פעל בהתאם. לנגד עיני מטוסו גילגל חזרה שמאלה, קצת יותר מדי, אך למצב קרוב למאוזן. הוא דיווח לי בקשר את מצבו ונשמע די קשה ואומלל, אך נחוש לחזור הביתה.

הודעתי לבקר על ההיפגעות, כדי שיפעיל את ההיערכות הצפויה למשימות חילוץ.

המשימה הראשונית שנטלתי על עצמי הייתה להבטיח שמטוסו יישאר במצב טיסה נשלט ומאוזן. הכיוון היה מערב בלאו הכי. " ... סטיק שמאלה... ימינה... משוך...".

המשימה השנייה בתור, הייתה להביאו מחוץ לשטח אויב. מעבר לזה עדיין לא העסקתי עצמי.

רוזר פעל להפליא בהתאם להוראותיי (שמבחוץ), והצליח לשמור על מצב הטיסה "המתנדנד", אך יחסית קבוע, לכיוון מערב. חשתי אחריות עצומה! אני התחליף לעיניים שלו, אני שצריך להוציא אותו ממצב חוסר האונים הזה!

לאחר זמן מה, הבנתי ממנו שהוא שוב רואה חלקית. רוזר עדיין לא ידע זאת, אך עינו הימנית לא נפגעה. אלא שזרם האוויר הפורץ בעוצמה לתא המשיך והכה על עינו השמאלית הפגועה, גרם לו לכאבי תופת ואילץ אותו להטות את ראשו ימינה. כך, שלא יכול היה לראות כלל בגזרה השמאלית ולא קדימה.

בהקלה רבה דיווחתי לו ברדיו כשחצינו את הגבול חזרה לשטח ישראל. השארתי לו מספר שניות ליזמה באשר להמשך. תשובתו המיידית הייתה - "אני רוצה לנחות, תביא אותי לנחיתה...! מהר"!

רוזר לא רצה לנטוש. מעל לכל, הוא פשוט לא היה "רגיל" לכך... בדרך כלל הוא חוזר מטיסה יחד עם המטוס, בנחיתה... שנית, הוא חשש שאם ינטוש – הוא יתעלף מאיבוד דם וכאבים, חשש שיצנח לאזור שומם ונידח ושייקח זמן רב מדי עד שיחולץ, ייאסף ויילקח לבית- חולים לטיפול.

מעבר לכל אלה, הרי הורגלנו כי יש תמיד לעשות את המרב על מנת להחזיר גם את המטוס בשלום!

עברתי לערוץ הקשר עם הבסיס לתאם את הנחיתה. רוזר לא יכול היה לעסוק בהחלפת ערוצי קשר, לכן, מעתה והלאה הייתי במכשיר קשר אחד עם מגדל הפיקוח ובמכשיר השני צמוד לרוזר. עדכנתי את המגדל במצב, ביקשתי וקיבלתי עדיפות לגישת נחיתה מכל כיוון שיידרש. המשכתי להנחות את רוזר : "שמאלה..." ו"ימינה...", "הנמך..." וכו'. תכננתי להביאו להקפה ימנית לנחיתה, כך שיוכל לראות בעצמו את המסלול דרך צד ימין ולעשות שיפוט עצמי לנחיתה.

אלא שעם ההתקרבות לבסיס חצור, הוא הודיע לי שכבר קשה לו מאוד להמשיך ולהחזיק מעמד.

הוא רצה "ישירות לצלע בסיס שמאלית" למסלול "29". הייתה זו אמנם הגישה הקצרה, הזריזה והמהירה ביותר לנחיתה במצב זה. אולם, ללא יכולת שיפוט לנחיתה שלו עצמו, היות ולא יכול היה לראות כלום מהגזרה הקדמית ושמאלה.

אבל, רוזר ידע מה הטוב ביותר עבורו במצב הקריטי הזה. בהתאם, שיניתי את הנחיות ההכוונה אל 'צלע בסיס שמאלית' לנחיתה על מסלול "29". התקרבנו. לשמחתי, מערכות הורדת הגלגלים והמדפים של מטוסו פעלו כראוי. אולם נוכחתי שנחיתה על מסלול "29" לא תצלח. השינוי שביקש היה מאוחר מדי. רוזר היה כבר קרוב מדי, מהיר וגבוה. לא הייתה לי ברירה, שיניתי למסלול "23", מה שהוסיף לו אומנם עוד כחצי דקה נוספת של סבל, אך גם נתן לנו יותר אפשרויות לתיקון עודף הגובה שהיה לו.

"הפחת מצערת... מעצורי אוויר... קצת שמאלה... עוד... עוד... תיישר ימינה... ימינה... מנוע... פתח.. .סגור... שמאלה... קצת ימינה... ובשעה טובה אני יכול לבשר לרוזר "המסלול ב'שעה 12'... המשך"... ואז סוף סוף, כשהגובה כבר די נמוך, קרוב לחציית תחילת המסלול לנחיתה, רוזר מודיע לי "קשר עין עם המסלול"! ומייד אומר גם:"... 'אני לוקח' ממשיך לנחיתה".

נותרו שלוש ארבע שניות למפגש עם הקרקע... פתחתי מנוע וחילצתי את המטוס שלי מווקטור הטיסה שלו לכיוון האדמה... להמשך הקפה לנחיתה בטוחה, שלי עצמי.

בחציית המסלול רוזר מספיק עוד לומר שהוא יכבה את המנוע לאחר נגיעה.

מרגע זה, גורלו של רוזר כבר אינו בידי! הרגשתי תחושת הקלה מהאחריות העצומה. נותרו עוד כשתי שניות לנחיתתו, אני מקווה שהוא יעבור זאת בשלום.

אכן, מלמעלה ראיתי שרוזר מצליח לנחות כראוי! הוא 'התנפל על הבלמים' ונעצר במרכז המסלול. וואו... רוזר נחת בשלום! וגם המטוס ניצל. סוף סוף חשתי ירידת שארית הלחץ. רוזר לא ענה לי יותר בקשר.  חולית החילוץ והצלה שהוכנה מראש, הגיעה אליו בזריזות, מצאה אותו כבר מעולף, חסר הכרה ופצוע אנושות בפניו, שותת דם.

רוזר הובל מייד לבית-חולים. שם הוברר סופית שאמנם איבד את עינו השמאלית.
 
סגן ישראל בהרב
 
רוזר החלים והותקנה לו עין תותבת מזכוכית. על טיסה זו, קור רוחו ודבקותו במטרה, הוענק לסגן (לימים סא"ל) יוחנן רוזר עיטור המופת. רוזר חזר לטיסה במטוסי קרב והמשיך עוד לטוס שנים רבות, עם עין אחת בלבד, בחיל האויר וכטייס ניסוי בתעשייה האוירית.

כל הזכויות שמורות לתא"ל (מיל') ישראל בהרב.אין להשתמש במאמר או בכל חלק ממנו בכל צורה שהיא,ללא מתן רשות מהמחבר.
לייבסיטי - בניית אתרים