ב-7 באוקטובר 1973, בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, התרסק מטוס שחק מס’ 59 של טייסת הקרב הראשונה במהלך ההמראה בבסיס חצור. הטייס, רס”ן ישראל בהרב (לימים תא”ל), ממלא מקום מפקד הטייסת, נפצע בתאונה.
להלן סיפור התאונה כפי שכתב אותו בהרב במסגרת זכרונותיו מהמלחמה. לא נגענו.
תאונה
לאחר היום הראשון, בו תרומתי האישית הנה בעיקר על הקרקע, אני מצפה לימים הבאים, בהם אוכל להשתלב בטיסות ובהישגים באוויר. אולם, כנראה שהגורל רצה אחרת.
בוקר היום השני למלחמה. הזנקה ליירוט! האזעקה שולחת אותי בראש הרביעייה אל המטוסים הממתינים בעמדת היירוט. הם עדיין “חמים”, נחתו רק לפני דקות ספורות וכבר הוכנו מחדש על ידי אנשי הגף הטכני. מתחיל להיקשר, התנעה זריזה, “אגודל” של המכונאי, הסעה אל המסלול…
המשך ההיקשרות נעשה תוך כדי הסעה, את לבישת הכפפות אני משאיר לאחרי ההמראה.
המטוס “כבד”, שני מכלי דלק מתחת לכנפיים, 1300 ליטר בכל אחד, עוד מיכל דלק בגחון עם 880 ליטר, שני טילי אוויר-אוויר בקצות הכנף ותחמושת מבצעית מלאה בשני התותחים. מאז ומתמיד הזנקה ליירוט “מחשמלת” אותי. יציאה לטיסה כזו שונה מכל טיסה אחרת. בהזנקה ליירוט אתה ממריא אל הבלתי נודע. אינטואיציה, וכושר החלטה. הם המפתח להצלחה. על כן, אני נכנס מייד לדריכות הגבוהה ולמתח, האופייניים להמראת יירוט.
אני קשור, החגור מהודק, כוח מלא, מבער אחורי, מתחילה ריצת ההמראה. במשקל כבד כזה, קצב איסוף המהירות איטי יחסית והמטוס עובר מרחק רב על המסלול בעבור איסוף כל “קשר” נוסף.
הניתוק יהיה בכ- 185 קשר, וכרגיל במשקל זה, במטרים האחרונים של המסלול.
125 קשר… 135 קשר… במעבר מהירות 135 חש ביטחון מה, שכן, מאז תאונת ההמראה האחרונה שלי, לפני מספר שנים בה התפוצץ גלגל בכ 135 קשר, אני מגיע למתח ולדריכות גבוהה מאוד סביב מהירות זו.
145 קשר… מתחיל למשוך סטיק לאחור להרמת “האף”… 150 קשר… ואז לפתע, אני מרגיש משיכה חזקה ימינה ורעידות. לא יאמן! שוב זה קורה לי. באותו סוג מטוס ועל אותו מסלול. אפילו אותו גלגל, גלגל ימין התפוצץ!
המהירות גבוהה מדי להפסקת ההמראה. קטע המסלול שנותר קצר מאוד! האווירה בתא משתנית מייד. לא מלחמה, לא הזנקה ולא יירוט… יש לרכז את כל המאמץ והיכולת כדי להוציא את המטוס ואת עצמי ממצב גבולי זה. אני מחליט להמשיך את ההמראה! שומר כיוון באמצעות בלם שמאל, תוך ניסיון להמשיך ולאסוף מהירות להמראה. תנופת מד המהירות נעצרה והמחוג זוחל.
במצב עניינים זה, בו התנגדות גלגל ימין המפוצץ עוצרת ומושכת חזק ימינה ומנגד, דוושת מעצור שמאל לחוצה כמעט עד הסוף לאיזון, אין שום סיכוי להגיע למהירות ניתוק לפני סוף המסלול. אני מחליט לנתק את המטוס מהמסלול. ברור שבתצורה כבדה כזו יחסרו לי כ 30 קשר והמטוס לא יוכל להמשיך לטוס. עלי להיפטר מכל המשקל העודף שהמטוס נושא, בעיקר ממכלי הדלק הנתיקים. אינני יכול להשליכם על המסלול, שכן, התוצאה תהיה שבירת כני הנסע. אני מתכנן “לקרוע” את המטוס מהמסלול ולהשליך את הנתיקים באוויר מיד לאחר הניתוק מהמסלול.
יד ימין על הסטיק ממתינה לפקודה למשוך לאחור. יד שמאל אוחזת בכוח את המצערת ודוחפת אותה קדימה, “ברזל בברזל”, לסוף המהלך, כאילו ניתן להשיג מילימטר נוסף. אולי עוד כמה עשרות ק”ג של לחץ שרירי יביאו כתוספת כמה גרמים של דחף מנוע… 153 קשר… 154 קשר… 155 קשר…
זהו זה! מד המהירות מבהיר בצורה חד משמעית שיותו מ 155 קשר לא אוכל לאסוף. מכאן והלאה שועטת המכונה הפגועה אל קצה המסלול וגומאת במהירות ובבזבזנות את שארית המרחק שנותר. אני מושך את הסטיק לאחור, האף עולה עוד קצת ואני חש שקורה הבלתי יאומן. המטוס מתרומם, אני באוויר… עתה עלי להשליך את המשקל העודף.
כפתורי ההשלכה נמצאים אי שם מתחת לפנל הראשי בצד שמאל למטה. יד שמאל עוזבת את המצערת ומגששת בטירוף אחר הכפתורים. העיניים אינן יכולות להצטרף ל”מבצע”, הן מועסקות “במשרה מלאה” במצב הטיסה ובנהוג המטוס. אינני יכול להסב את המבט מהנעשה בחוץ! שכן, מיד לאחר הניתוק נכנס המטוס למצב טיסה קשה ביותר, כמעט בלתי נשלט. זווית התקפה גבוהה מאוד והחלקות. אני בקושי מחזיק את המטוס באוויר. הקרקע אינה מתרחקת! המנוע אינו יכול להתגבר על הגרר העצום וההתנגדות האדירה שיוצרת הכנף בזוית התקפה כזו. אני מפסיד מהירות… מושך עוד סטיק ומפסיד עוד מהירות. השליטה במטוס קשה יותר. אינני מוצא את כפתורי ההשלכה.
אני נמצא במעגל סגור, במלכוד. אין אפשרות לחלץ את המטוס ממצב “טיסה” לא נורמלי זה. הכל קורה מהר, שניות. עוד מעט, שנינו, המטוס ואני, ניפגש שוב עם הקרקע, במצב זה יש להיפרד מהמטוס. לצורך הנטישה עלי לעזוב ההגאים ולמשוך בידית ההפלטה. אך, אם אעזוב את ההגאים המטוס יאבד שליטה ויתרסק מיידית, עוד בטרם תחלוף השניה הארוכה של השהיית הנטישה.
מהר מאד אני מבין שאין לי מה לבקש יותר מההגאים. האווירודינמיקה מוצתה עד תום והבלתי נמנע מתרחש. אני מרגיש את כני הנסע נוגעים, רצים על האדמה… הם נקרעים. אני חש את “השקיעה”. המטוס מקרטע על גחונו. עשבים עובדים לידי בגובה העיניים. אין לי שום שליטה במטוס ובתעלולים שפני הקרקע מזמנים. אנו, המטוס ואני ממשיכים לדהור עכשיו לאותו הכיוון, אף המטוס מסתובב על צירו ימינה. המטוס מתקדם כסרטן, על צדו! עתה, קצה כנף שמאל מוביל. מחריד לראות את קצה כנף הדלתה מפלח ו”חורש” את האדמה. בדמיוני אני רואה את חוד הכנף ננעץ אל תוך האדמה, לעומק שבו כבר לא יוכל להמשיך ו”לחרוש”, אלא ייהפך לנקודת משען וציר, להיפוך המטוס וגלגולו. זו רק שאלה של זמן. הרי לא יתכן שהמטוס ירוץ על צדו ללא היפוכים וגלגולים?!
ברגע זה השלמתי למעשה עם כך שזה הסוף, המחשבות רצות מהר… עוד חלקיק שניה יגיע ההיפוך. באותן שניות אני מקווה רק שהמוות עצמו יקרה מהר, ללא סבל וכאבים. אלא שהמטוס אינו נשאר במצב זה! הוא ממשיך להסתובב ימינה על צירו, עד שהזנב מוביל. חבטה עזה מדביקה את גופי לאחור. הזנב נתקע בתלולית והמטוס נעצר! טרם הספקתי לציין לעצמי שיש תקווה… והכל מתלקח סביבי! המטוס, האדמה, השיחים. פרט לתא הטייס אינני רואה מסביב אלא אש. אני שומע את צלילי ההתלקחות ופיצוצי התחמושת מסביב.
אין לי מה לחפש כאן! עלי לצאת מהתופת הזו במהירות האפשרית, לפני שאפגע מפיצוץ אדיר אשר צפוי בכל רגע. אני מתיר עצמי מהרצועות והכסא, שולח את יד שמאל למשוך אח ידית פתיחת החופה ו… הידית תקועה! אינני יכול לפתוח את החופה! כנראה שהמערכת התעוותה תוך כדי התאונה.
אסור לבזבז אף שניה, אני מפעיל את ידית הפלטת החופה בחרום. אין תגובה. כנראה שגם מערכת זו יצאה מכלל שימוש. על נטישה אין מה לדבר. אני שוב לכוד! הרגשת תסכול משתלטת עלי. עכשיו המצב סטטי. השניות עוברות לאט, כלום לא קורה וכל שעלי לעשות זה לשבת כאן בתא ולהמתין עד שאתחיל להישרף.
מתחיל להיות חם מאד. ריח של מטוס שרוף חודר לתא. עכשיו אני רואה שהחופה מבעבעת, מקבלת אלסטיות וכתוצאה מהחום הופכת לחומר נוזלי. זו ההזדמנות שלי! אני שולח אינסטינקטיבית את יד ימין החשופה, ובאמצעותה מפלס לעצמי פתח בחופה, מבלי שאני חש כלל את צריבת החום וחריכת החומר הפלסטי כשהוא חודר ומתערבב בעור כף היד החשופה.
אני מזנק החוצה. מתרחק ונופל ישר לזרועותיהם של חיילי נ.מ. שהמטוס נעצר קרוב מאוד לעמדתם.
 |  |
עתה אני מבחין במה שעוללתי לכף ידי הימנית, המראה מבהיל והכאב רב. הפנים קצת חרוכים וגם בציוד סימני שריפה. חיילי עמדת הנ.מ. מפקיעים ממני את האחריות והסמכות ומעלים אותי על רכב לכיוון המרפאה. מכיוון שאיש לא ראה אותי יוצא מהמדורה הענקית, מופתעים מאוד בטייסת כשמתקבלת מהמרפאה הודעה שאני בדרך לבית החולים. הדיווח היה שנשרפתי בתוך המטוס. בבית החולים הרגשתי מוזר, לא שייך. בסופו של דבר, חוץ מהפגיעה בידי, הייתי בריא ושלם בשאר חלקי גופי. שלחו לי רכב, עזבתי את המיטה, ודאגתי לחזור לבית החולים פעם ביום, לביקור רופאים וטיפולים נדרשים בידי.
® כל הזכויות שמורות לתא”ל (מיל’) ישראל בהרב.אין להשתמש במאמר זה או בכל חלק ממנו או לאחסנו בכל מאגר מידע שהוא ללא אישור מראש,ובכתב,של המחבר.
הערת המערכת:המטוס שוקם וחזר לשירות בחיל האויר. מאוחר יותר נמכר לחיל האויר של ארגנטינה ובסופו של דבר הוחזר ארצה ומוצג במוזיאון חיל האויר בחצרים.
