“…וכאן, במרכז התעשייה האווירית הברזילאית בסן ג’וזה דוס-קמפוס בברזיל מתחילה ההמראה ההיסטורית של י.ט. “. חיוכיי הסובבים עודדוני להמשיך. “המנוע נפתח. מאות כוחות סוס נכנסו לפעולה. המטוס מתחיל להאיץ, לאט, לאט, ויותר מהר. שילוב מנצח של טיס ברזילאי עם מהנדס ישראלי, החומר הנכון (נשמע גם כמו הצוות הנכון כי השתמשתי בביטוי “The Right Stuff”), והנה הוא כבר במהירות הרוטאציה! אבל לא! הוא עדיין לא מושך, אולי הוא מכין הפתעה, והוא מאיץ, והוא מאיץ, ולמה האידיוט לא מושך?! והוא ….”, המטוס קרס אל האדמה וכשתי שניות אחר כך היגיע אלינו רעש הפיצוץ האדיר….
יותר מדי שעות של צפייה בתוכנית הטלוויזיה “הבלתי ייאמן” (“Incredible!!!”) או סתם רצון להתלוצץ אודות אחינו האמריקאים שכל דבר סודי מופיע אצלם מיד בתקשורת, או אולי לשעשע את עמיתיי על שניאותו להמתין איתי עד שידידי, הישראלי הנוסף בכתה, ימריא, התחלתי לשדר לקהל הצופים הזעיר שהקיפני במהלך הטיול השנתי המכונה Field-Trip, בביה”ס לניסויי טיסה של חיל-האוויר האמריקאי באדוארדס.
הסיור נחשב לאחת מפסגות הקורס בן השנה. באחד הסיורים הקודמים אפילו זכו להגיע לישראל, אבל זה שייך לספור אחר. בהיסטוריית הטיולים הספיקו לבקר בדנמרק ובשבדיה, באיטליה, ועוד ועוד. המסע משלב ביקורים בתעשיות תעופתיות רציניות שהן חלק מהצרכנים העיקריים של בוגרי הקורס וביקורים במרכזים לניסויי טיסה ברחבי העולם, צבאיים ואזרחיים. גם בכיתתנו, מחזור B80 רבתה ההתרגשות לקראת האירוע. בדרך כלל היו הזרים בכיתה (לא יותר משליש, כולל הקנדיים) לוחצים שהטיול יהיה לארצם, למרות שרבים מבני הכיתה האמריקאים היו מסתפקים בסיור של שבועיים במרחבי האימפריה שלהם (שם נמצאים מקומות התעסוקה המועדפים לרובם…).
אחת האטרקציות שתוכננו לשלב הראשון של טיולנו היה ביקור בפָקְס ריבר (פָטָקסנט ריבר), ביה”ס לניסויי טיסה של הצי האמריקאי במרילנד. למעשה זה היה אמור להיות ביקור גומלין ונקמה על ביקורם אצלנו חודש לפני כן. ביקורם אצלנו, מעבר לצד המקצועי, כמובן, נסתיים בפוגרום במועדון הקצינים של הבסיס כאשר טייסי הנייבי הדגימו לעמיתיהם ה”חנונים” איך מתרגלים נחיתות על נושאת מטוסים. שולחן עץ ארוך בסגנון ויקטוריאני, מאלה המשמשים לארוחות החגיגיות במועדון, נמרח בשכבה עבה של מרגרינה והוצב בפאתי בריכת השחייה במועדון. השולחן שימש כנושאת המטוסים והחברים, ולפעמים גם החברות, כתלות בכמות הטאקילות שהערו בחורי הצי אל קירבם, הושלכו על השולחן והחליקו לבריכה.
ההדגמה עלתה לנו בראש פתוח שדמו הניגר גרם לזיהום הבריכה ולהפסקת התמרון (“סוף תרגיל! אמת! אמת! אמת!”) (בתקופה ההיא עוד לא המציאו את האיידס ולכן הפאניקה לא השתוללה…). הדובדבן בקצפת הופיע לאחר מכן בדמותו של “מנהיג כיתת הצי” (“Class Leader” , תפקיד המוצמד לזקן השבט בדר”כ והוא בעל הניסיון הטיסתי הרב בכיתה) רכוב על סוס שנגנב מאורוות הבסיס והוא לבוש בבגדי אדם וחווה (לדאבוני רק בבגדי אדם…). (באורוות הבסיס היו כ-100 סוסים ששעשעו את בוקרי הבסיס והם מככבים בספרות התעופתית על אדוארדס, לרבות התאונה של צ’אק ייגר לפני שבירת המחסום…).
כשבועיים לפני המסע בוטל ביקורנו אצלם בשל תאונה בין שני מסוקים של ביה”ס של הנייבי. שני מדריכים ושני חניכים הצטרפו לשדות הנחיתה הנצחיים.
וכך מצאנו עצמנו בבסיס חא”א אֶגְלִין בפלורידה ממירים את ה-KC-135 של ביה”ס ששימש ככיתת לימוד מוטסת בזכות שולחנות העבודה המותקנים בו ועליהם מחוונים וברשים המחוברים לכל מיני פרמטרי מטוס (כוחות ותזוזות הסטיק והדוושות, תנועות ההגאים, נתוני טיסה ועוד) ב-KC “בִיון” בעל חלונות עגולים שהטיסה בו לברזיל נוחה יותר.
שעה טיסה מריו דה ג’נרו, בסן ג’וזה דוס קמפוס, מרכז האווירייה הברזילאית, ומרכז ניסויי טיסה שלהם (וגם המרכז לרכב מונע בדלק מקנה סוכר שהיה אז בבחינה….). זכינו לקבלת פנים חמה, לחה ודביקה שהצליחה להמיס אפילו את האמריקאים קרי הרגש.
במסגרת חמימותם ונדיבותם הציעו לנו הברזילאים את כל אינונטר המטוסים שלהם לטיסות המחשה והדגמה. הבכירים במשלחתנו, כלומר מפקד ביה”ס, הטייס הראשי, המדריך הראשי והצ’יף של הלימודים האקדמאים זכו לטוס על הטוקאנו שנקרא אז YT משהו, והשאר התחלקו בשאר. מטוסי קרב, מטוסי מנהלים, ומטוסי אימון. ששה מתוך שבעת המהנדסים בכיתה זכו לטוס ב-T-25. מטוס אימון, “אחד ליד השני” (Side By Side), שנראה משהו בין הרווארד למוסטאנג עם חופה נוסעת, פסיעה משתנה וגלגלים מתקפלים. מטוס בובה. ארבעה מתוך ששת המהנדסים היו בעלי רישיונות טייס פרטיים ועוד אחד, גיבורנו י.ט. היה בעל רישיון דואה. כישוריו ככזה אינם מוטלים בספק ולראייה, פעם בטאצ’אפי, קליפורניה, אפילו הפקדתי בידיו את זוגתי כשאני והעולל בן השנה ומחצה ממתינים על הקרקע…(זו הייתה שנת נישואנו השלישית בלבד, שלא תחשדו בכשרים, חלילה…).
הטייס הברזילאי שהיה איתנו בכיתה באדוארדס, טיפוס ססגוני ומקסים בפני עצמו, לקח עליו את שתי הטיסות הראשונות ולאחר מכן העביר את השרביט לטייס ניסוי ותיק, בוגר ביה”ס לניסויי טיסה בצרפת (זה ביה”ס שרק טייס ישראלי אחד סיים אותו בהיסטוריית נס”ט בארצנו…).
טסתי שני. בשל אי שייכותה לנושא, תרומתה האפסית להתקדמות הסיפור, והחשש פן אחטא ביוהרה ובניקור עיניים, אדלג על טיסתי, לא לפני שאציין שידידי הברזילאי ישב כשידיו על עורפו במשך כל הטיסה החל מהנעה, ותרגלנו נחיתות אונס עם נגיעה בשדה ירוק בין ההרים כשרק סנטימטרים ספורים הפרידו בין פרה ששוטטה לתומה ובין הפיכתה לפרוסות סטייק חתוכות דק דק. כשניסינו לקפל את כן הנסע לאחר ההליכה סביב נתקלנו בהתנגדות עזה מצד העשבים שהתיישבו על הגלגל ונאלצנו לבנות פעמיים מינוס 2 ג’י באופן די אגרסיבי עד שקיבלנו את נוריות הנעילה.
הגיע תורו של י.ט. ידידנו לטוס עם הברזילאי השני. למרות ארוחת הצהריים שמשמשה ובאה, שכנעתי את עמיתיי להמתין להמראתו. “הוא בן יחיד ואני אהיה זה שצריך לדווח לאימא שלו אם, חלילה, יקרה לו משהו”, ניגנתי על ייסורי המצפון באמצעות ההומור המקברי שלא הצחיק את האמריקאים.
תיאור ההמראה שנקטעה באיבה, או למעשה, נמשכה עד ש-2,700 הסיבובים לדקה חפרו בור במסלול, כנף שמאל חרשה לאורכו, ובזמן שהמטוס ניתר באוויר (השפעה משנית של פרופ’ שפוגע בקרקע) ירדו הגלגלים והמטוס נפל עליהם בשלום, תוך שהוא ממשיך להסיע עם שלושה להבים כפופים כבר מופיע בתחילת הכתבה, ולכן אפנה ישירות לפרק של ועדת החקירה ותיאור האירוע מנקודת מבטו של המטוס.
אציין רק שהקטעים המפורטים בהמשך הם חלקים מתוך דוח ועדת חקירה פרטית בהחלט שנשלח למפקד המרכז לניסויי טיסה בישראל ממלון “ריו פאלאס”, הממוקם בפינת חוף קופקבאנה וחוף איפנימה בריו דה ג’נרו. הדוח נכתב בסיוען של שלוש ברזיליות עטויות חוטיני שהדגימו כיצד ניתן לעוף בלי כנפיים, ולכן, כל הערה, ביקורת, הכחשה או אי דיוקים מינוריים, כפי שפורטו בדוח עצמו הם תוצאה של ה”קייפאריניה”, ה”קשאסה”, או שאר רעלים אלכוהוליים שזרמו בדמו הים-תיכוני של כותב דוח ועדת היחיד.
ובכן. הטייס הברזילאי לא דיבר וגם לא הבין מילה באנגלית (אני מקווה שצרפתית הוא ידע כבוגר בי”ס שם). עובדה משמעותית זו לא הובאה לידיעת אף אחד מהמעורבים. יתרה מזאת, לאור התנהגותו של “ידידנו הברזילאי”, בן כיתתנו, בגיחות הראשונות, כשהוא ישב וידיו שלובות על עורפו, הבין הברזילאי “הצרפתי ” שכנראה שיש לו עסק עם טייסים ולא עם אנשים רציניים.
לכן. במהלך ריצת ההמראה, כשמהירות המטוס האיצה והאיצה ועברה את מהירות הרוטאציה הנורמאלית (הערכה של כ-30 קשר יותר פלוס מינוס..) סימן באמצעות כפות ידיו המופנות מעלה, תנועות של קיפול אצבעות הידיים עם הרמה קלה של הכפות. י.ט. , איש דאונים עתיר ניסיון, שגובה המטוס כשהוא ניצב על גלגליו כבר נראה לו גבוה מדי ביחס לדאון שבו אתה משייף עם עכוזך את המסלול, הבין את תנועת הידיים כ-“קפל גלגלים!”.
ו-או-אז, גלגל האף התקפל ראשון. כתוצאה מכך השפיל המטוס בצניעות את חרטומו הנישא (להזכיר למי ששכח, בזמן ריצת ההמראה וריצת הנחיתה, מתבצעים חישובי המומנטים סביב נקודת המגע של הגלגלים ולא סביב המרכז האווירודינמי כנהוג…), והפרופלור פגש באימא אדמה. תנועת הפרופ’ ימינה (עם כיוון השעון בתקופה שלפני השעונים הדיגיטליים) גלגלה את המטוס שמאלה (ניוטון בפעולה) ובמקביל משך הטייס הברזילאי את הסטיק. המטוס התרומם קלות. בעודו באוויר, חש המטוס בהקלת המשקל על גלגליו והחל מכניסם פנימה למצבם המקופל. אבל לא! טייס הניסוי הברזילאי, תוך גילוי תושייה ועוז רוח ראויים לציון, זינק על ידידנו י.ט. ובתנוחה שכל ניסיון לתארה יעבירני מיד לפורום פורנוגרפיה, שלח ידו לידית הגלגלים הממוקמת מקדימה בצד שמאל של מושב שמאל (המלצה מס’ 2 של הוח”ק קוראת להזיז את הידית למרכז בין שני הטייסים. המצב הקיים שרק כסא שמאל יכול לשלוט במתג כל כך חשוב הוא בלתי נסבל) .
עוד המטוס באוויר מגלגל שמאלה חזרו שלושת הגלגלים החוצה וננעלו במצבם הטבעי, אולם כוח הדחף (סחב) שהפיקו שלושה להבים כפופי קצה לא די היה בו להשאיר את המטוס באוויר והא הזדקר. הגיע זמנה של כנף שמאל לפגוש את אימא אדמה, ובזכות המבנה המתכתי המוצק שנותן לה אלמנט של קפיציות, ניתר המטוס לאוויר בחוזקה והחל בגלגול ימינה. כשכנף ימין איימה לפגוש לראשונה את אימא אדמה ניצחה הגרוויטציה והמטוס חזר לקרקע בסדר מופתי, גלגל ימין גלגל שמאל, וגלגל האף. המצערת הועברה למצב סרק, והכוח שהצליח המנוע להעביר לפרופלור מכופף שלושת הלהבים הספיק להסעה איטית בלבד.
עיקר שכחתי. בהישמע הזפטה האיומה (הבום) במגדל נשמעה אזעקה קורעת אוזניים ושיירה של שלוש כבאיות עמוסות כבאים בבגדי ים ובתחתונים ושל אמבולנס יצאה אל המסלול בדהרה.
רק בשלב זה חזרה רוחו של המספר לאפו והוא נזכר לשלוף את מצלמת הקולנוע הביתית שלו (מצלמת סרט סופר 8) ולצלם את המטוס, מלווה בשלושת הכבאיות העליזות ובאמבולנס חוזר אחר כבוד לליין. ידידנו י.ט. צולם בקלוז-אפ יוצא מהמטוס ובודק נזקים, אבל זה כבר עניין לפסיכולוגים של ירפ”א.
כל החבורה, עמיתינו מאדוארדס ומארחינו הברזילאים כבר הסבו לארוחת צהריים כשמצעד כבוד השתרך בין שולחנות עמוסי בשר ומקושטים בפירות טרופיים. בראש הוביל טייס ברזילאי שאינו דובר אנגלית, אחריו דידה מדריך הדאייה המדופלם, ואחריו עבדכם שאחז בעורפו של הנ”ל באמצעות אגודלו רב העוצמה ואמתו מנגד שמא ישא רגליו ויברח, ונעלו את המצעד ארבעה מהנדסים אומללים. השיירה הגיע מול שולחן המכובדים, מפקד המרכז הברזילאי ולידו מפקד ביה”ס באדוארדס. 500 גרם של סטייק רייר נוטף דם וטבול בשום על מצע אננס הופרעו בדרכם לשפתיהם הבשרניות זבות הריר.
That All Folks!!!” מופיעה הכותרת בסוף הסרטים המצויירים, וכאן כתבנו בסן ג’וזה דוס קמפוס מחזירכם למציאות.
י.ט. סיים את ביה”ס כחניך מצטיין, למרות ועל אף האירוע, וקיבל כפרס עבודת נגרות מדהימה של ידית הורדת גלגלים עשויה עץ המוצבת על שולחנו עד עצם היום הזה.
חודש אחר הביקור בברזיל איבדנו שניים מבני כיתתנו, מהנדסת ניסוי (הבחורה היחידה בכתתנו) וטייס קנדי ועוד מדריך בתאונה, אבל זה כבר סיפור אחר.
והמסר של הפוליטרוק: “גם גובה הוא עניין יחסי…”.
הסיפור התפרסם לראשונה בפורום “תעופה קלה” בתפוז. תודתנו ליזהר נוי על האישור לפרסמו באתר “מרקיע שחקים”.
לייבסיטי – בניית אתרים
