נכתב ע"י רס"ן (מיל') גדעון דרור

כל שנה, כשמגיע חודש אוקטובר ושוב מראים את אנשי המעוזים ולוחמי הר חרמון, אני נזכר בקרבות בהם נטלתי חלק גם אני. מלחמתי היתה מרוכזת, יציאות קצרות וחזרה לבסיס החם והמפנק. כטייס להגנת שמי המדינה השתתפתי בכחמישים "גיהוצים" של השמיים וחמישה קרבות אוויר.

היו קרבות קלים, והיו קשים מאד. הוכנסנו פעם , רביעית מטוסי מיראז' ללב מצריים- כשההוראה היתה "מהעיר סואץ, כוון מערב, עד הודעה חדשה". כמובן לא הגיעה שום הוראה ובפאתי קהיר גילינו כי על כל אחד מאיתנו מתנפלים שני מטוסי מיג, שהמריאו מאחרינו, וסיכנו את כולנו.המבנה התפזר לארבע רוחות השמיים, ספרי ההדרכה כאילו " הושלכו " מן החלון וכל אחד נלחם על חייו. הפלתי מיג אחד אחרי קרב ארוך מאד-חתכתי את דרכם של הזוג שתקף אותי , "על סף הסיכון", ופעלתי אנכית לגמרי, עד שהצלחתי בשלוש תפירות של האופק להעיף אותם קדימה ולהפיל אחד מהם בתותחים. היה זה מיג 21 חדש ומצוחצח, ראיתי אותו מקרוב.

נחתתי עם טיפות הדלק האחרונות ברפידים, וגם שאר אנשי המבנה חזרו בשלום. כששאלתי חבר מאנשי הבקרה לפשר העניין, איך שוכחים רביעיה של מיראז'ים בלב מצרים, ענה כי "היינו עסוקים מאד בסוריה," ומפקד חיל האוויר שאל מי הם אלו שבלב מצרים והוסיף כי "הם כבר יסתדרו בעצמם", ובאמת כך היה.

אבל על קרב זה אספר רק אם יבקשו ממני, אני מתאר קרב אחר, ב-18 לאוקטובר, כשכוחותינו כבר חצו את התעלה וכל חיל האוויר המצרי הוזנק לעצור את הפולשים.

הוזנקנו מרפידים, זוג נשרים, כשההוראה היתה "כוח מלא לאגם המר הקטן". הכרנו כל נקודה לאורך הגבול המצרי, והיינו חלק בלתי נפרד מן המטוס הצרפתי המקסים הזה, ממש לבשנו אותו כילקוט בית ספר ,על הכתפיים ,קשורים ברצועות. חלק מן ההכנות לקרב עשינו תוך כדי ריצת ההמראה ולאחריה, ולא שכחנו שום פרט, ביחוד אותו מפסק הכנה של הטילים, "פריפרסיון" בצרפתית, שהפעלתו דורכת את הטילים שמתחת לכנפינו, ובאזניות נשמעות נהמות וגרגורי חתולים המעידים כי סביבוני הטיל מתייצבים.

רפידים היה בסיס קדמי מול תעלת סואץ, מעבר להרי החושך,בתנאי מדבר. לא היו תדריכים, ולא תחקירים, האנשים התחלפו אחת  לכמה ימים, ודוחות נרשמו בצורה מצומצמת. לכן קרבות רבים נותרו עלומים ולא נשמרו בשום ארכיון, וחבל.

כך קרה, שמרוב זריזות הגענו לתעלת סואץ לפני הגעת המיגים שנועדו לתקוף את כוחותינו. נתבקשנו לבצע פניה שלמה ימינה. לא נעים להפנות זנב לחזית, אך לא היתה ברירה, פנינו חד במהירות גבוהה. בכוון דרום הודיע בקר הטיסה כי "רביעיית מיגים נמצאת בצד ימין".ובאמת ראינו רביעה שטסה בכוון צפון, לאורך תעלת סואץ בתוך תחום מצריים. בן הזוג שלי שבר חדות ונצמד למיג המערבי ביותר, אך אני, כשאומרים לי "מיגים מימין", מסתכל גם שמאלה, והיתה שם רביעיה נוספת שטסה אחרי הראשונה במרחק 2000 מטר בערך.

מיהרתי להתריע את בן זוגי כי הוא בין שתי רביעיות של מיגים, "אתה בסנדוויץ' בין שתי רביעיות, צא משם!"

אך הוא לא נענה גם לקריאתי השנייה והמשיך צמוד למיג המערבי ביותר.  תימרנתי חריף את מטוסי והתייצבתי מאחרי כל הארמדה- שמונה מיגים ומיראז' אחד. אני זוכר זאת כאילו היה זה אתמול, למרות שחלפו 36 שנים.

מזג האוויר היה נוח וצלול, תעלת סואץ נמתחה מימיני, ואני בעמדת ירי, מזרחי ביותר כדי לא לסכן את בן זוגי.

הטיל צרח לי באוזניות , זו דרכו להסביר כי קלט מטרה, ומיד שיגרתי. תוך שניות הפך המיג לאבק, צריחה שניה באוזניות הבהירה לי כי גם הטיל השני מוכן לירי, הפעם על הימני הקיצוני ברביעיה הקדמית. הצצה לבן זוגי, ביני ובינו שלושה מיגים, כך שאני לא מסכן אותו, ושיגרתי. גם המיג השני הפך לפיח ואבק.

"איזה יום" אמרתי לעצמי, שתי דקות מתחילת הקרב וכבר הפלתי שניים, עכשיו אני בעמדת ירי ,אחרי תפעול חריף להיעצר מאחרי השלישיה האחורית. ואז, אני שומע קול בוכים באוזניות, בן הזוג שלי התכסה כולו בפיח מן הפיצוץ שני, וביקש עזרה. הרוח המזרחית הביאה אליו את הריסות המיג השני ו"מרחה" אותם על השמשה שלו.

אני זוכר חצי שניה של התלבטות, איזו צורה תהיה לי אם בן זוגי יכנס לאדמה או יופל, בעוד אני עסוק בהפלת שלושה מטוסי אוייב שהיו ממש מאתיים מטר לפני, יורים לחולות הריקים ואפילו לא ראו אותי. עזבתי אותם,בלב כבד.

מצאתי את בן הזוג והבאתי אותו לנחיתה בטוחה בביר גפגפה. לקראת הנחיתה הרוח ניקתה מעט את שמשתו והוא נחת בשלום.

אחרי כמה שבועות קיבלתי במפתיע שי ממפקד חיל האוויר, בני פלד ז"ל, תמונה מתוך מצלמת הירי של בן זוגי, בה רואים את המיג עליו ניסה לירות ומימין מגיע גוש פיח, המיג השני שהפלתי.

הסוף: שני מיגים הופלו, וששה חזרו, וחבל, יכולנו להפיל בצורה מסודרת את כולם.

מאת גדעון דרור, טייס נשר  במלחמת יום הכיפורים.
 
 
לייבסיטי - בניית אתרים