מטוסי ההרוורד של חיל האויר במבצע “חורב”

המאמר נכתב בעיקר על סמך מקורות שהגיעו לידי המחבר בעת כתיבת עבודת הדוקטורט על המח”ל במלחמת העצמאות

מאמר זה הינו, במידה מסוימת, המשכו של המאמר “סיפורו של גף 35 בהגנה על סדום” מאת המחבר, באתר זה.

סיומו של פרק – במהלך נובמבר 1948 הסתיים ניתוקה היבשתי של סדום כאשר נוצר קשר יבשתי בין המנותקים בסדום לבין חטיבת הנגב של הפלמ”ח. גף 35, שהאספקה לסדום הייתה תפקידו הכמעט בלעדי, התפנה כעת, כאשר הצורך באספקה בדרך האוויר הולך ופוחת בהדרגה, למשימות אחרות, וגם מטוסי ה”נורסמן” נטלו בהן חלק במידת יכולתם, למשל, משימות הפצצת לילה. מפקדו של הגף באותה עת היה טד גיבסון מארצות הברית, טייס צי לשעבר, בנו של איש דת פרוטסטנטי, שנראה שבנוסף לשכר הנאה שקיבל, התנדב לשרת למען ישראל גם מטעמים אידיאליסטיים – דתיים. גיבסון תואר כמנהיג מלידה, רציני ואחראי, שפיקד על הגף תוך הפגנת דוגמא אישית.

מטוסים חדשים – ב – 21 באוקטובר הגיעו מארצות הברית, בדרך הים, לנמל חיפה, 12 מטוסי “הרוורד” (על המטוס, ר’ מספר כתבות מאת אבינועם מיסניקוב באתר זה), במחיר כולל של 24,000 דולר, והחל תהליך השמשתם לטיסה. בשלב זה לא יועד ל”הרוורד”, אחד ממטוסי האימון הנפוצים בהיסטוריה (כולל, בעתיד, בחיל האוויר הישראלי), תפקידו הראשוני, ובמקום זאת יועד לו תפקיד כמפציץ צלילה, דבר שעשו חילות אוויר נוספים, כולל הסורי, באותה תקופה. לתפקיד זה הוסבו שמונה מן המטוסים, “הרוורד” נוסף הוכשר כמטוס צילום, והאחרים שימשו כמאגר של חלקי חילוף. לצורך תפקידם החדש ה”הרוורד”ים נצבעו בצבעי הסוואה, והותקנו בהם שמונה מתלי פצצות, ארבעה מתחת לכל כנף, לרוב פצצות נפיצות בנות 50 ק”ג כל אחת, וכן זוג מקלעי ”0.5. עם זאת, לא הותקנו במטוס כוונות להפצצה או לירי. הפצצות השתחררו בלחיצה על ארבעה מפסקים, אחד לכל זוג פצצות, והמקלע ירה באמצעות הדק, שהופעל באמצעות האגודל, אשר הותקן על מוט ההיגוי. על הפצצות הותקנו שתי משרוקיות שהשמיעו צליל אימים בעת נפילתן. כיוון שמתלי הפצצות לא התאימו לחלוטין לפצצות הנפיצות בהם הוטענו, לעיתים מזומנות נותרו עליהם פצצות שלא השתחררו. כך אירע למשל ב – 24, ב – 26, ב – 27 וב – 29 בדצמבר. בשלישי לינואר 1949 הגיעו עוד שני מטוסי “הרוורד”, אך אלה לא הספיקו לבוא לידי ביטוי בלחימה. ההרוורדים הופנו לגף 35, שכאמור, הלך והתפנה מתפקידו הקודם. ייתכן שסיבה נוספת להפנייתם לגף זה, הייתה היכרותו של גיבסון, מימי שירותו בצי האמריקני, עם מטוס זה.

הטייסים – לטייס אמריקני נוסף, ובמקרה זה יהודי, מיצ’ל (מיץ’ או מייק) פלינט, שאף הוא שירת בעת המלחמה בצי האמריקני (תחת פיקודו של האדמירל ג’ון מקיין, סבו של המתמודד מול אובמה במרוץ לנשיאות ארצות הברית, 2008), הייתה גם כן הסמכה על מטוס ה”הרוורד”. פלינט, בהמלצתו של אייבי נתן, עבר אל גף 35 מטייסת הקרב (101), וסייעה לכך העובדה שהוא, ומטוס ה”אוויה” 199, המטוס העיקרי בטייסת הקרב באותה עת (על המטוס, ר’ מאמרו של אבינועם מיסניקוב “אוויה 199 – S “סכין”- תיאור טכני” באתר זה), לא הסתדרו היטב זה עם זה. במהלך נובמבר הוסמך על ה”הרוורד” גם גרישה בראון, יוצא חילות האוויר הסובייטי והפולני, ולשעבר טייס קרב, אשר במלחמת העולם השנייה הפיל, בטוסו במטוס “יאק” 3, שלושה מטוסים גרמניים, שני “פוקה וולף” ו”מסרשמיט”. בהמשך, בדצמבר, הגיעו עוד מספר טייסים מנוסים ב”הרוורד”, שרבים מאוד מיוצאו חילות האוויר האנגלו-סאכסיים טסו בו במהלך הכשרתם כטייסים: ג’וני סולטאו (Soltau), דיק דוהרטי (Dougherty) וידידיה (אדי) קפלנסקי, יהודי – קנדי, יוצא חיל האוויר הקנדי המלכותי (RCAF), שעלה לימים לארץ. שני הראשונים שרתו במלחמת העולם השנייה כטייסי מפציצים כבדים, ולאחר המלחמה טסו כאזרחים בחברות תעופה אמריקניות. שלושת הטייסים האלה עברו לגף 35 מהטייסת הקלה (טייסת 1). כמו כן הגיע באותה תקופה, ישירות מארצות הברית, צ’סטר בלאק, בעל רקע דומה לדוהרטי ולסולטאו: שירות בחיל האוויר האמריקני ומוצא מקליבלנד, אוהיו. בניגוד לשני בני עירו, הוא שירת כטייס קרב, ולאחר המלחמה עסק בטיסות ראווה, וכן עבד כסוכן נוסע. ימים ספורים לפני מבצע “חורב”, אשר החל ב – 22 בדצמבר, הגיע לין בייקר, אף הוא יוצא חיל האוויר האמריקני. טייס נוסף היה הישראלי היחיד: עודד אברבנאל. כפי שפסקה זו מראה, סגל טייסי ה”הרוורד” בגף השתנה מאוד לעומת סגל טייסי ה”נורסמן” בפרק פעילותו בסדום, עליו ניתן לקרוא במאמר הקודם, כאמור. אחד ההבדלים היה האקסקלוסיביות הרבה יותר של טייסים זרים בהטסת ה”הרוורד”, בעוד שבטיסות לסדום נטל חלק שיעור גדול יותר של ישראלים.

הכנות למבצע “חורב” – במבצע “יואב” (15 עד 22 באוקטובר 1948) ישראל הסירה את הניתוק שהטילו המצרים על יישובי הנגב, מצד אחד, והטילה מצור על חטיבה מצרית, במה שכונה “כיס פאלוג’ה”, באזור קריית גת של ימינו, מצד שני. כמו כן, ישראל החלה לדחוק את המצרים מתחומי הנגב, כאשר הביטוי הבולט לכך היה כיבוש באר שבע (21 באוקטובר). גם אחרי תום המבצע ישראל המשיכה בהשתלטות על מרחבי הנגב, ובדחיקת המצרים, ב”נגיסות” תכופות, שהבולטת שביניהן הייתה כיבוש משטרת עיראק סווידאן בתשיעי לנובמבר. כן המשיכה ישראל, למרות ההפוגה, בהפצצת “כיס פלוג’ה”, אליה הופנה כל מטוס שיכול היה ליטול בה חלק, כולל מטוסי ה”נורסמן” של הגף. במקביל, ישראל נערכה למבצע שידחק את המצרים כליל מתחומי ארץ ישראל. גם גף 35, שהפך מגף תובלה קלה לגף מפציצי צלילה, בעיקרו, נערך למבצע. בניצוחו של גיבסון הטייסים התאמנו לתפקידם החדש, או לתפקידם הישן במטוס שונה: הפצצת צלילה, נסיקה מהירה, היכרות עם מתלי הפצצות ועם המפסקים להפעלתם. כמו כן, בהיעדר קשר רדיו בין ה”הרוורד”ים, נקבעו סימני יד שונים לקשר בין הטייסים. עם זאת, בשל חוסר היכולת של חיל האוויר להקצות שעות טיסה רבות לאימונים, צבר כל טייס כ – 90 דקות טיסה בטרם נכנס לפעילות מבצעית ב”הרוורד”. בשביעי לנובמבר נערכה טיסת מבחן ל”הרוורד” בתפקידו המיועד, כמפציץ צלילה. הטייס המיועד היה ג’וני סולטאו, אשר רצה תחילה להסיע יחד עמו בחורה שהתלוותה אליו. לאחר שכנוע קל נשארה העלְמה על הקרקע, וטוב שכך: בעת הניסוי אירעה תקלה, ושתי פצצות של 50 ק”ג, אשר הושלכו מגובה 70 רגל, התפוצצו מיד, בלא השהייה, וגרמו נזק למטוס. בינתיים, עד לתחילת המתקפה, נוצלו ה”הרוורד”ים גם לתפקידים אחרים. כך למשל, ברביעי לדצמבר ערך גיבסון סיור בן למעלה משעתיים באזור חברון, כשבמושב השני יושב קצין מודיעין.

מבצע “חורב”, מהלכים עיקריים – מבצע “חורב” החל ב – 22 בדצמבר 1948 ונמשך 17 יום, עד השביעי לינואר 1949, היום בו הוכרזה הפסקת אש, ובו גם נסתיימו למעשה קרבות מלחמת העצמאות. במבצע השתתפו חמש חטיבות של צה”ל: חטיבת “אלכסנדרוני”, אשר הורדה לנגב במקום “גבעתי”, אשר לחמה במצרִים משך חודשים ארוכים, ניסתה לשווא לחסל את “כיס פלוג’ה” (מבצע “חיסול”). חטיבה 8, יחד עם גדוד מחטיבת “הראל” של הפלמ”ח, תקפה וכבשה את עוג’ה אל חפיר (כיום ניצנה). חטיבת הנגב, אף היא של הפלמ”ח, פתחה לתנועה את כביש באר שבע – עוג’ה, על ידי כיבוש המשלטים המצריים שלאורכו, והצטרפה לחטיבה שמונה. חטיבת הנגב, יחד עם גדודים מ”הראל” ומחטיבה 8, חצתה את הגבול המצרי ואז פנתה צפונה לאל עריש, כדי לנתק את הכוחות המצריים שברצועת עזה של ימינו. אלה האחרונים הועסקו בינתיים על ידי חטיבת “גולני”, שאף היא ירדה לצורך כך מהצפון, במקום חטיבת “יפתח” של הפלמ”ח, ואם כי התקפתה של “גולני” נכשלה, הרי בכל זאת ריתקה את הכוח המצרי. המערכת המדינית הבינלאומית, שמילאה פיה מים במשך כשמונה חודשים בהם שהו כוחות פולשים מצריים (ואחרים) בארץ ישראל, כדי לחסל מדינה שהקמתה עלתה בקנה אחת עם החלטת האו”ם, הרימה קול זעקה לנוכח חדירה מחוצפת זו של הישראלים לשטח המצרי. ממשלת ישראל החליטה, מטעמים מדיניים, שלא לתפוס מרובה, ולפיכך, הופסק באיבו מסעם של הכוחות הישראליים בסיני. ניסיון חלופי, לנתק את המצרים באזור רפיח, לא הגיע לכדי מיצוי.

חיל האוויר החל במבצע “חורב” ב – 22 בדצמבר בשעה 14:50, כאשר מפציץ 17 – B (“מבצר מעופף”. על המטוס, ר’ מאמרו של אבינועם מיסניקוב “המבצר המעופף” באתר זה) המריא מרמת דוד, עמוס ב – 30 פצצות של 100 ק”ג כל אחת. שמונה דקות אחריו המריא מפציץ נוסף, ואלה הגיעו מעל המטרה, שדה התעופה באל עריש, בשעה 16:04. למרות שמעולם לא ניסו מטוסים ערביים ליירטם, קיבלו המפציצים ליווי של שני ספיטפיירים, בהם טסו דֶני וילסון ׁ(ר’ מאמר “אחד הראשונים-דני וילסון ז”ל”, מאת המחבר באתר זה) ועזר ויצמן. הפצצות פגעו במסלולים, כמו גם ב”דקוטה” שחנתה עליהם, והמצרים, מצדם הגיבו באש נ”מ, על המפציצים והמלווים כאחד.

הגף במבצע “חורב” – גף 35, שבסיסו היה בעקרון (כפי שכונה אז בסיס תל נוף), פעל בכל שלוש הגזרות שתוארו: עזה – אל עריש, “כיס פלוג’ה” ועוג’ה, כאשר המצרים הגנו על שתי האחרונות בתותחי נ”מ 20 מ”מ. ההתקפות באזור פלוג’ה נערכו בחלקו הראשון של המבצע, בימים האחרונים של דצמבר, ואילו גזרת עזה, שנחשבה לגזרה המסוכנת ביותר, בשל תותחי ה – 40 מ”מ אשר הוצבו להגנתה, הותקפה בעיקר בתחילת ינואר, בחלקו השני של המבצע. למרות המרחק הקצר מן הבסיס בעקרון הן לעזה, הן לפלוג’ה, גיחה לעזה הייתה ממושכת הרבה יותר: כשעה לתקיפת הראשונה לעומת כחצי שעה לשנייה. זאת כיוון שבעת תקיפה באזור עזה הטייסים נדרשו להגיע לגובה רב עוד טרם כניסתם לטווח תותחי ה – 40 מ”מ, דבר שחייב טיסה במעגלים מעל השטח הישראלי. בתחילת המבצע מספר המטוסים השמישים היה שווה בקירוב למספר הטייסים, וכך לכל טייס היה את המטוס “שלו”. בהמשך, אם כי שום “הרוורד” לא הופל, יצאו משירות מספר מטוסים עקב תקלות, והחלה רוטציה, כאשר נהוג היה שהנותרים מאחור משמשים כנהגים לטייסים הממריאים בדרכם למטוסיהם ובחזרתם לבסיס. בטרם החלה הרוטציה, שימש בתפקיד ראלף רוזובסקי האמריקני, קצב לשעבר, בעל רישיון טייס פרטי, אשר היה טייס “נורסמן” בגלגולו הקודם של הגף, וכעת הפך לשליש, לקצין המבצעים, וגם לנהג. כיוון שנהוג היה לצאת למשימות החל מאור ראשון, נדרשו הטייסים להקיץ משנתם כשעה וחצי קודם לכן. בתחילת המבצע נהגו הטייסים ללכת לישון מוקדם, אלא שהמשמעת העצמית התרופפה במהלך המבצע: בכל ערב חלה תזוזה קלה במועד שבו הטייסים הלכו לישון, וכן היו כאלה שנתנו בכוס עינם. לקראת סוף המבצע כבר מקובל היה להחליף טייסים שסבלו מחוסר שינה או שהשפעת השתייה ניכרה בהם, בטייסים רעננים יותר, ואלה הראשונים יצאו במועד מאוחר יותר. הקטנת מספר המטוסים השמישים הקלה על ההחלפה. בעת קבלת המשימות גיבסון היה נוהג לבחון אותן, ובמידה שהיו לו השגות, היה נוהג להתייעץ תחילה עם הטייסים, ואם אלה היו שותפים להשגותיו, גיבסון היה פונה למטה חיל האוויר, ואכן, לא פעם שונו פרטים מסוימים כתוצאה מפניותיו. כיוון שבמהלך המבצע שהה קצין קישור של צה”ל בחדר המבצעים של הגף, ניתן לעיתים “לסגור” אתו פרטים מסוימים לגבי תקיפות המיועדות לסיוע לכוחות הקרקע.

הפצצות צלילה – הגף היה יוצא למשימותיו, לרוב, במבנה ראש חץ אופייני של שלושה מטוסים. עם זאת, היו חריגות לא מעטות מתבנית זו. הטיפוס לגובה הרצוי לתחילת התקיפה, כ – 9,000 – 10,000 רגל, דרש כ – 20 דקות, כיוון ששיעור הנסיקה של ה”הרוורד” העמוס בפצצות, שפרט למשקלן הגדילו את הגרר, הוגבל לכ – 500 רגל לדקה. בהגיעם למצב תקיפה, המטוסים היו עוברים למבנה טורי. או אז היו המטוסים, האחד מיד אחרי השני, עולים בקשת שמאלה או ימינה, ואז מתהפכים-כמעט, או מתהפכים ממש, בצאתם לצלילה, לעיתים בזווית של 60 מעלות ואף יותר. בעת הצלילה מד המהירות ומד סיבובי המנוע היו מגיעים לא פעם לאזור האדום. כמוהם, מד זוית הנסיקה (למעשה ההנמכה) אף הוא התייצב לחלוטין מחוץ לטווח, שכן ה”הרוורד” לא תוכנן במקורו כמפציץ צלילה. הכנפיים היו רועדות, הרוח הייתה שורקת בקול צורמני, ובשל הצלילה החדה הטייס היה חש כמרחף מעל מושבו, כאשר רק הרתמה מחזיקה אותו במקומו. במהלך הצלילה המטוסים היו “מתיישרים” כך שהחרטום נמצא ממש מול המטרה ואז הטייסים היו משחררים את הפצצות, בבת אחת או בזוגות, בערך בגובה של כ – 3,000 רגל. היציאה מן הצלילה, בגובה של 1,000 עד 2,000 רגל, הייתה מטלה קשה הן לגוף המטוס, הן לגוף הטייס, כיוון שמן האינרציה נטה הדם לעזוב את הראש ולהתרכז באזור הרגלים, תוך התערפלות חושי הטייס. אפילו העור, הפה ומשקפי הטיס נמתחו כלפי מטה, וריר היה נוזל מתוך הפה באופן בלתי רצוני. גם המטוס היה נוטה למחות נמרצות, תוך השמעת גניחות וחריקות, כאשר הכנפיים היו מאיימות להישבר. כיוון שהפצצות היו משוחררות בטרם הגיע המטוס אל מעל למטרה, לעיתים הטייס היה מקיים את “המתחיל במצווה אומרים לו גמור”, ויורה על המטרה במקלעיו, בטרם חלף על פניה. לאחר המעבר מעל המטרה, הטייס היה נוסק תוך תרגילי התחמקות, כל טייס כטוב בעיניו, ואם נותרו פצצות, היה חוזר לתקוף ביעף נוסף. אם המטרה הייתה מוגנת בתותחי נ”מ, אחד המטוסים היה מוקצה לטיפול באלה. כיוון שתמיד הייתה קיימת סכנת התקלות במטוסי קרב מצריים, חיל האוויר נהג לשלוח זוג מטוסי קרב כחיפוי. אלה נהגו לטוס משני צדי המבנה, וכפיצוי לכך שה”הרוורד”ים היו איטיים הרבה יותר, מטוסי הקרב היו מחליפים תכופות צדדים, ולפיכך, נתיב טיסתם הזכיר את האות S. ואכן, ליווי זה הוכיח את עצמו (ר’ למשל מאמר “אחד הראשונים – ג’ק דויל”, מאת המחבר באתר זה). בתום התקיפה המטוסים היו מסתדרים שוב במבנה ראש חץ, ושבים לבסיס. בגישתם לנחיתה הם נהגו לבצע “אימלמן” (Immelmann, על שם אלוף טייס גרמני ממלחמת העולם הראשונה: נסיקה תוך העלאת הזווית עד כדי התהפכות, ואז גלגול כדי להתיישר בגובה רב יותר, וכשהחרטום בכיוון ההפוך) שתחילתו בגובה צמרות העצים, ובסיומו הוצאו הגלגלים. מטוסי הקרב המלווים היו נוהגים, לאות פרידה, “לטאטא” כמעט את המסלול, בטרם המשיכם לבסיסם בקסטינה (חצור) הסמוכה. עם הזמן, ועם התרבות המשימות המשותפות, התפתחה חברות הדוקה בין טייסי הקרב וטייסי הגף.

“כיס פלוג’ה” ומבצע “חיסול” – חלק ניכר מן המשימות שנטל עליו הגף היו גיחות הפצצה ב”כיס פלוג’ה”. כך למשל, ב – 23 בדצמבר יצאה ארבעה מטוסי “הרוורד”, כל אחד מהם טעון בשמונה פצצות של 50 ק”ג, ובשעה 16:55 הטילו מעל ה”כיס” את מטענם, 1,600 ק”ג בסך הכל.

פעילות הגף ב”כיס” גברה לקראת מבצע “חיסול”, בו ניסתה חטיבת “אלכסנדרוני” לחסל את האחיזה המצרית ב”כיס פלוג’ה”. המבצע נועד ל – 28 בדצמבר ויום קודם לכן, בשעה 15:58 המריאו ששה “הרוורדים להפצצת ה”כיס”. הם הגיעו למטרתם ב – 16:25, וכל מטוס, אשר צויד בשמונה פצצות של 50 ק”ג, הטיל בכל יעף זוג פצצות. הובחנו פגיעות במטרה. אחריהם הוזנקו עוד חמישה מטוסים, ובאותו יום הוטלו בסך הכול פצצות במשקל 3,600 ק”ג. למחרת החל הכוח הקרקעי במשימתו. שתי פלוגות מגדוד 33 כבשו את עיראק אל מנשיה (כיום קריית גת), אך פלוגה שלישית נכשלה בכיבוש תל שייח’ עיראני (תל גת). פלוגה מגדוד 35, אשר הייתה אמורה לכבוש משלט מצרי החולש על הדרך לפלוג’ה (צומת פלוגות), נכשלה במשימתה. שיירת משוריינים מצרית התארגנה בפלוג’ה, והפלוגה אשר הוקצתה לכיבוש התל נלכדה בכפר והושמדה, באחד האסונות הגדולים ביותר בתולדות צה”ל. אבדות צה”ל היו 91 הרוגים ו – 39 פצועים. בשל היעדר קשר תקין, לא יכלו ה”הרוורדים לסייע ישירות בקרב, למרות שחגו מעל ה”כיס” ממש באותן שעות: בשעה 7:50 המריאו למשל שלושה זוגות “הרוורד”ים. אלה הגיעו מעל “כיס פלוג’ה” ב – 8:04, והטילו את חימושם למרות עננות נמוכה ואש נ”מ מתותחי 20 מ”מ. המטוסים זכו ללווי של מטוסי קרב, ואלה נכנסו לקרב עם מטוסים מצריים. את שני מטוסי הקרב של טייסת 101 הטיסו ג’ק דויל (ר’ מאמר על אודותיו, מאת המחבר, באתר זה) ב”ספיטפייר” וגורדון לווט (ראה ספרו “גוי של שבת”), מתנדב מבריטניה, על “אוויה”. אלה נתקלו בששה מטוסים מצריים: ארבעה “ספיטפייר”ים ושני “מאקי”. דויל הפיל “מאקי”, שלא חש כלל בנוכחותו עד אותה עת, על ידי ירי שהחל בטווח של כ – 200 יארד תוך התקרבות עד ל – 100 יארד. דויל פנה לאחר מכן ל”ספיטפייר”, ופגע בו (ללא אישור הפלה). מאזנו של לווט היה דומה: הפלה ועוד מטוס ניזוק (לתיאור הקרב, ר’ מאמר “הפלת שני מטוסי מאקי מצרי”, של יואב אפרתי ותוספות של אבינועם מיסניקוב באתר זה). בין 8:40 ל – 8:46 ערכו מטוסי ה”הרוורד” עוד חמש גיחות, וגם אחרי סיומו של הקרב, אשר הסתיים בערך ב – 9:30, ערכו ה”הרוורד”ים עוד גיחות. שלושה “הרוורד”ים המריאו ב – 11:25, האחד לחלק הצפוני מזרחי של ה”כיס” ושני האחרים לעיראק אל מנשיה, שם נראו פגיעות, כולל התפוצצות גדולה. ב – 14:25 המריאו עוד חמישה הרוורדים, בליווי זוג ספיטפיירים, ובתנאי ראות טובים ביצעו כמה יעפים, תוך השלכת שתי פצצות בכל יעף. הם נתקלו באש נ”מ בלתי מדויקת של תותחי 20 מ”מ, ונראו פגיעות בחפירות מצריות, כמו גם בשטח הבנוי. יום זה, בו ביצעו ההרוורדים 20 גיחות, התברר כאחד העמוסים ביותר של הגף במלחמה. בשני הימים הבאים המשיך הגף לתקוף ב”כיס פלוג’ה”, אם כי באינטנסיביות פחותה. בסופו של דבר המטרה, עקירת המצרים מהמקום, לא הושגה. המצרים התחפרו היטב ונלחמו בעקשנות, וצה”ל התקשה במשך כל המלחמה לכבוש מערכים מבוצרים היטב המוגנים בנחישות. המצרים פינו לבסוף את ה”כיס” בסוף פברואר, כחלק מהסכמי שביתת הנשק.

עננות סמיכה מעל ח’אן יונס – ב – 24 בדצמבר 1948 מזג האוויר היה מעונן. בכל זאת, ב – 6:10 המריאו שלושה הרוורדים להפציץ בדיר אל-בלח, כאשר המטרה העיקרית הייתה בית ספר ששימש כמפקדת חטיבה. המטוסים הגיעו מעל העיירה ב – 6:45. אחד המטוסים לא הצליח לשחרר את פצצותיו. שני האחרים, אשר הוטסו על ידי פלינט וסולטאו, שיחררו את מטענם. בית הספר נפגע, וכן נפגע קטע ממסילת הברזל בסמוך. ארבעה אזרחים נהרגו. לקראת ערב, נמשך, ואף גבר, מזג האוויר הסגרירי, עד כדי כך שהטיסות בוטלו. בנוסף, רוב הטייסים עזבו את הבסיס, ככל הנראה כדי לחגוג את חג המולד. למרות הנאמר, לפנות ערב נקראו שלושת הטייסים שנותרו בבסיס: קפלנסקי, בראון וגיבסון, לתקוף את משטרת ח’אן יונס. הם נסקו לגובה של כ – 10,000 רגל במבנה של ראש חץ, ובהגיעם סמוך למטרה, כמעט שלא יכלו לראות דבר מבעד למעטה העננים. בנוסף, ולמרות הראות הגרועה, נורתה עליהם אש נ”מ עזה, מתותחי 40 מ”מ. בהנחייתו של גיבסון, הם נכנסו אל תוך ענן סמיך, כדי לחמוק מעונשו של הנ”מ, אלא שגם בתוך הענן זעזעו את המטוסים התפוצצויות קרובות. כיוון שלא יכלו להבחין האחד בשני בתוך הענן, שני המטוסים שבצדי המבנה פנו מעט החוצה, כדי להפחית את סכנת ההתנגשות. ברגע שנראתה מטרה הדומה למשטרה המיועדת, קפלנסקי תקף אותה בערך מגובה של כ – 7,000 רגל, ומיד עשה דרכו חזרה לבסיס. בראון, שלא מצא את בנין המשטרה, בחר מטרה חלופית, תקף אותה, וסב חזרה לבסיס. הסתבר שקפלנסקי תקף לבסוף בדיר אל-בלח, ואילו הפצצות של בראון נפלו בין ח’אן יונס לדיר אל-בלח. גיבסון, לעומת זאת, בחר לתקוף בחלקו המערבי של “כיס פלוג’ה”. בשל העננות והחיפזון לא נראו תוצאות ההפצצות ומקום נפילת הפצצות התברר רק אחר כך. בעת שעשו את דרכם חזרה, החלה לשרור חשיכה, וכעת קפלנסקי גילה שמערכת החשמל במטוס ניזוקה מן ההתפוצצויות הקרובות. לפיכך, כדי להיעזר בלוח השעונים הוא האיר עליו מדי פעם במצית, עד שנחת בשלום, ודקות מספר אחריו נחת גם בראון. גיבסון נחת רק כ – 25 דקות אחרי האחרים.

עוג’ה – ב – 26 בדצמבר 1948 אחר הצהריים הגיע החוד של חטיבה 8, בפיקודו של יצחק שדה, לעוג’ה אל חפיר. גדוד ה”קומנדו” של החטיבה, גדוד 89, תקף את עוג’ה עוד באותו יום, אלא שהמצרים, אשר היו ערוכים היטב להגנה, הדפו את ההתקפה, תוך אבדות לתוקפים. למחרת בבוקר התחדשה ההתקפה. ב – 6:55 תקף את עוג’ה מגובה נמוך זוג מטוסי “בופייטר”, אשר נעזרו לשם התקיפה בתותחיהם. חמש דקות אחר כך החליפו אותם שלושה הרוורדים בהפצצת צלילה. כעבור חמש דקות נוספות החלה ההתקפה היבשתית, ועד הצהריים עוג’ה נכבשה.

משטרת ח’אן יונס ועוד – בבוקר השני לינואר 1949 ביצעו ההרוורדים את התקיפה הכבדה ביותר על ח’אן יונס. רביעיית הרוורדhם הייתה מעל המטרה בשעה 9:10 והמטוסים שחררו את 32 הפצצות שנשאו. בין היתר, בניין המשטרה שבמרכז העיר, אשר שימש גם כבית סוהר, נפגע קשה, ולערבים נגרמו עשרות הרוגים. את ההרוורדים ליוו זוג מטוסי “ספיטפייר”, אשר הוטסו על ידי עזר וייצמן וג’ק כהן (ר’ מאמר על אודותיו, מאת המחבר, באתר זה). למחרת חזרו ופקדו ה”הרוורד”ים את ח’אן יונס. ב – 8:30 המריאו ששה, מלווים שוב בשני ספיטפיירים, ובתנאי ראות טובים ביצעו שני יעפים, בהם הטילו את פצצותיהם על מטרות בעיר, כמו גם על מסילת הברזל. בהמשך אותו יום, ב – 16:22, ההרוורדים פקדו את דיר אל-בלח הסמוכה. שלושה מהם, טעונים בשמונה פצצות של 50 ק”ג, תקפו לנוכח אש כבדה, כולל תותחי 40 מ”מ, ולמרות תנאי ראות גרועים, פגעו במסילת הברזל, בתחנת הרכבת ובכלי רכב. 22 חיילים מצרים נהרגו. למחרת, הרביעי לינואר, שוב חזרו ההרוורדים. שלושה מהם המריאו מעקרון ב – 6:36, וב – 7:10 היו מעל המטרה, ריכוז רכב בחלקה הדרומי של העיר, עליו שחררו את מטען פצצותיהם. עוד שלושה חזרו ותקפו מטרות בעיר בשעות לפני הצהרים.

תקיפת רכבת – ברביעי לינואר 1949 תקפו שלושה הרוורדים, מוטסים בידי פלינט, קפלנסקי ובראון, בליווי של שני מטוסי קרב של טייסת 101, רכבת שהובילה חיילים מאל עריש לכיוון עזה. אם כי כל 24 הפצצות שהושלכו נחתו בקרבת הרכבת, לא נראה שזו ניזוקה באופן רציני, אולי כיוון שהאדמה החולית ספגה חלק מעוצמת ההתפוצצויות. כיוון שכך, נחלצו מטוסי הקרב כדי להשלים את המלאכה, וכאשר פגעו בתותחיהם בקטר, הרכבת נעצרה סוף סוף.

היום האחרון ל”מבצע חורב” – היום האחרון למבצע היה אחד האינטנסיביים מבחינת הפעילות בגף. באותו יום יצאו שתי חמישיות של מטוסי “הרוורד” לתקוף את ח’אן יונס. האחת המריאה מעקרון ב – 7:30, והפצצות של זו נפלו ממערב למטרה. החמישייה השנייה המריאה ב – 10:50, הטייסים בשני מטוסי ה”ספיטפייר” המלווים היו וויין פיק וג’ק דויל, והפצצות נפלו הפעם בחלק הצפוני מזרחי והצפוני מערבי של העיר. במבצע חורב יצאו ההרוורדים ל – 98 גיחות בסך הכול, ובהן הוטלו פצצות במשקל של 38,546 ק”ג.

פצצות שמסרבות להיפרד – בשל התקלות התכופות במנגנון שחרור הפצצות, עם חזרתם מתקיפה, היו הטייסים בודקים זה את מטוסו של זה, ובמקרה שנותרה פצצה מתחת לכנף, היו מתריעים על כך באמצעות סימני אגודל (למעלה: “נקי”, למטה: “יש פצצה”) . במקרה שנודע לטייס שנותרו במטוסו פצצה שלא השתחררה, היו הוא ומטוס מלווה עושים דרכם אל מעל הים, ואז הטייס היה מבצע תמרונים חריפים כדי “לנער” מעליו את הפצצה הסוררת, ובתום כל תמרון, הטייס המלווה היה מסמן אם הפצצה עדיין במקומה. לרוב תמרונים אלה לא צלחו, ואז הטייס צריך היה לעבור את החוויה מורטת העצבים של נחיתה עם פצצה. במקרה כזה, הטייס היה צריך לנסות לבצע את הנחיתה בעדינות ככל האפשר, הן בעת הנגיעה במסלול, הן בעת הפעלת הבלמים. פרט למקרה אחד, שיתואר להלן, כל הנחיתות הללו עברו ללא תקלות.

כמעט אסון – ב – 29 בדצמבר, בשעה 8:30, ניגש דיק דוהרטי לנחיתה עם פצצה מתחת לכנף, שבשום אופן הוא לא הצליח להפטר ממנה, הן מעל המטרה, הן מעל הים. בהיותו בגובה של כ – 50 מטר, השתחררה לפתע הפצצה, נפלה והתפוצצה ממש מתחת למטוס. למרות שהמטוס היה נקוב כמסננת, דוהרטי לא נפגע ואף הגיב כהלכה: הוא הרים את הגלגלים, ניתק את אספקת הדלק ואת ההצתה, ונחת על גחונו. המטוס החליק על המסלול ללא שליטה, שכן גם מערכת ההיגוי נפגעה. קפלנסקי, שכבר המתין למטה כדי לאסוף את הטייסים החוזרים מאותה משימה, הקדים מעט את רכבי ההצלה שעשו דרכם למקום. הוא מצא את דוהרטי כמה מטרים מחוץ למטוס, כאשר ידיו רועדות, ולמרות דליפות דלק פה ושם, מעשן סיגריה.

מסיבה שיצאה משליטה – לאחר סיום מבצע “חורב”, אשר סיים את חלקה ה”חם” של מלחמת העצמאות, השתררה רגיעה יחסית. הטייסים, חלקם צעירים הרפתקנים חסרי מנוח, נותרו חסרי תעסוקה, ועודפי המרץ שצברו באותה תקופה, יחד עם תחושת ההתפרקות, נתנו אותותיהם עד מהרה. יש לזכור, עם זאת, שניצנים של חוסר משמעת, שבלטו אפילו על רקע חוסר הסדר וחוסר המשמעת היחסיים של אותה תקופה, ניכרו גם בעיצומה של מלחמת העצמאות מרובת ההפוגות. אלה האחרונות, יחד עם המצב של ריבוי טייסים יחסית למספר המטוסים והיעדרן כמעט של טיסות אימון, הביאו למצב של חוסר תעסוקה של ממש ואף לשעמום. תיאר טייס הקרב ג’ון מקלרוי (ר’ מאמר אודותיו “אחד הראשונים – ג’ון מקלרוי”, מאת המחבר באתר זה): “היינו שם כדי להילחם. היינו כולנו מאומנים ומיומנים ברמה גבוהה, ובעלי ניסיון רב. לפיכך, רצינו להיות כמה שיותר באוויר.” הריקנות שבאה במקום זאת, מסבירה קרוב לוודאי, רבות מן התופעות שיתוארו. נראה שאחד ה”שיאים” של אותה התפרקות, הייתה מסיבה בה נטלו חלק טייסים מגף 35 ומטייסת 101, שנערכה בעקרון בינואר 1949. תיאר אדי קפלנסקי: “[על פי ההקשר: צ’סטר] בלק כיבה את הרדיו בירייה לאחר שקריאתו לכבותו לא זכתה לתשומת לב […] הגיע הזמן למלא מחדש את הכוסות. מישהו שלף את אקדחו וירה במנעול ארון הליקרים, לקח בקבוק והשאיר פתק חתום […] לא עבר זמן רב עד שטייס אחר […] הסיר בקבוק נוסף […] השיטה […] במהירות […] הפכה לנוהל תקני באותו ערב. כשהתחיל להיות קר, אחד הטייסים הדליק את האח. אך עצי ההסקה אזלו מיד, והם החלו לשבור […] רהיטי עץ להזנת האש. מישהו החל לנגן […] על הפסנתר ומישהו אחר ירה פעמיים באקדחו בסוף המנגינה […] טייס מאושר אחר ניקב באקדחו פעמיים את גג הפח.” בנוסף למתואר, מקלרוי חזר לחצור בג’יפ גנוב בו נהג בייקר, תוך “שחרור” כמה יריות שמחה באוויר.

פירוק הגף – ימים מספר לאחר סיום המבצע, ב – 17 בינואר 1949, פורק הגף. הוחלט להפנות את מטוסי ה”הרוורד” לייעודם המקורי, אימוני טיסה, ואת שארית מטוסי ה”נורסמן” לטייסת 1. חלק מטייסי המח”ל עזבו את ישראל, והאחרים פוזרו בין הטייסות השונות. מפקד הגף, גיבסון, נשאר בישראל. תחילה הוא שימש כמדריך טיסה יחד עם דוהרטי, בלאק וסולטאו, ואחר כך עבר ל”אל על”. בעוד שמזלו של גף 35, כל עוד היה קיים כמסגרת, שיחק לו, ואף אחד מטייסיו לא נפגע קשות בשני גלגוליו: ה”נורסמן” וה”הרוורד”, לא כך היה בהמשך. בשנת 1951 גיבסון נהרג בתאונה אווירית בציריך, בהנחיתו מטוס מטען של “אל על”. גם צ’סטר בלאק נהרג בתחילת שנות החמישים, בעת מפגן אווירי בקליבלנד. דיק דוהרטי נהרג בתאונת טייס ב – 1966, בעת שהמריא במטוס קל משדה התעופה בבאפאלו, ניו יורק. מבין האחרים, גרישה בראון עבר לטייסת קרב, והפך עם הזמן למפקד טייסת. עודד אברבנאל המשיך לטוס עוד שנים רבות אחר כך. הוא זכה לימים לצל”ש, שהומר ב – 1973 ל”אות המופת” בזכות חלקו בהצלת צנחן אשר מצנחו נתפס בגלגל האחורי של מטוסו, ביום ה-14 בדצמבר 1950 (ר’ על כך מאמר, מאת אבינועם מיסניקוב, באתר זה). ב – 1968, בהיותו טייס “אל על”, מטוסו של אברבנאל נחטף על ידי מחבלים והונחת באלז’יריה.