נכתב ע”י עודד מרום
| 1964. משעמדו המטוסים לחזור מן הגיחה הראשונה של אימוני אחר הצהרים, צלצל הטלפון בחדר המבצעים, ופקידת המבצעים ענתה בקול שגרתי, כמו לכל אחת ממאות קריאות הטלפון שהעסיקו את חדר המבצעים של הטייסת ביום רגיל של טיסות. המגדל היה על הקו, הפקח דיווח שאחד המטוסים איננו קורא לנחיתה, זמן הנחיתה המשוער שלו חלף לפני דקות ארוכות. הטייס התורן בחדר המבצעים החל מיד בפעולות הנדרשות, ועד שנעשו כל הבירורים ונשלחו ההודעות המתאימות ליחידת הבקרה ולגורמים אחרים העוסקים במקרה מסוג זה, כבר שעט מפקד הטייסת במורד המדרגות אל חדר המבצעים. הטלפון צלצל שנית והפעם היה זה מפקד הבסיס שמסר כי נתקבלה הודעה מן המושב השכן על מטוס שהתרסק באחד המטעים שממערב למושב. הטיסות בטייסת הופסקו ובחדר התדריכים האפלולי נאספנו כולנו לתחקיר מעמיק על נסיבות המקרה. מאוחר אחר הצהרים נקראתי לחדר מפקד הטייסת שם הוטלה עליי המשימה הכבדה ביותר שידעתי מעודי. יחד עם עמוס, חברי לטייסת, תודרכנו כיצד להודיע למשפחתו של הטייס על התאונה ואובדן בנם. הנוהל קבע שבעת ההודעה יהיה נוכח גם קצין העיר ורופא. כבר ירד הערב כשיצאנו לדרך. הנסיעה שארכה למעלה משעה מן הבסיס שבדרום אל המושב בו נמצא בית הוריו של הטייס הנעדר, היתה מכבידה ומעיקה, אחד מאותם מצבים בהם זוכרים כל רגע. נסענו שותקים, ומשהגענו למושב בצפון השרון כבר שררה חשכה מוחלטת. הזמן נתמשך עד שהצלחנו לאתר את הכתובת ברחובות הצרים והאפלים. הגענו לחצר לא מטופחת, עצים עבותים ובית קטנטן בעל גג רעפים. דשא שצמח יתר על המידה כסה את השטח סביב הבית. התריסים לא היו מוגפים ורוב חדרי הבית היו חשוכים פרט לחדר אחד ממנו בקע אור. צעדנו בדשא הרטוב אל מתחת לחלון המואר, מתגנבים כגנבים אל הבית, ומקווים שכלב לא יפתח בנביחות ויסגיר שני טייסים צעירים לובשי מדים המציצים מבעד לחלון. “בוא נכנס”, לחץ עמוס. לא היה בי די אומץ להקיש בדלת. התרוממנו על קצות האצבעות והצצנו מבעד לתריס הפתוח, זוג הוריו ישבו סביב השולחן וסעדו את ארוחת הערב. שקענו ללא אומר אל מתחת לחלון. לאיש מאתנו לא היה אומץ לפגוע בשלווה ובשקט של המשפחה האומללה הזו. הצצנו שנית, השניים נראו לי קשישים, כנראה היה בן הזקונים שלהם. הם היו אמורים לפגוש את בנם בחופשת סוף השבוע, היה ברור לנו שהופעתנו על מפתן הדלת בשעת ערב מאוחרת תאמר להם הכל. קצין העיר והרופא הגיעו והמתינו ליד המכונית, הם כבר ראו מראות כאלה בעבר, אנחנו לא. ללא מלה הסתכלנו האחד על השני, מה עושים? מה אומרים? הדברים שנמסרו לנו בתדרוך פרחו מראשנו. הלשון נתקעה בפי כאילו התנפחה. הדקות עברו והיה ברור שצריך לעשות מעשה. “נחכה שיסיימו לאכול” אמרנו, והרווחנו עוד מספר דקות יקרות. לפתע נפתחה הדלת והאישה יצאה אל החושך כדי לקחת דבר מה או לרוקן את פח האשפה. נצמדנו אל הקיר בבהלה, ומשנסגרה הדלת החלטנו שאין להמתין עוד, יש לעשות את המוטל עלינו. הרופא וקצין העיר התקרבו וארבעתנו עמדנו דוממים ליד דלת הכניסה. הרופא הקיש בעדינות בדלת. נשמעו צעדים והדלת נפתחה. האם עמדה בפתח. היא הבחינה בנו, במדים, בכנפי הטיס, ופניה נתעוותו בבעתה. לא היה עלינו לומר מלה, המדים וכנפי הטיס אמרו הכל. היתה שנייה של שקט, ואחריה פרצה הסערה. האם פרצה בבכי קורע לב, מורטת את שערה ואת בגדיה, האב עמד נדהם ופעור פה. קצין העיר נעלם, והלך כנראה להזעיק את השכנים מן הבית הסמוך. עמוס ואני נשארנו נטועים במקומנו, נדהמים לא פחות מן הבכי, הזעקה, הבהלה, וההתרגשות של שני האנשים היקרים שעולמם חרב עליהם. |
