ביום 27.7.1955 הופל מטוס קונסטליישן של אל על בשמי בולגריה. מטוס זה, בעל סימן הרישום האזרחי 4X-AKC היה אמור לטוס מלונדון לשדה לוד (נתב”ג), ומסלולו עבר מעל אירופה. הטיסה הייתה אמורה לעבור מעל צרפת, אוסטריה, איטליה ויוון. בגלל מזג אויר לא יציב, רוחות חזקות גרמו למטוס לסטות ולהיכנס לבולגריה. שני מטוס קרב בולגריים ירטו את המטוס, והפילוהו בשני טילים. כל שבעת אנשי הצוות ו-51 הנוסעים נספו.
בדיעבד, טענה ממשלת בולגריה, כי כוחותיה הזהירו את צוות המטוס מספר פעמים, ומכיוון שלא נענו, חשבו כי זה מטוס ריגול אמריקאי והפילוהו.
כאשר התקבלה הידיעה בארץ על הפלת המטוס, הוחלט שחיל אוויר ישלח מטוס עם וועדת חקירה ישראלית לבולגריה, כדי לבדוק את נסיבות ההפלה. באותו לילה יצאנו במטוס דקוטה של טייסת 103, בו היו וועדת החקירה ובראשה יואל פלגי, (מי שצנח בתקופת מלחמת העולם באירופה). צוות המטוס היה מפקד טייסת 103 נתן נבות (נוביק) קברניט, פיטר טאוסיק נווט, אני המכונאי, אולם את שמות טייס המשנה והאלחוטן לדאבוני אינני זוכר.
מכיוון שלא נתנו לנו לנחות בבולגריה (שהיתה אז מדינה קומוניסטית), נחתנו בסלוניקי, המקום הקרוב ביותר לבולגריה, ושם השלטונות הבולגריים הסכימו שרק שלושה מוועדת החקירה יכנסו לבולגריה ויראו את שברי המטוס. אולם רק ב- 30.7. הורשו נציגי הוועדה ובראשם יואל פלגי להגיע לשברי המטוס. חברי הוועדה אחרי שחזרו לסלוניקי, ספרו כי ביומיים מאז הפלת המטוס הבולגרים טיפלו בשברים באופן יסודי. כנראה כדי למנוע מחברי הוועדה לראות את סימני פגיעת הטילים, כיוון ששלטונות בולגריה טענו כי המטוס הופל ע”י תותחי נ”מ.
הקהילה היהודית בסלוניקי, או מה שנשאר ממנה אחרי השואה, קבלו אותנו בשמחה. זאת הייתה הפעם הראשונה שמטוס ישראלי, ובמיוחד ושל חיל האוויר, הגיע לסלוניקי. הקהילה עשתה לנו קבלת פנים נפלאה בטוורנה שעל המזח וההתרגשות הייתה גדולה.
שהינו בסלוניקי שלושה ימים, עד שאפשרו לוועדת החקירה להיכנס למקום הפלת המטוס וחזרה לסלוניקי. לאחר סיום עבודת וועדת החקירה, הודיעו לנו ממפקדת חיל האוויר, כי אנו נדרשים לטוס לאיסטנבול לאסוף את גופות חללי המטוס, אשר היו אמורות להגיע ברכבת מסופיה. טסנו לאיסטנבול, שם נפרדו מאיתנו חברי הוועדה וחזרו ארצה בטיסה מסחרית.
חיכנו למעלה מיום באיסטנבול עד שהגיע הרכבת עם הגופות. בנוסף למטוס שלנו, הגיע מטוס קומנדו (C-46) של ארקיע שלקח חלק מהגופות, כי לא יכולנו לקחת את כולן במטוסנו (דקוטה 47 -C).
אינני רוצה לפרט באיזה מצב הגיעו הגופות. די לאמור שלא נארזו בהתאם לחוקי התעופה המחמירים מאד בנושא העגום הזה. התוצאה הייתה שכאשר ניסינו להמריא חזרה ארצה, לא ניתן היה לסבול את הריח , דבר שלא אפשר לנו להמריא. צריך לזכור כי הגופות נשארו מאז הפלת המטוס בבולגריה, במקום לא ידוע לנו ובימי הקיץ, קודם להבאתן לאיסטנבול.
מכוון שלא ניתן היה להמריא במצב זה, הנספח הצבאי שלנו בטורקיה, הצליח להשיג לצוות המטוס מסיכות גז בהשאלה מהצבא הטורקי. כך התאפשרה המראת המטוס ארצה מאיסטנבול. כאשר היינו באוויר, ניתן היה לטוס מבלי להזדקק למסכות, בין היתר מכיוון שפתחתי את כל יציאות החירום (חלונות) לאורך המטוס
.
הגענו ארצה לאחר כמה שעות טיסה, ונחתנו בשדה התעופה בסירקין. שם הוקם אוהל מיוחד לזיהוי הגופות והכנתן להעברה לחברה קדישא, או לחברות קבורה אחרות, לגבי החללים שאינם יהודים.
