הסיפור התפרסם לראשונה בפורום “תעופה קלה” בתפוז. תודתנו ליזהר נוי על האישור לפרסמו באתר “מרקיע שחקים”.
אחרית דבר ומספר הגיגים:
לימים הסתבר לי שקורנסי הצילום הגיעו לארץ מזוודים במכ”ם כזה (FLR כזכור) ואחרי שנה הוחלט בח”א להסירם מהמטוסים. נדמה לי שהבנתי למה. חלפו עוד 22 שנים ומצאתי עצמי מעורב בסגנון טיסה דומה. מעבר לתחושת ה”דה-ז’אוו” שרצה איתי במהלך כל הניסוי הרי השנים עשו את שלהם, הן מבחינת הפירוטכניקה והן, בקצב קצת יותר איטי אולי מהקודם, ברמת התכווצות אשכי. כמה מקריאות הגיל והשמחה בניסוי אז הוחלפו בשאגות: “תזהר, הגזמת, שים לב, משוך וכד'”. פירורים מחוויה עכשווית זו הצלחתי, אני מקווה, לפזר בתיאוריי המילואים שלי בשנתיים האחרונות.
נקודה בשביל הפואנטה:
כעשר שנים מתום הניסוי המתואר הצגתי את הפרויקט ביחידתי (אחרי שהסרט הומר בשע”ט ובמז”ט לווידיאו כמובן) ומישהו מהצעירים בקהל, בחור שזה עתה חזר מהשתלמות בארה”ב, התחיל לזעוק ממקומו: “עכשיו יגלגל ימינה, עכשיו ימשוך, גלגול שמאלה…”, כאילו חזה בסרט פעמים רבות לפני כן. גם הוא טס עם סוכן הביטוח, סא”ל מיל’, מפקד טייסת ג’רי, בדיוק על אותו מסלול. זה היה מסלול ההדגמות של הטייסת. הם הכירו אותו בע”פ. הם סיירו אותו עם מסוקים לפני כן, בנו מודל קרקעי שלו, זכרו כל פיפסון בשטח בעל-פה. לא מכ”ם להתראת התנגשות ולא מכ”ם לטיסת עוקבת שטח, רק תרגול ותרגול ותרגול. נדמה לי שגם לכמה מידידי האזמניקי”ם יש מסלולים כאלו…
הרחנו כבר את סוף השנה בבית הספר לניסויי טיסה של חיל- האוויר האמריקאי (USAFTPS-U.S.A. Test Pilot School) כשנתבקשנו לבחור פרויקט סיום לשלב המערכות. “אבלואציה של מערכת מכ”ם המסתכלת קדימה יחד עם מצלמות אוויריות ומערכת ניווט אינרציאלית” נראה לי הולם את כישורי המוגבלים. למען האמת חיפשתי פרויקט גמר שיש בו מינימום עבודה על הקרקע ומקסימום עבודה באוויר. רקע קל בביצועי מערכות ניווט היה לי מהארץ, השטח של ביצועי צילום אווירי לא היה לגמרי זר לי, ועל מכ”ם מסתכל קדימה (FLR-Forward Looking Radar) שמעתי משהו. “מתאים לי”, אמרתי ונרשמתי.כבר נפוליון אמר שמזל חשוב יותר משכל, וניסוי זה הצטרף לאוסף הדוגמאות האישי שלי להוכחת טיעון זה.
באחד מטיוליי, סיוריי הכיתה לבסיס חיל האוויר בנליס, נבאדה, ישבתי ביום ד’ אחה”צ במועדון הקצינים, סרבל הטיסה פתוח באופן שמאפשר לשער חזי הגברי לשאוף אוויר בארים (אז הוא עוד היה שחור), קצף בירת הבאדוויזר הצוננת עיטר את שפמי, כשקבוצה של שמונה יפיפיות מהממות נכנסה לבאר. רעי האמריקאים, במין מעטה סודיות, הודיעו לנו, ה”זרים” שבכתה (ברזיל, ספרד, איטליה, וקנדה) שאסור להחמיץ את מועדון הקצינים בבסיס בימי ד’ אחה”צ. “כנראה שליפיופות אלו הייתה כוונתם”, הרהרתי. עוד אני מזין עיני בתמיהה, פצחו הללו בריקוד סוער לקול התזמורת. לגמתי מהבירה לצינון הטמפרטורות העולות. עוד לשוני מלקלקת את שפתי קפצו היפיפיות על השולחנות העגולים שבחדר ולצלילי המוסיקה הפרועה החלו מתערטלות. כשאחת הרקדניות שחוללה על שולחני תוך שהיא גורמת לבירה לגעוש ולקצוף, הסירה את חזייתה והנחיתה אותה על צווארי כצעיף המעטר את צוואריי גיבורי הטיס של ימים עברו, המחשבה הראשונה שעלתה במוחי הנבוב הייתה “שאף אחד לא יאמין לי כשאחזור לארץ ואספר”.
לאחר טיסת ההיכרות עם מערכת הניסוי עברה במוחי מחשבה דומה. מי יאמין שטסתי עם פנטום מתחת למפל מים, או ליתר דיוק בין זרם המים ודופן ההר. שיערתי מה יהיו התגובות לסיפור החשפניות כמו גם לסיפור הטיסה. בניגוד למופע החמוקיים הרי שכאן ניתנו לי מיקצים חוזרים, ובניגוד למועדון הקצינים בנליס, הרי שיכולתי לקחת מצלמת סרט ולתעד את קורות טיסת הבלהות. נכון שבאותה תקופה פרימיטיבית עדיין לא נפוצו מצלמות הווידיאו אבל גם מצלמת סרט ביתית 8 מ”מ יכולה לשמש תיעוד מתאים.
כמובן, הקדמתי את המוקדם למאוחר. מאחר ואין בצי המטוסים (סד”כ בעגה הנפוצה) של ביה”ס מטוסי RF (פנטומי צילום) הרי, כמו עוד מספר פרויקטים אחרים, היה צורך לבצע את הניסוי על מטוס “אורח”. כדאי לציין שחלק מהפרויקטים בוצעו מחוץ לבסיס ומשתתפיהם נסעו לטיולים בחוצות אחותנו הגדולה.
“מנדב” המטוס לניסוי שלי היה ה”משמר הלאומי של רינו, נבאדה” (National Guard) לי זו הייתה הפעם הראשונה להיתקל בחיות מוזרות אלו. הכנתי תוכנית ניסוי שאושרה ע”י המדריך המתאים, עוד לפני שהגיע הצוות עם המטוס. בשל הריחוק הגיאוגרפי לא שוחחתי עם הצוות לפני כן (בכוונה אני מציין צוות משום שהמטוס הגיע עם טייס ומפעיל מערכות (כך נקרא הנווט בלע”ז – WSO), וזה האחרון ישב בבסיס שבוע תמים, קרא ספרים ותכנן את חופשתו ולא טס גם פעם אחת במהלך השבוע). התוכנית פרשה 8 גיחות ניסוי על 5 ימים (גיחה לכל אחת ממעורטלות נליס…).
ביום שני בתשע בבוקר קיבלתי את פני הצוות בחדר התדריכים (אחד מהרבים בביה”ס). כשעה אחרי כן גיליתי לתדהמתי שהמצלמה מהמטוס פורקה ובמקומה הכניסו את המזוודות של שני אנשי הצוות. איך עושים אבלואציה למצלמה שאיננה. בעשר כבר היינו, הטייס מרינו ועבדכם האמן, בטיסה לבסיס האם רינו להרכיב מצלמה, רק אחרי שהתחייבתי, כמובן, לשוב עד שעה אחת בצהריים לשיעור הראשון (שום סיבה בעולם לא משחררת משיעורי האקדמיה, למעט אם אתה מחוץ לבסיס…). נחתנו. בזמן שהרכיבו את המצלמה הספקתי לשתות “בירת שורשים” (Root-BEER), ולהרוויח כדולר וחצי מה”סלוט משין” שניצבה ליד המכונה (כך זה ברינו, ליד כל מכונת שתייה או כריכים מונחת מכונת הימורים…).
חזרנו בזמן. טיסה יעילה להפליא. למדתי להכיר את טייסי המהולל, סוכן ביטוח ברינו, מפקד הטייסת, סא”ל מיל’, שלא היה מימיו בח”א וכל מסלול הכשרתו היה במשמר האזרחי. טס על הכיפאק, לא מפחד מהחוקים (רגוליישנס) כמו אנשי ח”א, עמיתיי לקורס, ונהנה מכל רגע טיסה.
“עזוב את תוכנית הניסוי”, אמר בתום הטיסה, “תן לי להדגים לך את מוד מניעת התנגשות בקרקע של המכ”ם המביט קדימה ואת מוד עקיבת הקרקע, בשתי טיסות, אם יהיה צורך, ורק אחרי זה תתכנן מה אתה עושה בניסוי”. “לא יעבור אצל ההנהלה”, ניסיתי להוציא רוח ממפרשיו, “בעיקר שהתוכנית כבר אושרה”, המשכתי. “תוכנית זו תוכנית”, אמר סוכן הביטוח מפקד הטייסת, “וטיסה זו טיסה”. “מוצא חן בעיני” מלמלתי.
יום ג’ בשבע בבוקר התייצבנו לתדריך. לא אלאה אתכם בפרטים, אבל בראייה היסטורית, כשאני מנסה לסכם כעשרים וחמש שנות ניסויי טיסה (המספר המדויק ייקבע בשנים הבאות…), ולציין את עשר הטיסות החרוטות ביותר במוחי, הרי שטיסה זו, למרות שלא לוותה בתקלות מסמרות שיער, לא נחתנו במדבר על אגם מיובש, גם לא שיגרנו טיל אוויר אוויר שרדף אחרינו אחרי השיגור, גם לא נכנסנו בטעות 50 מייל למדינה עוינת, גם לא טסתי עם טייסת בלונדינית שבחדר ההלבשה (חדר צב”ה בעגה המקומית) החליפה את הסרבל בחצאית וחולצה כשאני עומד לידה ומחליף בגדים במקביל, חרוטה במוחי כאחת המובילות. שילוב של טיסה במסלולי אזמי”ם, בסיירה נבאדה, באזור היוסימיטי, מעל הר וויטני שהוא הגבוה ביותר בארה”ב הקולוניאלית (קרי, ללא אלסקה והוואי…) עם ביצועי פנטום, עם מערכות אלקטרוניות מרתקות וכו’. אבל שוב קופץ המאוחר למוקדם (“מה הוא קופץ?!”, זעק אריק איינשטיין לאורי זוהר…).
המראה שגרתית למדי. הבחור שומר על המטוס ואפילו לא מצית מבערים (“המראה ביבש מלא” בעגה המתאימה), “אין צורך כשהמסלול כל כך ארוך”, הוא מבאר, ואנחנו על גבול המדבר בין “עמק המוות”, והרי הסיירה נבאדה. “תתכונן!”, מודיע הטייס ומגלגל שמאלה ואני מוצא את שנינו בתוך נקיק חבוי במעלה ההרים. הנמכנו בנקיק. הנקיק הולך וצר, והטייס מפנה את תשומת לבי לתמונת המכ”ם. “תודה שהזכרת”, אני לוחש, תשומת לבי נתונה כולה להרים הסוגרים עלינו משני העברים. “תזהר”, אני מפנה את תשומת לב איש הביטוח למדרגה איומה בנקיק אותה אני מצליח לזהות מעל כתפו השמאלית של הטייס. “קיבלתי”, משיב ומגלגל חדות ימינה לתוך נקיקון שנשפך לוואדי בו טסנו. מתיישרים בגובה 50 רגל מעל הקרקע, כלומר מעל לבסיס הנקיק. אני מצליח להעיף מבט חטוף במכ”ם. בתוך ה-V הגדול שעל המסך שמסמן את האזור הנקי לטיסה מופיעים כתמים משני הצדדים. “ג’רי!”, אני מצפצף, “לפי המכ”ם הנחל סוגר עלינו”. “יפה מיסטר אינג’ינר ישראלי”, עונה המתנדב הלאומי, ומגלגל ימינה בלי לפנות עם המטוס. “זה בשביל שהכנפיים לא ישפשפו את הנקיקים בצד”, מסביר כשאני מאמץ את כתף ימין הנושאת את כל כובד משקלי. לא שיערתי שפנטום יודע לטוס מגולגל בלי לפנות. חיוך האושר ניכר בכל מילה במלמולו. “צר מידי”, קובע, מיישר כנפיים ומושך כלפי מעלה. הר מושלג מתגלה משמאלנו. לפני שהדופק חוזר למצב “נורמל”, מודיע לי שזה הזמן להדגמת עקיבת פני הקרקע. הוא דוחף. ההר מתקרב אלינו כדי מאה רגל. מהירות חמש מאות וחמישים קשר (אמיתי, מסומן, אקוויוולנטי, או קרקעי, כולם אותו הדבר בשלב זה של הטיסה) ואנחנו מלחכים את פסגת ההר. עוד לא המציאו את רכבת ההרים שאנחנו עושים (ותאמינו לעבדכם שבנושא רכבות הרים מטורפות ביבשת הצפונית של אמריקה הוא עשה סקר רציני ….). “שים לב”, אומר לי מפקד הטייסת מרינו, “השאיפה היא לא להיות יותר ממאה רגל מעל פני הקרקע כי אז מכמ”י האויב האדום לא יגלו אותנו ונוכל לצלם את היעדים…”. “אבל לא מצלמים מגובה כזה”, ניסיתי להרוויח עוד איזה 200 רגל בגובה כשאני דואג שיהיה מי שירוץ לספר לחברה על הטיסה. “קישקוש”, (בתרגום מילולי הייתי צריך לכתוב – חרא של שוורים, בולשיט…) הוא צוחק, מושך בפתאומיות לגובה 3,000 רגל מעפ”ש (שזה כ-13,000 רגל גובה לחץ – QNH) ואומר: ” עכשיו מצלמים, 5 שניות והופ”. אלוהים יודע מאיפה בא לו הנקיק הבלתי נראה הזה אבל אנחנו באיזה נחל צר ובעל מצוקים תלולים בצידיו. “חזרנו להתחבא לבני זונות”, הוא מסביר. בניגוד לוואדי הקודם עכשיו אנחנו במורד הזרימה. קצת פחות מפחיד, אבל גורם לי להכניס לפעולה את שתי ידי שתומכות בחופה שמעלי שלא אדבק אליה בטעות. “אני רואה שכבודו לא חיזק את הרצועות כנדרש”, מגלה לי המילואימניק שלא רק שהוא מטיס את המטוס בתוך הקניון ההולך וצר, מביט במכ”ם ומחליף מודים כנדרש (ממוד עקיבת קרקע חזרנו למוד מניעת התנגשות בקרקע…) , הוא גם מציץ במראות לראות מה המושב האחורי שלו עושה.
“את היוסימיטי תצטרך לראות מלמעלה”, הוא מסביר את פשר המשיכה הפתאומית, “שמורת טבע לאומית, אסור לטוס שם, חבל”. אני נאנח לאות הזדהות והוא מוסיף “היינו יכולים לנסות לעבור בין החבל של מטפסי ההרים לקיר בצוק שם”, והוא מצביע אל הסלע המתמר במרכז היוסימיטי (“הדום”, כמדומני), ומגלגל מעליו. כשלושים דקות יותר מאוחר יצאנו משרשרת ההרים. “לא מלאתי כלום בכרטיסים שהכנתי”, אני מגלה לו במבוכה. “בגלל זה אמרתי לך שתעזוב את תוכנית הניסוי שלך עד שתראה איך זה באמת”, חוגג עלי טייסי.
למען האמת, קוראי הנאמנים ופעורי הפה (אני מקווה), הייתי יכול להמשיך ולשחזר לכם בפרוט את כל שאר הטיסה, אבל אני מקווה שהבנתם. לטיסה השנייה כבר לקחתי את מצלמת הסרט הפרטית שלי. כל גליל צילום הוא 4 דקות. צילמתי כ-10 גלילים (+4 בטריות), שנתנו לי סרט של כחמש דקות. צילמתי את הרלסים בתא הטיס, את תחתית המושב, את מערכת ההפלטה של הטייס שמלפני, ופה ושם גם קצת הרים מושלגים, נקיקים שסוגרים עלינו, מפלי מים מעלינו מצידנו מלפנינו ומאחורינו (הוא העומד, אחת שתיים שלוש…).
בטיסה השלישית הצלחתי להפעיל את המכ”ם לזמן מצטבר של כחמש דקות . על הגיחה הרביעית (גיחה שנייה ביום הניסוי השני) וויתרתי באצילות ראויה לציון לעמיתי הישראלי הנוסף בקורס. הייתי מוכרח עוד מישהו שיספר על הטיסה המופלאה הזו ויאמת את סיפורי ההזוי כשנחזור בארץ…
ביום ו’ בשעה 12:30, חצי שעה לפני השלב האקדמי בכיתות סיימתי בהצלחה את גיחה מס’ 8. גם צילמנו גם בדקנו דיוקי ניווט אבל הכול זניח לעומת ניסויי עוקב הקרקע ומונע ההתנגשות מכמ”י. בפרזנטציה של הניסוי חרגתי קצת מהמקובל (דבר בל ייעשה אצל אחיינו האמריקאים, בעיקר אצל אנשי חא”א), והצגתי קטעים מהסרטים שצילמתי (חתיכת אופרציה בתקופת הפרה-ווידיאו). גם עמיתיי בכיתה היו מופתעים בעיקר משום שמדי פעם תפסתי ב”פריים” את מד המהירות האמיתית במטוס (תמיד זה היה במקרה (פוקס) כתוצאה מג’י בלתי מתוכנן, מפנייה פתאומית וכד’, אבל כולם חשבו שאני צוחק כשציינתי את זה). למעט העניבה שנשלפה פעמיים מהמכנסיים והורידה לי את הציון ב”הופעה” (Showmanship, נדמה לי), זכיתי בציון בסדר, כנאמר “הרצחת וגם ירשת?!”.
