ערך: עודד מרום
סא”ל נוריק הראל מסכם את קורות חייו
רצה הגורל וזכיתי להיות אחד משורשי חיל האויר שנוסד בשלהי המנדט הבריטי ויצא מתוך המחתרות והפעילות הביטחונית הענפה נגד הבריטים, אמנם בהסתר אולם ביעילות ובנחישות, ברצון עז להפוך לחיל אוויר עצמאי, של מדינה ריבונית בארץ ישראל.
חשתי כמיהה לארץ ישראל עוד לפני שראיתי את חופי חיפה. תלאות ילדותי הביאוני למסקנה שרק פה, בארץ ישראל אוכל להיות אני-עצמי ולהגשים את כל מאווי וכישרונותיי.
לאחר למעלה מ-60 שנה בהן מיציתי את כל מה שחפצתי להגשים, מצאתי לנחוץ להעלות על הכתב את קורותיי, למורשת משפחתי, חברי, פקודי בעבר, וידידי הרבים, אתם אני בקשר חם עד היום.
מכיריי ומוקיריי נוהגים להקשות עלי בשאלה – האם התפתחות הטכניקה והטכנולוגיה בעשורים האחרונים הביאה לידי התמקצעות רבה יותר של הטכנאים מאשר הייתה בצעירותנו. על כך אני נוהג להשיב כי כל נושא האחזקה של היום עבר שינוי חד. הידע של טכנאי מטוסים כיום אינו חייב להיות רחב כבעבר, כדי להגדיר תקלה במטוס אמריקני ולטפל בה, לכל מערכת ישנן דרכים פשוטות וקלות לעשות זאת. הגישה של אחזקה מודרנית היא אמנם פשוטה אך יקרה יותר. כיום ישנן שיטות פשוטות (למשל של בדיקות שמן תקופתיות) כדי לחזות תקלות עתידיות במנוע, בעוד שבעבר התפרקו מנועים והסיבה לא נודעה, לעיתים. בתקופה זו קיימים חדרי כלים מודרניים, ציוד קרקע שמקל על העבודה, מיכון, אמצעי בטיחות, הוראות טכניות מפורטות, ואמצעי הדרכה חדישים – כולל אפילו סרטי הדרכה.
אבל יש לזכור שכל זה מופעל ופועל על ידי אנשים, אלה של היום הם אותם אנשים של אז, כמו לפני ששה עשורים. הם רגישים, חשופים ללחצים בבית, במשפחה, בחברה ובעבודה, ומושפעים מכל מצב חריג.
במהלך שנות שירותי בחיל האויר, ולאחר מכן בתפקידי ניהול במפעלי תעשיה לסוגיהם, סיגלתי לעצמי דרך התנהגות, אותה לא למדתי משום ספר או בית ספר, והיא התגבשה, אולי, בהתאם לטבע הפרטי שלי, ובצורה בה ציפיתי מעצמי לנהוג. מאחורי כל צעד ושעל עומדת כוונה יסודית, הגאווה והכבוד לשרת בחיל האוויר של ארצנו, החיל בין הטובים בעולם. הוא לא נולד כזה, אנחנו עשינו אותו כזה. חברי ואני הגענו מכל קצוי תבל, דוברים שפות שונות, בעלי השכלה שונה, בעלי מנהגים שונים, אך בעלי ציפייה ועתיד משותף, להפוך לגוף אחד. כור ההיתוך של צה”ל וחיל האוויר עשה זאת בהצלחה, ובני דור הראשונים היו אלה שהניחו את היסודות לכך. בכל מצב ידעתי תמיד שעלי לדאוג לחיילים, פרט לצד המקצועי, גם לתנאי המחיה שלהם. מצב המגורים, רמת המזון, התנאים במשפחתם ובביתם, השכלתם וקידומם, היו עבורי יעד לא פחות חשוב מאשר רמת האחזקה. ואולי אף לעיתים חשובה יותר – כי האנשים הם העושים את המלאכה.
הטיפול בחיילים, וההשקעה בכל פרט הוא אחד מהיסודות שהחדרנו במשך השנים, והפכו לתורה לא כתובה, ול”אלף-בית” של ניהול כל מפעל. החיילים, העובדים, המפקדים וגם אנשי השירותים התומכים יודעים ומאמינים שיש מי שרואה, דואג ויודע את הבעיות המלוות כל קבוצת אנשים. אני מאמין גדול בגישה שההשקעה בעובד ובחייל מלווה אותו בהמשך חייו. לאחר השחרור הוא לוקח אתו את היחס, המקצוענות וההשכלה שרכש וההשקעה הזו היא ערך שנצבר ונשאר במדינה. התרומה מגיעה די מוקדם. חייל משרת במילואים, לפעמים פי עשרה משנות שרות החובה שלו, והמייחד את חיל האוויר שלנו הוא – פה מגיעים אנשי מילואים ממפעלי היי-טק ותעשייה מתקדמת. ההזנה ההדדית בין עבודת האיש במפעל האזרחי, לתקופת שירותו במילואים בבסיס או בטייסת, מעשירה את הידע והניסיון המקצועי במפעל שלו וגם בטייסת שלו.
הדוגמה האישית חשובה לי מאד, ההופעה, השיח, המקצוענות, האהבה למקצוע, החריצות, הקשב לאנשים, כל אלה ליוו אותי בכל תפקידי והם גם נר לרגלי בבואי לטפל בפקודיי או בעובדיי. יחזקאל סומך ז”ל, שהיה מפקדי אמר לי פעם “אתה לא מנהל – אתה עבד”, ניתן להגדיר זאת גם כך. אינני רואה פסול להיות עבד להתמדה, חריצות, יושר, נחישות ואחזקה יעילה ללא תנאי, בכל זמן ובכל מצב.
בראיון עם העורך כשנתיים לפני מותו של נוריק הראל בשנת 2013