נכתב ע"י תא"ל (מיל') ישראל בהרב

תקופת מלחמת ההתשה, מול מצרים.

למרות שכל שאר הטייסים מוזנקים שוב ושוב ו"תופסים ניסיון" בפטרולים, לי לא יצא כלל לזנק ואפילו לא לזכות להמתנה בקוקפיט, בכוננות של "הנע והמתן" . . .

בעצם, אני פשוט חסר מזל, ומי יודע, אם בכלל ומתי, אזכה לק"א הבתולים שלי.

אנחנו בשדה רפידים, 6 באוקטובר 69 ,רביעיית טייסים, עודד מרום מפקד הטייסת, מוביל הזוג שלי. לאחר יום שלם של ישיבה מכווצת במטוסים, בכוננות "מיידי", החל מ"אור ראשון", ירדנו סוף סוף מהמטוסים. מותשים, חזרנו לחדר הכוננות, בשעה שתים אחה"צ, ויכולנו לבסוף להשתרע מלא האורך על המיטות ולשקוע בשינה נהדרת.

לוחמי טייסת הקרב הראשונה במלחמת ההתשה:עומדים מימין:ישראל בהרב, מפקד הטייסת עודד מרום,איתן בן אליהו.יושבים מימין:יגאל שוחט,שלמה לוי,יאיר סלע,גיורא אפשטיין (באדיבות ישראל בהרב)

פעמון הזינוק טרטר בראש מתוך השינה והקפיץ את קצב פעימות הלב לטופ האפשרי... תוך שניות ספורות הצטרפה אליו הסירנה ואני מוצא עצמי רץ, חצי רדום לכיוון המטוס. ניסיתי במשך הריצה לשחזר את הפעולות המיידיות להזנקה. אך המחשבה הייתה מבולבלת וקפצה קדימה אל השאיפה לזנק, להיכנס לקרב... להפיל . . .

המכונאי חיכה לי עם ה "מיי-וסט" (חגור ההצלה) מוכן, השחלתי את הידיים ובתנועת הסיבוב האופיינית התעופפה לה ה"מיי וסט" לתנוחת הלבישה הנכונה סביבי. כבר - אני מוצא עצמי על הסולם, בתוך מטוס שחק 82, אבטחות בחוץ, חגור מהודק, קסדה על הראש, ו . . . מתוך האזניות נשמע "זנק לכוון צפון, מטוסי אויב תוקפים ב"בלוזה" !  

התנעה - סיבובי המנוע כאילו אינם רוצים לעלות, ולמרות שאני יודע שזה הקצב הרגיל - 40 שניות - עכשיו - הן נצח. הפעם המנוע לא יאכזב אותי, הוא חייב להתניע כבר בניסיון הראשון. התניע!

קרטעתי אחרי "מספר 1" אל מסלול ההמראה, כשתוך ההתיישרות עליו אני סוגר את הרצועות ומשלים הפעלת מפסקים. כבר בעת ההמראה אפשר היה לראות אח שרידי טילי ה"הוק" ששוגרו על ידי הסוללה שלנו אל התוקפים (לא הצלחה). הבקר "לקח" אותנו ל "חיתוך דרך" לכוון צפון מערב, בתקווה לתפוס אותם בדרכם חזרה. הסיכוי היה קטן היות והוזנקנו באיחור יחסי, כשהטווח גדול והמיגים עשו "פגע וברח". עודד מרום נשאר במבער מלא. המרחק בינינו הולך ונפתח כמו מסטיק ודורש ריכוז רב לשמירת "קשר עין".

תוך כדי הריצה התריע לנו הבקר על מבנה נוסף (מיגים שלהם) כנראה טס מזרחה, לפגישה מעל התוקפים, להגן עליהם. היה לנו ברור שאלה - הם הם היריב שלנו, הם המטרה העתידית למפגש!           

הבקר העלה אותנו ל- 20,000 רגל והפנה יותר ויותר מערבה.

ככל שפנינו מערבה, כך היה לי קשה יותר לראות את "מספר אחד". שעת אחה"צ מאוחרת, השמש על סף שקיעה, אובך. התקרבנו לתעלת סואץ במהירות של 1.1 מאך. עפ"י הוראות הקבע - אין לחצות את התעלה ללא אישור !
עודד המוביל שאל ברדיו מספר פעמים "רשות לחצות התעלה", התשובה החוזרת "שלילי", אך. . . "המשך כוון 270 . . . רביעיית מיגים ב'שעה 12' מושכת אליכם . . . " , הבקר הטוב, אשר גם הוא היה ממולכד בין ההוראה לא לחצות קו תעלה לבין מתן ההכוונה הטקטית הנכונה, מצא את הדרך להיות בסדר גמור עם ההוראות וגם אתנו . . . ברגע זה חצינו את התעלה.

"הפעל מפסקים" ! הורה מספר 1.

הוראה שהעבירה בי מעין זרם חשמלי, עוררה אותי למציאות של קרב. את עודד כבר בקושי ראיתי ב "שעה 12", כשלפתע הוא מודיע : "קשר עין . . . נכנס על זוג" ! שוב קבלתי "מכת חשמל". מייד גיליתי את הזוג השני, שני מיג 21, שחולף מימין לשמאל בפניה ימינה אל עודד, מתחתיו, אך ב"שעה 2" שלי. היה לי עודף מהירות אדיר. משכתי חריף למעלה תוך שאני חולף מעליהם במצב אף גבוה, עדיין עם כל שלושת ה'בידונים' (מיכלי הדלק הנתיקים, העל-קוליים, אחד 880 ושניים 500 ליטר). המיגים המשיכו פניה אופקית ימנית מכיוון דרום דרך מערב וצפונה.

מה זה?! רגלי השמאלית רועדת בויברציות ודופקת על דוושת הכיוון מבלי שיש ביכולתי להפסיקה... מוזר, ברור לי שזה ביטוי להתרגשות ושאין לי שליטה על הרעידות. אבל מאידך, יש לי שליטה מוחלטת בהיגוי המטוס ומנטאלית אני חש בשיא כושרי להילחם.

הורדתי חריף את אף המטוס אנכית מטה תוך ביצוע "ספליט S" וגלגול מאזנות אל תוך הסיבוב שלהם, כך, שעד לכיוון צפון כבר נחלצתי לאופק והייתי כ- 800 מטר אחרי מיג 'מספר 2'.

בשלב זה כבר יכולתי ואף נאלצתי להיפטר סוף סוף מנתיקי הכנפיים. מה גם שהמיגים גילו 'קשר עין' עימי והתייחסו אלי. התיישרתי לרגע, השלכתי את נתיקי הכנפיים, את מיכל ה 880 שבגחון השארתי, מאחר והיה בו עדיין דלק שיהיה חשוב אולי בהמשך.

מוזר, רגלי כל הזמן ממשיכה לרעוד, מלווה ללא הפרעה את פעולות נהוג ההטסה שלי . . .

זוג המיגים ביצע בעיקר תפעולים אופקיים, כשמספר 2 משתדל להידבק למוביל שלו ככל שיכול היה. אלא שהמרחק ביניהם הלך ונפתח. בשלב זה הגיעה התרעה על רביעיית מיגים נוספת שמושכת לקרב. מידי פעם ראיתי את עודד עם המיגים 'שלו', נאלצתי 'לשבור' פעמיים, להבטיח את 'זנבי', אך הצלחתי להמשיך ולחזור  לזוג 'שלי' אשר היה בעמדת נחיתות ברורה לגבי. כשהתקרבתי לטווח 600 מטר, בזוית צידוד טובה החליט, כנראה, טייס המיג המצרי, שבשלב זה כדאי להתחיל להתייחס אלי בלבד ולעזוב  את המוביל שלו. לפתע הודיע הבקר : "נתק מגע"!... מה?... כבר? עפ"י ההוראות במצב כזה, ניתן, 'לסיים הפלה'. כמובן שהכנסתי עצמי לקטגוריה זו. המיג נכנס לסדרה של הפיכות הטיה פראיות אשר קרבו אותי מייד לטווח 250 מטר.

רגלי עדיין רועדת לסירוגין, כאילו היא שייכת למישהו אחר. שהרי היא איננה מפריעה לי לתפעול וגם אינני חש שאני מתרגש.

לא היה כל סיכוי להצליח לשים כוונת לירי תותחים, שלא לדבר על הטיל העלוב (שפריר 1) הנישא תחת הכנף. אלא שהרבה זמן לא היה לי, מאחר והמיג המוביל (אשר כבר בשלב זה הגדרתיו לעצמי כמטרה מס' 2 להפלה בקרב זה) הנה החל להתרחק, דבר שהחל לערער את החלטתי המקדימה והנחושה שמהקרב הזה אני חוזר עם מינימום 2 מיגים מופלים! כן, "החלטה מקדימה". היות ועד כה יכולתי רק לחלום על קרב אויר ומיגים, אז חלמתי, חלמתי המון. בחזיונותיי ודמיוני, תמיד "ראיתי" קרב, בו אני עובר בטבעיות ממיג מופל אחד לעוד אחד . . . ולעוד... לעומת טייסים אחרים שדיברו רק על "הפלת מיג" בקרב, אצלי בראש היו תמיד "הפלות של מיגים" . . .

בינתיים, מה שהטריד אותי לא פחות היו המיגים הנוספים שהתקרבו להצטרף לקרב.

תמרוני הפיכות ההטיה המהירות והחריפות של המיג, לא מנעו ממני לשמור מקום, אך קצב ההפיכות לא סיפק את הזמן המינימאלי הנחוץ לייצוב הכוונת עליו. החלטתי לנסות "ירי בחליפה". בחליפה הבאה משמאל לימין חיכיתי לו עם ה"פיפר" (נקודת המכוון שבכוונת) בהטיה הפוכה ולחצתי... זה לא הצליח, אך החלטתי לנסות בחליפה הבאה . . .

רגל שמאל ממשיכה בריקוד הסולו הפרטי שלה . . .

אין זמן... שוב חיכיתי לו, אלא שחלף מתחת קו טיסה ולא יריתי! זמן... זמן... בפעם הבאה אני חייב לתפוס את קו הטיסה וללחוץ יותר מוקדם! היסט קדימה, בחליפה הנוספת כבר היה ברור לי שזו תהיה ההזדמנות האחרונה, הטווח היה קרוב מאוד, כ- 200 מטר! הפעם אני ודאי "אעוף קדימה" או "למעלה", מוקדם מאוד הצמדתי את ההדק אל תוך הסטיק, צרור פגזים ארוך של זוג תותחי ה 30 מ"מ מרעיד את המטוס. לאחר שבריר שניה... יש! פגעתי בו. המיג החל להתקלף מהפחים שלו ונעצר, תוך שנוצרת מהירות סגירה מסוכנת. בזריזות, אינסטינקטיבית משכתי מעליו.

רצף תמונות ממצלמת הכוונת של מטוס שחק 82 המראות, משמאל לימין, את המיג נפגע
(באדיבות ישראל בהרב)

כבר היה לי שוב קשר עין מחודש עם המיג הראשון 'בשעה 10', כ- 700 מטר. עשיתי שבירת ניקוי לאחור. נקי. ראיתי גם את המצנח של הטייס שהופל על ידי זה עתה - מתנפנף לו בין שמים וארץ. מה מרגיש הבחור?...

קצת לפני שדיווחתי על ההפלה, דיווח עודד על הפלת אחד. מייד השבתי לו ברדיו שגם אני הפלתי. זה היה הזמן המתאים להשליך את בידון הגחון שהתרוקן כבר.

התחלתי "לחתוך" על המעגל אל המיג, כשברדיו נשמעת ההודעה הבלתי נמנעת אשר ממנה יגורתי, "הפסק קרב"! משמעותה, להפסיק לאלתר כל פעולה ולחזור מייד. "לא שמעתי" ולא עניתי, המיג החל לשבור ימינה בטווח תותחים רחוק, אך לא הצלחתי להתקרב יותר 500 מטר. לפתע הבנתי שיש לי בעצם בעיה אמיתית להפיל בטווח זה, מאחר ובכל טיסות האימונים, התרגלנו תמיד לעשות "רמאות קטנה" ולכוון עם כפתור טווח מכאני של 250 מטר (קל באימונים ...), מאחר וזה "מקשיח" את הכוונת ונוח (לא היה ניתן בעת הפענוח בתחקיר האימונים לגלות את ה"בלוף"). אבל, מה עושים במצב אמת! כאן ה "בלוף" לא יעזור,  אפילו אם יהיו לי "16 תמונות כוונת על גוף המיג" (מספר ה'פרימים' הנדרש להפלה), שהן שנייה שלימה של ירי מכוון, המיג לא ייפול. בכפתורי טווח רחוקים לא היה לי ניסיון . . .

מה יהיה?

הטבע עשה את שלו והשתמשתי בכפתור טווח 250 מטר (כרגיל...) אלא שנתתי ל "פיפר" היסט גדול קדימה, כגודל מטוס שלם. בנוסף, קצת למעלה, לתיקון "נפילת הכובד" ולחצתי... לא יאומן ! הוא נפגע ! הוא נופל...

הפלת המיג השני (באדיבות ישראל בהרב)

לקחתי נשימה עמוקה ותוך ביצוע שבירת ניקוי ופניה לאחור הביתה, אישרתי את הודעת "הפסק קרב" ודיווחתי על "מיג נוסף".

בשבירה לאחור גיליתי מיג אחר מנסה להתארגן עלי, בטווח כ- 800 מטר אחרי. הגובה היה כבר די נמוך, לפי הערכתי כ- 2,000 רגל. ידעתי שהמוביל שלי כבר לקח כוון הביתה. למרות שעדיין היה די דלק ותחמושת בתותחים, לא הייתה לי אפשרות להתחיל קרב חדש. זה היה בניגוד מוחלט להוראות ולא אחראי. לכן, בתוך ביצוע השבירה של 180 מעלות  מכיוון מערב מזרחה, הנמכתי, ונצמדתי אל הביצות של אגם ה"מנזלה", נמוך ככל האפשר. מבער מלא, "על קולי". בנתונים, כאלה ידעתי, שאפילו אלוהים לא יפיל אותי. לאחר כשתי דקות ארוכות של טיסה נמוכה ומאומצת חציתי את התעלה חזרה. המשכתי קצת לשטחנו בסיני, ותוך התרוממות קלה בצעתי שבירת ניקוי ווידאתי שאמנם אני "נקי".

אלא, שעכשיו ציפתה לי בעיה חדשה - איך מוצאים את שדה רפידים - באובך כבד, שמש בשקיעה. לא רואים אלא מייל אחד או שניים, אנכית כלפי מטה. לא ראות אופקית ולא אלכסונית. דווקא בשלב זה הבקר לא מוצא אותי!?

ג'בל מערה המוכר נתן לי "קצה חוט". לאורך הכביש זחלתי עד רפידים. 
לא ויתרתי על שני גלגולי הניצחון המסורתיים.

נחתתי בהתרגשות, וכשהגעתי לחדר הכוננות שטפתי סוף סוף את העיניים. רק עכשיו שמתי לב שהן שורפות מאוד, מאחר ולא קבלו במועד את שטיפת היקיצה הרגילה . . .        

רגע! מעבר לעניין הרעידות של רגל שמאל, היה עוד משהו מוזר לכל אורך הטיסה! משהו הרבה יותר משמעותי. היה חסר לי משהו בקרב. לאורך כל הקרב! מה זה! . . .

כן !

מד גובה ומד מהירות!

שני מכשירי הטיסה החיוניים! לא שהם לא היו תקינים... הם, היו מאה אחוז! זה אני שלא "ראיתי" אותם, כ- לא התייחסתי אליהם ל ח ל ו ט י ן, מתחילת הקרב ועד סופו! איך יתכן ש"שכחתי" את קיומם של שני מכשירי מפתח קריטיים אלה?!

מן הסתם, משך כל הקרב טסתי לפי תחושה, שיפוט ואינטואיציה. גם לא יעיל וגם מסוכן !

למרות כל הניסיון הקרבי שהיה לי עד כה בתקיפה, כנראה שבקרב אויר יש משהו אחר ונדבקתי במלואה בכל מנת ההתרגשות האופיינית לקרב אויר ראשון ! . . .

® כל הזכויות שמורות לתא"ל (מיל') ישראל בהרב.אין להשתמש במאמר זה או בכל חלק ממנו או לאחסנו בכל מאגר מידע שהוא ללא אישור מראש,ובכתב,של המחבר.
לייבסיטי - בניית אתרים