נכתב ע"י חגי הוברמן

מי מאיתנו אינו שב ונלהב מידי שנה בשנה, בראותו את מפגן חיל האויר הישראלי-ואף אם נדמה לעיתים כאילו חדלו מפגנים אלו לעורר עניין בציבור, כיוון שהפכו לאירוע שיגרתי, באות התגובות ומוכיחות כי שנים רבות של מפגנים לא הרפו את ההתלהבות מן הצפייה במטוסים המבצעים מעשי לוליינות מעל לראשינו...

"שנים רבות" כתבנו, שהרי כמעט מיום היווסדו מפגין ח"א הישראלי את גדולתו בשחקים. אולם הוא לא היה, כמובן, הראשון בביצוע מפגנים כאלה, וגם לא הראשון בשמי ארץ ישראל. קרוב לחצי יובל שנים לפני שנוסד חיל האויר הישראלי, כבר בוצעו ונצפו בשמי ארצנו תמרונים אויריים מהפכניים...

ובכן, מתי החל עידן המפגנים האויריים בשמי ארץ ישראל?

"זכות הבכורה" למעשה "חלוצי" זה, היתה כמובן לח"א המלכותי הבריטי. עם תום מלחמת העולם הראשונה, החליטו הבריטים להשאיר בארץ את טייסת 14, טייסת קרב שנטלה חלק במלחמה (מספרה המקורי היה טייסת 111 והוסב למספר טייסת האם ממנה הוקמה). היא פוזרה בשנת 1919 והוקמה מחדש בשנת 1920 בארץ ישראל. משימותיה העיקריות היו שיטור ופיקוח באזורי המנדט על הארץ, וכן על התושבים המקומיים. טייסת זו היתה הטייסת העיקרית בארץ, ואחר גם בעבר הירדן עד מלחמת העולם השניה.

בא' סיוון תרפ"ג,15 במאי 1923, ערכה הטייסת בשדה התעופה ברמלה את ה"מפגן האוירי" השנתי שלה, ובו התחרות האוירית הראשונה בשמי הארץ (סביר להניח כי גם בשנים 1920 עד 1923 נערכו מפגנים מקומיים במנחת הטייסת ברמלה, אולם מפגן זה כלל גם תחרות בטיסה, ובכך יחודו). כחמשת אלפים איש נאספו בסמוך למנחת לצפות במחזה. הנהלת הרכבת ארגנה רכבת מיוחדת שנסעה מיפו לרמלה, ובה נסעו כאלף וחמש מאות איש. נוספה לה הרכבת מירושלים, שהביאה עוד אלף איש. הנהלת הרכבת לא היתה ערוכה כראוי להובלת מספר כה גדול של נוסעים, והצפיפות ברכבות היתה גדולה. אחדים מן הנוסעים נסעו אף על גגות הקרונות. הסדר במכירת הכרטיסים היה גם הוא לקוי בשל הדוחק, ורבים הוכרחו לנסוע בלי כרטיס."אמת הדבר שהנהלת הרכבת לא חיכתה לקהל גדול כזה, אבל בכל זאת, כשראו כבר ביפו שהרכבת מלאה, צריכים היו להכין מיד רכבת שניה בשביל תל אביב.אי אפשר להפוך טיול של עונג לשעה של פורענות" התלונן למחרת עיתון "הארץ".

(באדיבות חגי הוברמן)

 
מרוץ האוירונים ברמלה

אך בניגוד ל"בלגן" ששרר בנסיעה, סודרה החגיגה כולה בטוב טעם והשאירה בצופים רושם מצויין על כושר הפעולה של חיל האויר הבריטי בארץ. מתיישבים מכל המושבות העבריות באו בהמוניהם לצפות במפגן. אפילו מן המושבה הקטנה הרטוב הגיעו עשרים איש...באותו יום,15 במאי 1923, עדיין לא יכלו להעלות על הדעת, לא הבריטים ולא המתיישבים היהודיים, מה רב יהיה חלקו של הכוח האווירי בתולדות הארץ.

מי שניצלו את האירוע לשיפור מצבם, היו כמובן תגרי לוד ורמלה.הללו נשארו נאמנים למסורת העתיקה שלהם,והרוו את צימאון הקהל המגוון משקאות,תמורת סכומים נכבדים.

קהל הצופים כולו התאסף על אחת הגבעות בצד השדה, משם היה ניתן לצפות על השדה עצמו.לא רחוק מן האוירונים, נקבע מקום מיוחד עבור האורחים מנכבדי כל העדות והפקידות הגבוהה.

היו בין הנאספים כאלו שהרהרו בדברים שקראו יום קודם לכן בעיתון "דאר היום", במאמרו של איתמר בן אב"י,על " ארץ ישראל והתעופה":
 
לבעלי היוזמה של חגיגות האוירונים, אי אפשר שלא להתייחס אלא מתוך תהילה והכרת תודה. מחר, ט"ו למאי, יסודר מירוץ האוירונים בתחנה המרכזית שברמלה, ואנו מביעים כאן את איחולינו למנהל הפלוגה הקצין בראדלי, לקצינים העוזרים ולכל אנשיו, שהצלחתם תהיה כפולה:שיצליחו להבליט את כשרונותיהם בפני הקהל הארצישראלי, ושיעלה בידם להוכיח ג"כ להקהל את התעלת שיש בכוחות האויריה בשביל מדינתנו.

צריך להיות "חכם מחוכם" בכדי לציין בדיוק את אפיו של עם הארץ. אבל קו אפייני אחד בולט אצלו בוודאי, וזהו (אם להשתמש בלשון נקייה) "אדישות". אפשר לכנות זה, אולי, בכינויים יותר גסים, אבל אי-התעניינותו זו בכל מה שהוא מחוץ לחוג המצומצם של ענייננו, ברורה לכל מתבונן. אין לנו אפילו הספק הקטן ביותר, שגם מירוץ האוירונים הבא לא יעניין אלא חלק קטן מתוך הקהל, אבל דווקא זה מטיל עלינו חובה יתירה להדגיש כאן, ולא יהא אלא באופן רפרופי, את הערך החיוני שיש להתעופה בשביל ההווה והעתיד של מדינתנו.

בנוגע להערך שבעבר, סבורים אנו שהוא ידוע לרבים מאתנו. בלי כחות האוירונים הקיסריים, שנתנו עזרתם בכל מצבי המלחמה, לא היה נצחונו של הלורד אלנבי יכול להיות כל כך מהיר וכל כך מכריע, ומה ששייך לההוה חייבים אנו הרבה יותר מכפי שאנו משערים שלאותם אנשי אויר,שהקריבו את חייהם באומץ רוח אבירי (והקרבנות האלה לא פסקו בא"י עם הפסקת המלחמה) מתוך הכרת חובתם."

כעת, כשנזכרו בדברים שפורסמו, ודאי נדו בראשם במבוכה. הנוכחות העצומה הוכיחה ש"מרוץ האוירונים" מעניין גם מעניין ציבור רחב מאד.הבריטים הזמינו למפגן בסך הכל 300 איש.אולם כל אחד מהמוזמנים הביא את משפחתו ועוד כמה קרובים וידידים,כך שמספר הנוכחים תפח לאין ערוך.רובם אחזו בידיהם את תכניית המפגן,מודפסת בהידור בשלוש שפות:אנגלית,עברית וערבית,מתנת עיתון "דאר היום" וה"פלסטיין וויקלי".תא מיוחד הוקם לכבודו של הנציב העליון,אשר חוץ ממנו הוזמנו ,ואכן הגיעו,כל ראשי המחלקות של ממשלת א"י,כל קציני הצבא האנגלי וההודי שבארץ,ופקידים רבים-בהם היו ראש ההנהלה הציונית לא"י,הקולונל פרדריק הרמן הירש.

בדיוק בשעה היעודה,3 אחה"צ,-החל המופע האוירי,ב"מרוץ שליחים" בין שלושה מטוסי הטייסת-אורו 504,בריסטול פייטר ודה-הוילנד 9.בתחרות טסו הטייסים מרמלה לכפר קובב בכל אחד מן המטוסים תוך העברת לוח מיד ליד.
בשעה 3:40 לאחר שיצאו המטוסים למעוף הראשון,הגיעו למפגן הנציב העליון הרברט סמואל,מלווה ברעיתו ובבנו אדווין סמואל ורעיתו.הפמליה התקבלה בנגינת ההמנון הבריטי "אל נצור המלכה" והכל תפסו את מקומותיהם לצפות במעוף השני.

מעוף זה,שבא להפגין לוחמת אויר,סחט קריאות התפעלות רבות מן הצופים.שני מטוסים מדגם בריסטול פייטר ובהם הקצינים מרסדן וברוס,ביצעו תמרוני קרב באויר,התהפכו,ובגובה שלושה ק"מ ביצעו קרבות אויר מטוס מול מטוס,כשה"מנוצח" תולל לעבר הקרקע כשהוא מושך שובל עשן מלאכותי.

עם תום המעוף השני,החל המעוף השלישי,תחרות טיסה בנתיב משולש של 27 מייל במטוס בריסטול בריספיט.המסלול שנקבע היה מהמנחת ברמלה ועד מבצר אנטיפטרוס, ומשם אל המנזר הרוסי בקרבת יפו, שם המתינו קציני ח"א המלכותי,אשר דיווחו באמצעות מכשירי קשר (מכונות אלחוט...) למנחת ברמלה על סדר הגעת המטוסים. הקצין סורלי הוכרז כמנצח, לאחר שעבר את המסלול ב-19.47 דקות.

"ציד פורחיות"

כעת החלו המפגנים האויריים שהלהיבו את הצופים והותירום עצורי נשימה.עשרה מטוסי קרב מסוג בריסטול פייטר ודה-הוילנד נסקו במעוף מס' 4 לגובה של 2000 רגל, הפסיקו את פעולת מנועיהם, וחזרו בגלישה לנחיתה, הישר לעבר עיגול שסומן על המסלול. המנצח בתחרות היה פלקונר,שהביא את זנב מטוסו למרחק של שלושה מטר בקירוב ממרכז העיגול.שני עמודי עץ ועליהם שק עמוס ניירות שהועמדו במרכז החצר היוו את האטרקציה הבאה.מטוס ובו קולינס-ווד,חלף מעליהם,תלש את השק הקשור לחבל המתוח בין העמודים,ונטלו לאויר.ל"תרגיל זה היתה משמעות מעשית מאד.כך הודגמה בפני הצופים השיטה בה נקטו הבריטים כדי להרים מן הקרקע רשימות או פקודות,שעה שאין אפשרות לנחות במקום.

תרגיל מעניין במיוחד,אשר שיעשע את קהל הילדים,היה "ציד פורחיות",דהיינו כדורים פורחים.חמישה כדורים פורחים שוחררו בכל פעם מנקודות שונות,לאחר שמטוס הציד ירה באויר "יריה קלה".בכל פעם היה מטוס אחד באויר לציד ה"פורחיות", וטייסיו נדרשו לפגוע בהן באויר. הטייסים הצליחו לרדוף אחרי הבלונים, ולהשמידם לקול תרועות הצופים. המנצח בתחרות היה הקצין מרטין שצד שלושה כדורים פורחים בתוך דקה ושניה אחת!

המעוף המרתק ביותר היה המעוף האחרון-מעוף מספר 10-ודווקא בו צפו מספר מועט של אנשים-הצופים הרבים חששו שמא גם בדרכם חזרה לא ימצא מקום עבורם ברכבת השבה ליפו ולירושלים,ומיהרו לרוץ לעבר הקרונות לתפוס מקום.

מה יחד מעוף זה על פני כל קודמיו? ובכן,במעוף זה הופגנה לראשונה היכולת להפציץ מן האויר בנין ולהרסו עד היסוד. "במעוף זה הראו לקהל איך שלושה אוירונים מתנפלים על בית חרושת  לפצצות של האוייב ומחריבים אותו" תיאר למחרת את המבצע העיתון "הארץ".ואכן,באמצע השדה הוקם מבנה מיוחד והאוירונים השליכו עליו פצצות האחד אחרי השני,עד שהבניין כולו הפך לתל חרבות.

בתום המפגן, כאשר השמש כבר ניצבה בשיפולי מערב, חלק הנציב העליון את הפרסים-גביעי כסף-לטייסים המנצחים, ואלפי הנוכחים פנו לשוב לבתיהם בתחושה של רוממות רוח.
 
מאמר זה פורסם לראשונה במגזין "באויר",חוברת 19,ספטמבר 1990. תודתנו נתונה למחבר ולדני שלום על רשותם לפרסמו ב"מרחב אוירי"
לייבסיטי - בניית אתרים