נכתב ע"י יזהר נוי

"רק פתח את החופה ותן לי להשתחל החוצה", התחננתי פעם שלישית, "אתה תישאר במטוס ותעשה מה שבא לך, אבל בלעדיי".  אבל עמוס, טייסי הנערץ, בשלו.  החופה נשארה סגורה.

בילדותנו היינו מחברים למזלג של האופניים חתיכת קרטון מקופסת סיגריות באמצעות מקל כביסה בכדי שהאופניים ירעשו כמו אופנוע.  השקט שבוקע מהאופניים בנסיעתם פשוט שיגע אותנו, וגם, כמובן, עזר לנו להרגיש גדולים.

כשסוף סוף זכיתי לאופנוע משלי,  אחד מעינוגיי באותה תקופה היה ההאזנה למוסיקה שהוא משמיע,  הויברציות המינוריות, הטונים המחזוריים, העוצמות המשתנות למגע ידי ואפילו כשישבתי עליו, משוחח עם איזה בן תמותה רגיל הולך על שתיים, לא הייתי מכבה אותו ונותן למנוע להשמיע לנו מוסיקת רקע מרגיעה ומלבבת.

דאיתי.  בדאון לא ניתן היה לחבר קרטונים של קופסת סיגריות שיעשה רעש של מטוס.  שריקת הרוח החרישית עשתה אותי עצבני.

ככה הרגשתי כשכבה לנו המנוע ב"נשר" הדו-מושבי.  פתאום, ממש בתחילת ריצת ההמראה, שקט קורע אוזניים.  שקט מפוצץ שמאיים לקרוע את עור התוף.  לא לחינם שימשתי כמושך כבל הירי בימיי בתותחנים.  הבומבות, הפיצוצים עשו לי את זה.  ופתאום שקט.  רק זמזום משאבת הדלק, מונעת באנרציה האדירה של חלקיה הסובבים ומזריקה על המנוע עשרות אלפי גלוני דלק בדקה במטרה להצית את המטוס על יושביו.

 

"איך השתחלת לטיסת הצ'ופר הזו?", שאל עמוס הטייס בהסיענו אל עמדת ההמראה, "זה אפילו לא ניסוי במדור שלך". 

 

 

"טריק", חייכתי למסכה, "ביום הפרידה שלי מהיחידה אחשוף אותו, ולא דקה אחת מוקדם יותר"  (ואז כשאתה צעיר, יחסית, אתה עדיין לא נותן דעתך על חמש עשרה שנות הטיסה כאיש מילואים שבהם אתה אוכל את הלב על החשיפה המוקדמת).

שוב עלה ריח החריכה הווירטואלי באפי והדליק צפצפת אזהרה באונה צידית במוח: "עונש על התחמנות שלך בגניבת טיסות, על הטריקים הנבזיים.  עכשיו תשלם בריבית דריבית ותצלה באש הגהנום...".

"תפתח את החופה ואני מזנק החוצה", ביקשתי מעמוס ברגע שהמטוס עצר על המסלול.  רק אוושת רעשי הרקע של מכשיר הקשר וזמזום משאבת הדלק נשמעים באוזניות.

"איך אני שונא את המטוסים האלה שיש להם חופה משותפת לטייס ולנווט.  מה כל כך מסובך לייצר שתי חופות עצמאיות כמו בפאנטום", אני ממלמל, מתעלם מהעובדה שבכל שאר מטוסי הקרב שטסתי, ועוד אטוס במהלך חיי, יש חופה משותפת.

"חלפו שתי דקות", ייבבתי אחרי שלושים וחמש שניות של המתנה.  "תרים החופה ואשתחל החוצה בזריזות, אחרי זה תסגור אותה ותיצלה לך בשקט".

"נודניק!!!", הרעים עמוס, "עוד מילה ואתה מפסיק לטוס אצלנו בכלל", התעצבן במושב הקדמי.  חולירע, מה הוא עושה שם במושב הקדמי שהוא לא יכול לתת לי להימלט?    אולי לומד בד"ח, משחרר רצועות?!  בזווית עיני ראיתי  נצנוץ של משאית הכיבוי המסורבלת והאיטית להחריד.  "תגיד, עכשיו נחכה עד שהם יקציפו אותנו ויכסו אותנו בשביל שלא נתלקח?".

"תזדיין בסבלנות", הוא לוחש, קורע שוב את עור תופי העדין, "עוד ארוכה הדרך.  הם לא יקציפו אותנו עד שיגיע ה"גמל", (זה שהופך את המטוסים כשהן מתהפכים כמו צב על הגב, ומספרים שיש לו כושר הרמה אינסופי), ועד שיגיעו אנשי גף צילום לתעד את האירוע".

"בטח", אני חושב, "לא כל יום עושים להם מנגל עם שני אנשים על מרכז המסלול", ומסיים לשחרר את כל האבזמים, רצועות, מצלמות, סוללות, סרטי צילום, בד"ח לבן, בד"ח אדום, פנקס כחול וכל מה שיכול להפריע לי בזינוקי מהמטוס.

"אתה יודע שאני לא פחדן.  אפילו אמרת לי את זה פעם אחרי שפגשת מישהו שהיה איתי במלחמת יום הכיפורים, אבל הריח, ידידי, יכול להרוג אותי.  יש לי טראומת ריחות חרוכים.  יש לזה אפילו הגדרה רפואית".   אני מתחיל את הריטואל מחדש.

עמוס מנסה טקטיקה חדשה להרגעת ההיסטרי שבמושבו האחורי.  "חאלאס דאווין, אתה בטח ממהר לסיים איזו תוכנית ניסוי או אולי להשתחל לאיזו טיסה אחרת, מה בוער לך ידידי?!", ואני, הזיעה  הקולחת ממני נקווית בנעלי הטיסה, משיב, "התחת, פשוטו כמשמעו".  "בחייך", אני חוזר לטון התחננות, "אני מריח כבר ריח של שיער שרוף, של בשר, זה ריח שנחרת לך במוח ואי אפשר אחרי זה למחוק אותו".  עמוס שוב מאבד סבלנותו, "עוד מילה ואני מטיס אותך לקב"ן".  "תטיס תטיס", אני מנסה ומשתתק.

הפלגמטים האלה מגף כיבוי אש חושבים שהם נייל אמסטרונג על הירח.  לבושים כמו אמודאים בצוללת צהובה, הולכים כמו סרט שמוקרן באיטיות.  בקושי זזים.  "לפני שהם מגיעים אני מזדחל", ניסיון נוסף.

שלוליות הזעה נקוות על הכסא, גרבי מוצפות, ובמאמץ רב אני מרסן את תשוקתי להשיל הכפפות.

"אני מקווה שאבטחת הכיסא נעולה, שלא ניפלט על המסלול חלילה", קוטע עמוס את הרהורי בהם מככבות זעקות אחיי הנשרפים בטנק ברמת הגולן.  "חיל אוויר הוא חיל מסודר, מיד תראה איזו הצגה זה כיסוי המטוס בשלג לבן".

את הבנים שלי הייתי מרגיע בקול פחות אינפנטילי מקולו.  "מה הוא חושב לעצמו, שאני ילד מפגר ?!".  "מה הבעיה שאשתחל מהתא, אחליק על הכנף וארוץ כמו טיל מהמטוס?!", אני מתחיל מחדש.  "כל זמן שאתה יכול לזוז ולברוח, תנוס, ככה למדתי בתותחנים".  ולחיזוק טיעוני אני מוסיף:  "כשהאש מתחילה להשתולל אתה לא יודע מאיפה היא תתקוף אותך.  מעבר לכאבים האיומים זה מסריח להחריד".

"אתה מבזבז את מצבר החירום", משיב הרובוט המכונה טייס שבמושב הקדמי.  הגמל הענקי בחוץ מתייצב במקומו.  גם שני אמבולנסים מנצנצים נעמדים ליד המטוס.  "נקווה ששלחו את הרופאה היפיפייה של יחידת החילוץ", מנסה עמוס טקטיקת עידון רומנטית.

ניל ארמסטרונג מתקרב למטוס כשפיית צינור אחוזה בידיו.  הוא נראה כמו בסרטי מלחמת העולם השנייה.  המקלען הכל יכול היוצא אל האויב.  העולם נעלם.  הכל לבן.  כמו שטיפת  רכב במנהרה, אני חושב כשאני שוקע בכיסאי, קסדתי בקושי מבצבצת מעל פנל המכשירים.  סולם רחב עם גלגלים מוצמד למטוס.  "טוב שלא הביאו מבן-גוריון את כבש המדרגות הממונע שלהם", אני מתאושש.  "א-בראבו", צוהל עמוס, "שים לב! שמור ידיים! חופה נפתחת!".

סוף.  תם הסיפור, נמחק מהעבר המשותף שלנו, עשרים שנים של עבודה, שרות צבאי בסדיר ובמילואים, חברות משותפים והנושא לא הוזכר אפילו פעם אחת......

  הסיפור התפרסם לראשונה בפורום "תעופה קלה" בתפוז. תודתנו ליזהר נוי על האישור לפרסמו באתר "מרקיע שחקים".

 

לייבסיטי - בניית אתרים