טייס ותיק חוזר לשירות: סא”ל אלי אייל (פיינגרש) ז”ל

מאת דן ארקין.

פורסם במקור במוסף “ימים ולילות” של העיתון “מעריב” בשנת 1976.

מוקדש לזכרו של סא”ל (מיל.) אלי אייל (פיינגרש).

“לטוס מעל לשכבת עננים צחורים, לשוט במימד השלישי, לראות את הנוף המתגלגל למטה-אפשר גם במהירות על קולית של “כפיר” וגם ב-95 מייל לשעה של ה”פייפר” שלי. לחשוב מחשבות במרומים-זו טיסה אמיתית. במשך השנים מצטברים גישה ליופי וערכים הומניים בטיסה צבאית”

שום רגע של נחיתות כלפי טייסיהם של “כפירים”,”מיראז’ים”, ו”סקייהוקים”. שום התבטלות של בן 53, הטס על “פייפרים” בני 15-כלפי צעירים בני 23, מפילי “מיגים” וקברניטי “הרקולסים” הטסים לאנטבה.

טייס אמיתי, כמו שהוא אומר, “טייס טבעי”, אויראי מהימים ההם, טייס של “מוסקיטו”, של “הרוורד”, של “פרימוס”, של “פוגה”, של טייסת הנגב, של ימי ראשונים-בלי מכ”מים, בלי הרבה אלקטרוניקות, בלי עזרי ניווט משוכללים,-ובלי נווט מאחור-רק אתה, הסטיק והשמיים.

אלי פיינגרש, בן 53, ייקה שעלה מגרמניה בעלית הנוער “ברגע האחרון”, עיתונאי, כתב צבאי ופרשן, מחולמי התעופה העברית בארץ ישראל, מגיע כל בוקר מביתו שבמרכז הארץ אל בסיסו בדרום, פושט את הבגדים האזרחיים, לובש את סרבל הטיסה ואת כובע המצחיה האדום-וקדימה, אל ה”ליין” של מטוסי ה”פייפר”.

יד בוטחת טופחת בחברות על כתפו של חניך הרועדת מהתרגשות. פרח טייס צעיר וירוק, ומובילה אותו אל המטוס הקשיש והטוב. אלי מתיישב מאחור, החניך לפנים. לפעמים יכול היה אלי להיות אביו של החניך. כן, בעוד מספר חודשים יבוא לבסיס פרח טיס ירוק חדש- בנו בכורו של אלי פיינגרש. אבל אותו, את הבן, לא ידריך אביו. הוא ימסר לידיו של מדריך אחר. כך מקובל. הוא יעמוד למטה ויצפה למרום כשבנו יטוס, ואולי ירעד מעט ליבו של הטייס הוותיק, אשר צבר אלפי שעות טיסה, ואולי יפחד קצת, כאשר בנו יהיה במרומים.

במסדר הכנפיים

כך אלי פיינגרש כל בוקר. בנחת, בחיוך אבהי ובסבלנות אין קץ, שאינה מנת חלקם של מדריכים צעירים בביה”ס לטיסה, הוא עושה עם פרחי הטייס את צעדיהם הראשונים במה שהוא מכנה “המימד השלישי”-האוויר. כאב המלמד את פעוטו ללכת, כך הוא מלמד את חניכיו לטוס, מכניסם בסוד המקצוע שאדם ההולך על שתיים לא נברא לו-לשוטט במרומים בציפור של מתכת.

ביום חיל האויר, ב”מסדר הכנפיים” המסורתי, הוא יישב שם, בקרב הקהל, לא בשורה הראשונה. מעליו יטוסו בנהם סילון מטוסי הקרב החדשים, מבריקים ומציירים שובלי עשן בשמיים. על מגרש המסדרים יקבלו הבוגרים כנפי טיס. אלי מכיר כל אחד מהם, כאשר החזה עוד לא היה כל כך נפוח, כאשר דרגות הקצונה לא נצצו על הכותפות, כאשר כנפי הטיסה היו חלום רחוק, כאשר ישבו לפניו מזיעים בסרבלם בתא הצר של הפייפר ועשו את הצעדים הראשונים בעולם התעופה.

מעמד מיוחד יש לו לאלי פיינגרש בחיל האויר. נכון שהוא סגן אלוף במיל. אך אין הוא לובש מדים. הוא אזרח עובד צה”ל. מדריך בשלב הראשוני באימון פרחי טיס בביה”ס לטיסה של חיל האויר.

מדריך מתוך הכרה, מתוך בחירה. לפני כארבע שנים יצא בשליחות לשוויץ מטעם ההסתדרות הציונית. מלחמת יום הכיפורים הייתה הראשונה במלחמות ישראל שהוא לא נטל בה חלק. אז אמר לעצמו כי כאשר יסיים את השליחות וישוב הביתה, עליו לתרום למאמץ הביטחוני. אמר ועשה. חזר הביתה, בירר ובדק,-והרי רוב קציני החיל הם ידידים, חברים וחניכים שלו,- והתברר לו כי יש מחסור בכוח אדם בהדרכה בביה”ס לטיסה, כי ביה”ס לא עומד בעומס. עתה היה צורך להגדיל את מספר החניכים, להכשיר חדשים, לקלוט ציוד ומטוסים חדשים שהגיעו, להתכונן.

עננים פיקאנטיים

הוא נטש את עבודתו הציבורית ואת מקצועו-עיתונאות, והתייצב בביה”ס לטיסה. היום, אחרי שנה וחצי של עבודה, כשאתה שואל את אלי האם הוא מרוצה, הוא משיב לך בדימוי של קיבוצניק לשעבר: “קיבלתי פעם בקיבוץ שריד סייח צעיר, סער קראתי לו, שהיה צריך להכניסו בעול העבודה. סער היה סייח עדין. אם משכתי מעט חזק במושכות-בעט. אם הרמתי את קולי, או הצלפתי בו, איבד את עשתונותיו ויצא מהתלם. כך למדתי פסיכולוגיה של סוסים. לא נעים, אך הפסיכולוגיה הזו דומה לזו של פרחי טיס”. ובפסיכולוגיה זו יכול אלי לעשות דוקטורט. מאות עברו תחת ידיו. “בשלב הראשון, שבו מגיע החניך לבית הספר, נדרשת מידה רבה של סבלנות, אבהות, ניסיון הדרכתי, ניסיון חיים, כי זה שלב המיון. אתה הוא הקובע את דרכו של הבחור בחיים-יהיה טייס או לא.

“יש להבין את מצבו של הבחור. הוא נוטש את החממה הביתית בפתאומיות, ולפתע הוא מצוי באווירה של צבא, בלחץ ובמתח הרב של קורס טיס. בפעם הראשונה הוא נמצא באוויר. אם אתה לוחץ עליו- הוא עלול ,להרים ידיים’ להתייאש, ולרדת מהפסים. לכן המתינות והיחס קובעים מאד בשלב הזה. רוב החניכים הבאים אלי לא היו מעולם באוויר, אולי רק במטוס נוסעים גדול. אני יוצא איתם לטיסת היכרות בפייפר, מראה להם מלמעלה את שטח האימונים, נותן לצוציק להחזיק מעט בהגאים, מראה לו דבר פיקנטי,- אולי עננים לבנים ויפים, אולי טיסה נמוכה, הכל כדי להגביר את המוטיבציה שלו, לתת לו תיאבון לטיס.”

אלי מדריך מן המניין בביה”ס לטיסה. חבריו המדריכים צעירים ממנו בגיל, נמוכים ממנו בהרבה בדרגה. מפקד ביה”ס היה אולי חניכו, והוא יחיד במינו- מבוגר ואזרח. אך הוא משתלב יפה בבית הספר. אין לו, ואינו שואף, לתפקיד פיקודי. הוא רוצה רק דבר אחד-להדריך טייסים חדשים. “לא באתי הנה כדי להתפרנס, אלא כדי לעשות למען הרגשתי שאני תורם משהו, ואני פונה לחברי, הטייסים הותיקים, לבוא ולהצטרף אלי”.

בתא הטייס של הפייפר. אלי אייל (מאחור) עם חניך (מתוך הכתבה)

תפקיד כפול מוטל על אלי- הוא “מגלה כישרונות”. לצערו עליו להמליץ לפעמים על הדחתו של חניך מהקורס. ובעניין השני הוא מדגיש:” אין לראות בהפסקת הקורס הזה כשלון אישי של הבחור. קשה מאד לקטוע לו חלום, אבל אין זה כשלון, כי הרי לא כל אדם נולד להיות טייס. אני מוכן להפוך כל אדם לטייס אזרחי במטוס קטן, ללמדו להסתדר עם כלי טיס במימד השלישי- זה אפשרי. לפעמים בעיות התנועה על הכביש חמורות מאלו שברקיע. אבל בהחלט לא כל אחד נולד להיות טייס צבאי. הייתה תקופה שהמסגרת החברתית, בעיקר בקיבוצים, לא הקלה את חייו של חניך טיס שהודח. היום זה השתנה, יש יותר הבנה, ויש אלטרנטיבות-אפשר להיות נווט, ללכת לשריון, לצנחנים”.

ובאשר לגילוי כישרונות, יש לאלי תיאוריה מוצקה: “יש אדם שהוא ,טייס טבעי’, ואני חש את זה בטיסה הראשונה או השנייה. אני רואה איך הוא יושב בתא, איך הוא מתנהג, איך הוא מחזיק ב”סטיק”, אפילו בפעם הראשונה בחייו. זה יהיה טייס קרב”.

ציונות של תעופה

“אבל”- מזהיר אלי: “היום לא מספיק להיות ,טייס טבעי’, וכאן ההבדל בינינו לבין כל מועדון טייס אזרחי. כדי להטיס ספיטפייר, מוסטנג, או מוסקיטו, צריך היית כושר טבעי של הטסה טובה, תחושה אוירית ושליטה במטוס. הטסת מטוס קרב של שנות ה-70- זה עניין שונה לחלוטין. צריך לעבוד לפי שיטות ונוהלים שהכלי מכתיב, הטכנולוגיה המתקדמת במהירות הסילון, המערכת המבצעית, האלקטרוניקה, כל אלה דורשים מהטייס מחשבה אנליטית, הוצאת מסקנות במהירות הבזק, קבלת החלטות מהירות. כדי להיות טייס קרב בחיל האויר של היום- לא מספיק להיות “בחור לעניין”.

שעות רבות ביום טס אלי עם חניכיו בפייפר הישן והטוב, שהוא חושבו עדיין למטוס האימונים הקל הטוב ביותר. לפעמים בגשם, לפעמים בחום הכבד של הנגב. והוא מלמדם לא רק את תורת הטייס-את זה יכול לעשות מדריך צעיר. אך לאלי יש מה שאין למדריכים אחרים- מימד של היסטוריה, נוסטלגיה שאין הוא מתבייש בה. להיפך- הוא שמח, בלשונו, “להזריק לחניכים מוטיבציה וציונות של תעופה”. הטיסות שגרתיות למדי, אך הטיסה מעל לשטחי האימונים בדרום מזכירה הרבה לאלי, והוא מזכיר לפרחי הטייס: ממרומים הוא מצביע למטה-הנה בית הביטחון הדו קומתי של הישוב תקומה שאיננו עוד, כאן היתה בארות יצחק, כאן היה כפר דרום, כאן מגדל המים של בארי, כאן עבר קו המים, הנה מנחת ה”פרימוסים”,שם נחתו אנשי טייסת הנגב ואנשי טייסת הקרב הראשונה של חיל האויר.

ובערבי הווי והסברה, לא תמיד עולה אלי צפונה אל הרעיה ושלושת הילדים. הוא נשאר עם החניכים במגוריהם ומספר, ומספר. שידעו. על טייסת הפוגות של מלחמת ששת הימים, שהוא מבטיח לכתוב עליה פעם ספר, על טיסות ההכנה הסודיות והמסוכנות לקראת מבצע קדש, על טיסות מבצעיות במוסטנג ובמטאור, על גהינום של אש נ”מ מעל לשיירות הצבא הירדני במלחמת ששת הימים-ומעל למערכי הצבא המצרי בסיני, כאשר נחת אלי כמה פעמים אחרי שמטוסו נפגע באש מן הקרקע.

אבות ובנים

אלי רגיש למימד ההיסטורי של חיל האויר. הוא מאושר כאשר מטיסים מטוסים ישנים. הוא אינו מבין מדוע מטוסים ישנים שעשו היסטוריה, ניצבים בגני ילדים, על דשאים של קיבוצים או שקועים בבסיסי בטון של אנדרטאות בבסיסי חיל האויר. הוא שמח שבחיל האויר מחפשים היום את המטוסים הישנים ההם ומפיחים בהם רוח חיים. מוסקיטו, מטאור, הרוורד-זו ההיסטוריה התעופתית שלנו. ולמה שתישאר רק היסטוריה.

פעמים יושב מול אלי המדריך בחדר התדריכים, פרח טיס צעיר, ואלי יודע כי זהו בנו של טייס ותיק, וכי לפני 20 שנה ישב האב כך לפניו, כמו הבן היום. ההמשכיות הזו מרגשת אותו. ואת מי לא הדריך, ועם מי לא טס? הוא הדריך את רב אלוף (מיל.) חיים בר לב, שר המסחר והתעשיה והרמטכ”ל לשעבר, שענד כנפי טייס על מדיו. “טסתי עם בר לב למצדה, חלפנו לא פעם ולא פעמיים מעל אזורים בדרום, שמעליהם טסתי אני בטייסת הנגב, והוא, חיים בר לב, היה למטה כמג”ד במלחמת השחרור. הוא טייס מצויין. טסתי עם רפול (אלוף פיקוד צפון רפאל איתן) שגם לו כנפי טיס. הוא, רפול, טייס טבעי. ומה הפלא?- הרי יש לו ניסיון עצום בדאייה, ושליטה מצויינת במטוס”.

כמה זמן ימשיך אלי פיינגרש בהדרכת פרחי טיס? לא שאין התלבטויות. העט, הדפוס, ה”ג’וק העיתונאי” מציק לפעמים, יש חשק לכתוב, להביע דעה, להתפלמס, להסביר, אבל התפקיד והעבודה בצה”ל אינם מאפשרים, וזה חסר לו. אולי פעם.”כשאחוש כי אני מיותר-אתקפל. אבל כל זמן שאני מרגיש ויודע שאני תורם- אני נשאר”.

שתפו את המאמר

מנוי
Notify of
guest

0 Comments
Inline Feedbacks
צפה בכל התגובות
0
Would love your thoughts, please comment.x