נכתב ע"י אלי אנציקובסקי

ב-3 באוגוסט 1970, בשלהי מלחמת ההתשה, יצאו שני זוגות קורנסים מטייסת האחת לתקוף מחפורות טילים במצרים. במהלך התקיפה נפגע הזוג השני כאשר המטוס המוביל של זוג זה שהוטס בידי יגאל שוחט ונווטו משה גולדווסר נפל במצרים, והמטוס השני, מס' 661 שהוטס בידי רענן נאמן ונווטו יורם רומם, הצליח לחזור ולנחות ברפידים למרות שטייסו נפצע בעת הפגיעה.על גבורתם זכו אנשי הצוות בעיטורי גבורה.
 
להלן סיפורם של הטייס רענן נאמן והנווט יורם רומם, צוות מטוס קורנס 661.
 
מספר הנווט יורם רומם:
 
 
ב-3 באוגוסט 1970 הייתי סג"מ צעיר, כ-4 חודשים בטייסת, ועד ליום האירוע צברתי 5 גיחות ללא אירועים מיוחדים. רענן היה סגן צעיר שהגיע שנה לפני לטייסת ומנוסה יותר ממני.
 
הינו אמורים לטוס טיסת אימונים, וכשהגענו לדת"ק החזירו אותנו לטייסת ומשם הזניקו אותנו לתקוף מחפורות של סוללות טילים במצרים. המראנו מחצור בצהרים בין 12:00 ל-13:00. את הזוג ראשון הוביל איתן פלד עם נווטו שמעון נוי, ומס' 2 היו בן-עמי פרי ונווטו בר טוב. את הזוג שלנו הוביל יגאל שוחט ונווטו משה גולדווסר.
 
סוללות הטילים הופעלו ע"י צוותים רוסיים ויש תיעוד של הקרב הזה באתר רוסי באינטרנט. הם היו מזיזים את סוללות הטילים וצה"ל רצה למנוע מהם את קידום הטילים אל עבר תעלת סואץ.
 
הזוג הראשון נכנסו להיכן שחשבו שהטילים נמצאים, אך הטילים לא היו שם. במהלך היעף שוגרו לעברם טילים והם הצליחו להתחמק מהם. הם דיווחו על מיקומה החדש של הסוללה והורו לזוג שלי לתקוף אותה. שוחט ביקש וקיבל אישור להיכנס. נכנסנו ליעף ההפצצה בגובה 18,000-20,000 רגל כששוחט הוביל.
 
בדיעבד מתברר שהיה זה משגה להיכנס בגובה הזה. כל העולם האלקטרוני התעורר מיד. ההתראות בתא הטייס דיווחו כי זוהינו וסוללת הטילים ננעלה עלינו, מצב שלא סביר שנצא ממנו בשלום.
 
התקרבנו אל הסוללה וצללנו לעברה. הכנסתי את ראשי אל תוך התא על מנת לנעול את המכ"מ על הסוללה, ובשלב הזה לא ראיתי מה קרה בחוץ, ואז אני שמעתי בקשר "אחד נפגע". הרמתי את ראשי וראיתי את המטוס של שוחט טס בפרופיל של תקיפה וסביבו ענן של אש. חמש שניות לאחר מכן, כשהיינו בגובה של 12,000-14,000 רגל שמעתי פיצוץ חזק. המטוס שלנו הזדעזע, לא ידעתי שנפגענו. שיערתי שהתפוצץ לידנו טיל כתוצאה מפעולת מרעום הקירבה שלו.
 
בדיעבד הסתבר שהרבה רסיסים מהטיל פגעו במטוס וניקבו בו 50 חורים לאורך צידו השמאלי. רענן מייד צעק משהוא לא ברור. הוא קיבל מכה חזקה ורסיסים חדרו אל תוך התא שלו ופגעו בו. הוא נאנק מכאבים אך לא הבנתי שהוא נפצע. המשכנו בצלילה ואז הזהרתי את רענן שאנו מאבדים גובה אך הוא לא הגיב ושיחרר את החימוש. רענן התחיל להשתולל עם המטוס. שאלתי את רענן מה קורה אך הוא לא ענה לי.
 
שוחט הודיע שהוא לוקח כיוון מזרחה וחושב שיגיע לשטחנו.
 
נאמן דיווח בקשר "2 נפגע אני חושב שאנטוש". מאוחר יותר הבחנתי שבתא שלי כל הזכוכיות של השעונים התנפצו אבל המטוס טס והגיב בצורה תקינה. הרגשתי בטוח במטוס, שהרי מדובר במטוס שהיה חוד החנית של חיל האוויר באותם ימים ועצם הטיסה בו משדרת עוצמה, ואז אמרתי לנאמן "אולי אני יכול לעזור לך". נאמן התייחס אלי בפעם הראשונה מאז הפגיעה במטוס וענה "לא אתה לא יכול". נאמן פנה מזרחה לכיוון שיטחנו תוך כדי שבירות כדי להתחמק מטילים ששוגרו לעברנו, ואז הודיע בקשר "נפגעתי, אני פצוע אני הולך לנטוש".
 
פלד, מוביל הזוג הראשון, הגיב בקשר ושאל את רענן "אולי יש מישהו איתך שיכול לעזור לך?" ואז אמרתי לרענן "אני לוקח". מרגע זה הטסתי את המטוס חזרה לשטחנו. שמתי על מחשב הניווט את הכיוון לרפידים ובצעתי תיקון של 30 מעלות על מנת להפנות את המטוס לשם. רענן נבהל מהפניה החריפה וצעק עלי. בשלב הזה נאמן התחיל לחבוש את עצמו.
 
כשעברנו את התעלה נאמן היה מודאג שלא יירו עלינו "הוקים" שלנו ודרש שאסביר בקשר לבקרה מה קורה.
 
גובה 4,000 רגל ומהירות 300 קשר. זו לי הפעם הראשונה מאז ומעולם שנדרשתי לדבר עם הבקרה האווירית. בדרך כלל זהו תפקיד הטייס. במקביל היו צעקות בקשר ששוחט נטש. לאחר שחצינו את התעלה נרגענו והמשכנו לטוס לרפידים. לקראת רפידים לא היתה לי ולמטוס כל בעיה והייתי מוכן להמשיך ולטוס לחצור. נאמן התלבט אם לנחות ברפידים ובסופו של דבר לאחר שחבש את עצמו החליט לנחות ברפידים. בשלב הזה נאמן לקח את ההגאים והורה לי להפעיל את המצערות בהתאם להוראותיו. התפעול היה לפי השיטה שרענן אמר לי - תוסיף או תחליש. עשינו הקפה לקראת הנחיתה ברפידים ואז רענן צעק שהגלגלים אינם יורדים בגלל תקלה הידראולית. הורדתי את הגלגלים בחרום מהתא שלי. גם המדפים לא ירדו ונאלצתי להורידם בחרום מהתא האחורי. ההקפה הראשונה היתה גרועה מאוד. נגענו בקרקע ואז נאמן אמר לי כמו שאומרים בחיל הים "מנועים מלא קדימה". דחפתי את שתי המצערות וביצענו פניית תיקון מאוד רחבה ובאנו לנחיתה נוספת. ירדנו למסלול, נגענו, ואז נאמן אמר "אין לי בלמים". מייד הפעלתי את הבלמים בחרום מהתא שלי, נאמן פתח מצנח מעצור והמטוס נעצר.
 
עצרנו לאחר שני שליש מסלול ואז התחילו לרוץ אלינו כבאים ואנשי חילוץ. מערכת פתיחת החופות לא פעלה ופחדתי להשליך את החופה כדי שהמחלצים לא יפגעו לפיכך פתחתי את נעילת החופה באופן מכני. ניסיתי לעמוד בתא ולדחוק עם הקסדה שלי את החופה כלפי מעלה. זה היה מאוד קשה ואנשי החילוץ עזרו לי וכך נחלצתי מהתא.
 
במקביל רענן ביקש שאוציא אותו מהתא וכשהוא הרים את ידו ראיתי לראשונה שהוא נפצע. עברתי לתא הקדמי ועזרתי לפתוח את חופת התא של רענן. בתא היה המון דם ובשר. מחזה זוועה שטרם נתקלתי בו. רענן בקש שיוציאו אותו מאחר ולא היה יכול לעמוד על הרגליים. הוא היה על סף עילפון. לקחו את רענן למרפאה ומשם הטיסו אותו לתל השומר.
 
לראשונה ראיתי את הפגיעה במטוס. נוקבו בו בצידו השמאלי 50 חורים.
 
במהלך הצניחה ירו על שוחט והוא נפגע עד שנאלצו לכרות אחת מרגליו במהלך השבי, גולדווסר שלא נפגע במהלך הנטישה, נרצח בעינויים בשבי ונאמן נפצע ברמת נכות תמידית.    
 
משך כל הטיסה הזאת היה כ-30 דקות מרגע ההמראה ועד לנחיתה.
 
מספר הטייס רענן נאמן:
 
 
 ביולי 1968 סיימתי את קורס הטייס ונכנסנו למלחמת ההתשה כטייסים צעירים. מהר מאוד מצאנו את עצמנו זורקים פצצות פה ושם, נלחמים, וזה היה נחמד.
 
בחודש יולי 1969 הצטרפתי לטייסת האחת, טייסת פאנטומים חדשה שאז הוקמה ונעשיתי טייס מן השורה ושם נפגשתי עם ידידי יורם רומם.
 
במהלך מלחמת ההתשה בתעלה, המצרים לא יכלו להפעיל ולתחזק את ההגנה במרחב האווירי של התעלה והדלתא של הנילוס מאחר והמערכות שלהם היו נחותות, לכן הרוסים נכנסו לתחזק את הגיזרה. עבור הרוסים היתה זו פרסטיז'ה ולכן הם הכניסו מטוסים (הופלו 5 מיגים רוסיים) ומערך של נ"מ שכלל טילי קרקע אוויר חדישים ומערכות מכ"ם במטרה לשבש את פעולות חיל האוויר שלנו.
 
כך רומם ואני מצאנו את עצמנו במטוס אחד במבנה כשהמוביל הזוג שלי היה יגאל שוחט וגולדווסר ז"ל, אנחנו טסנו בקורנס מס' 661 (שהופל לאחר מכן מעל אדמת סוריה במלחמת יום הכיפורים כשהוטס ע"י חיים רם (א.א.)) .
 
למטוס יש נשמה! בעיקר כשמגיעים לשלב שהוא מציל אותך. גם אז חשבתי כך. כטייס שיושב במטוס הרגשתי הרגשה מאוד טובה, בטוחה ונעימה. ידעתי שציוותי הקרקע עושים עבודה מצוינת ואני לא זוכר את עצמי אף פעם עולה למטוס עם חשש כל שהוא. בכל מקום שהיתי, מעולם לא פחדתי ותמיד סמכתי על המכונאים וצריך לומר להם כל הכבוד על כך.
 
רומם ואני מפטרלים ממזרח לתעלה, מחפים על איתן פלד ובן-עמי פרי שנכנסו פנימה. תפקידנו היה להתריע על שיגור טילים ודברים חריגים. מייד כשהם נכנסו ראינו ששיגרו לעברם טילים, "מצב לוהט" בשפתנו. כשהם יצאו קבלנו הוראה לתקוף מחפורת טילים שנמצאת באבו-סואר 25 ק"מ מהתעלה. אמרו לנו להיכנס בגובה 18,000 רגל וזה צבט לי בלב. נכנסנו כמו ברווזים בגובה, אבל פקודות הן פקודות ויש לבצען. אני זוכר שאמרתי לרומם "תכניס את רפידים על מחשב הניווט. לא האמנתי שנחזור לחצור ואם נגיע לרפידים זה יהיה נס גדול. ההרגשה שלי היתה מאוד קשה.
 
עברנו את התעלה בגובה 18,000 רגל. הכל היה שקט. הבטתי למטה ולא ראיתי דבר וזה עוד יותר הדאיג אותי. הרגשתי יובש בפה בגלל הדריכות והציפייה למה שיתרחש. מייד כששוחט נכנס, החנוכייה של התראות הטילים בתא נדלקה ונשמע צפצוף נוראי באוזניות. אנחנו נכנסים, רומם נועל ואנחנו מתחילים לצלול למטרה ואני אומר לעצמי זה תחילה של תרגיל התחמקות ונחכה. ברגע הזה ראיתי בזוית העין את פיצוץ הטיל שפגע במטוס של שוחט ואני מחליט שתורנו הגיע. אני מביא את הפיפר מוקדם מהגובה המתוכנן אל המטרה, מיישר כנפיים פחות או יותר לכיוון מזרח ומתחיל לחלץ בעומס של למעלה מ 5g כחלק מתמרון התחמקות. הגענו ל-20 מעלות מתחת לאופק, זאת אומרת שיצאנו מהצלילה ועברנו לצלילה שטוחה מאוד, ואז נשמע פיצוץ חזק מאוד בצידו השמאלי של המטוס.
 
הוטחתי לדופן הימנית של המטוס ואיבדתי את ההכרה לשניה. קבלתי מכה חזקה מאוד בראש ועפתי הצידה. כשהקצתי, הרגשתי חום בידי השמאלית וכשהפניתי את מבטי, ראיתי שכף ידי השמאלית מרוסקת. לא היתי מסוגל לדבר עם רומם. מרגע זה רציתי "לקפוץ" אבל פתאום התעשתי. ראיתי שהמטוס טס, אנחנו מעל מצרים, וכאן לא כדאי לרדת. לכן החלטתי לעשות תמרון כל 2-3 שניות כדי להתחמק מהטילים. רציתי לומר לרומם שיזהיר אותי מטילים שבאים אבל לא הצלחתי.
 
ברגע זה רומם לא ידע שנפצעתי. לרומם היו חוויות משלו אך הוא לא ידע מה עבר עלי. לא יכולתי לדבר. היתי בטוח שאני הולך להתרסק. עוד מעט ההגאים ינעלו כי היוטיליטי (מע' הידראולית שרת (א.א.)) נפגע ופעולת ההגאים לא היתה חלקה לכן נשאר לנו לעבוד עם PC1, PC2 (מערכות הידראוליות נוספות של המטוס. (א.א.)). אני נזכר כי חודש קודם לכן מפקד הטייסת חץ נהרג מאחר ולא הצליח לנטוש, לכן בשום אופן אני לא רוצה לרדת לגובה נמוך ונשאר בגובה על חשבון זה שהטילים יוכלו להשיג אותי כדי שאוכל לנטוש. חששתי שההגאים ינעלו. חיפשתי אש במטוס, לא יכולתי לדבר בגלל ההשתוללות והתמרונים החריפים (שאתה לא לומד בביה"ס) תוך ביצוע g שלילי והעיקר לתמרן וכמה שפחות לשלוט בהגאים כדי להרוויח זמן כי חששתי שיגמר השמן עד שההגאים ינעלו.
 
כל התהליך הזה נמשך כמה דקות שהיו עבורי כנצח. אחר כך אמרו לי ששיגרו עלינו 10-14 טילים. אני זוכר שתוך כדי השתוללות, ראיתי את הזיקוקים ושובלי אש של הטילים שפספסו אותנו ושאלתי את עצמי "מה הם יורים עלי כל הזמן תנו לי לצאת מפה" והתכוננתי לנטישה .
 
הנחתי את היד הפצועה על המצערות והולכתי אותן קדימה. היתה לי מחשבה לפתוח מבערים אך לא עשיתי זאת מאחר והמצב היה מסובך ופחדתי מאש. טסנו מזרחה.
 
ברגע מסוים ראיתי את תעלת המים המתוקים ונרגעתי מעט. היה זה בגובה 5,000-6,000 רגל , לא הייתי מסוגל להתרכז במד הגובה. הסתכלתי שמאלה וראיתי את פורט סעיד, האגמים, ומפרץ גנואה. שטו שם סירות. כשהפניתי את מבטי ימינה ראיתי את המטוס של שוחט נופל כגוש ברזל וחשתי צביטה בלב כי פאנטום היה דבר שאי אפשר לתאר.
 
חיפשתי מצנחים כדי לדעת מה קרה לצוות. לא היו לי כאבים ביד היא רק החליקה לי על המצערת ולכן שמתי את שורש כף היד על המצערת ודחפתי אותה. הורדתי את המבט כלפי מטה לראות היכן המטוס עומד לפול כי ידעתי שהאינפורמציה הזאת חשובה מאוד עבור הכוחות שיחפשו את המטוס. שמעתי את רעש המטוס מאחר והסרתי את מסכת החמצן כי בא לי להקיא מהמראה של היד המרוסקת. זה היה שוק מאוד רציני ומבהיל ולא היה זמן לכך.
 
כשהסתכלתי לראות היכן המטוס עומד ליפול, ראיתי זוג טילים מסוג SA3 טסים לקראתנו. הפניתי את המטוס בפראות כלפי האדמה בצורה חריפה וראיתי שהטילים רודפים אחרי. עשיתי את מה שהפנמתי, פעולות אוטומטיות של ידע קודם. מנמיך בפראות כלפי הקרקע ואז אני רואה מצד שמאל עמוד חשמל ומחליט להפסיק להנמיך. נעשה שקט, האתראות האלקטרוניות נדמו ורק רעש המטוס נשמע.
 
ראיתי את האקליפטוסים של איסמעיליה ואני טס 10 מטרים מעל עמודי מתח גבוה במהירות של 250 מטר בשנייה. זמן ההפלטה בקורנס זה שנייה וחצי וכשאתה טס בגובה של 30 מטר אתה טס בארון מתים. אני יודע כל הזמן שההגאים הולכים להיתפס.
 
בשלב זה אני די מעורפל וזהו איזור של סכנה נוראית. הרגשתי שאני לוקח את החיים בידיים ומשכתי את המטוס למעלה ושוב חנוכיית האתראות החלה לפעול .
 
אמרתי לרומם שישים את ה-HSI על רפידים וכל הזמן התכוננתי לנטוש. אמרתי לרומם לקחת את ההגאים. רומם הטיס את המטוס לרפידים ואני חבשתי את היד. לצורך הנחיתה התחלקנו, אני הפעלתי את ההגאים ורומם הפעיל את המצערות. בגישה ראשונה לא הצלחנו לנחות, עשינו הקפה נוספת ונחתנו בשלום. עצרנו על יד טרמינל 33 ברפידים וכאן נגמרה הטיסה.
 
בתא היה ריח לא נעים ובגלל שלא היה לחץ פניאומאטי לא יכולתי להרים את החופה. אמרתי לרומם שיוציא אותי, הכנסתי את אבטחת הפירוטכניקה בכסא המפלט, שחררתי את הרצועות ולא הצלחתי להתרומם. רומם יצא מהתא האחורי ולא בכוונה הרמתי את היד ואנשי כיבויי אש ראו את הדם ונרתעו. פתאום ראיתי את רומם על השמשה הקדמית והוא פתח את החופה . אמרתי שאני לא מצליח לצאת ואז מישהוא הרים אותי. ירדתי מהסולם, נשכבתי על האלונקה והסתכלתי על המטוס. היה זה נס שלא נפגעתי בראש אחרת לא הייתי כאן לספר את הסיפור הזה.
 
איתן בן-אליהו בא לרפידים להטיס את המטוס חזרה לחצור. את החורים סתמו בגומי לעיסה. הוא המריא, טס עם גלגלים פתוחים ונחת בחצור. המטוס תוקן וחזר לטוס בטייסת.
לייבסיטי - בניית אתרים