מאמר זה פורסם במקור באתר צה”ל בדצמבר 2009. מדובר ביסעור הראשון שהגיע לחיל האויר, יסעור 31. תודתנו לחטיבת דו”צ על אישורם לפירסום המאמר באתר.
צוותי מסוק מצטיידים במצנח לשעת חירום אך צניחה מכלי טיס כזה תועדה רק פעם אחת בהיסטוריה הצה”לית. כנגד כל הסיכויים הצליחו בני בן-דרור וחברו לצוות יעקב לימור, לצנוח בשלום מה”יסעור” שהתפוצץבמלחמת יום הכיפורים. ובמקרה של בני הברק היכה פעמיים
“צניחת מילוט ממסוק היא כל כך נדירה, שאפשר לספור מקרים מתועדים כאלה בעולם על יד אחת, ובארץ נרשם רק מקרה אחד בודד”, מסביר יעקב קופר, ממקימי יחידת “שלדג” והיחידה המוטסת ללוחמה אלקטרונית של חיל האוויר.
ראשית, כשיטת עבודה לא עולים על מסוק עם מצנח. הוא מסורבל – הן על המסוק, הצפוף ממילא, והן לאחר שיורדים ממנו; הוא כמעט תמיד לא מועיל כך או כך – היות וגובה הטיסה במסוק נמוך מכדי להספיק לפתוח אותו בזמן סביר; ועלייך לעבור קורס צניחה כדי לדעת כיצד להשתמש בו.
התרסקות מסוק לפיכך היא דבר קטלני, שלא לדבר על פגיעה ישירה במסוק, שלא משאירה בדרך-כלל סיכוי לאנשיו. אולם, באותו מקרה מיוחד ובודד בתולדות צה”ל אליו מתייחס קופר, הצליחו שני חיילים להינצל. איך? לא כל כך ברור.
עולים על היסעור
“השתחררתי באוגוסט 73′”, מספר בני בן-דרור, היום בן 58 ומתגורר ברמת-השרון, “ובשבת בבוקר בחודש אוקטובר קיבלתי טלפון: ‘הולכת להיות מלחמה, תבואו’. אני וחבר’ה אחרים מהיחידה הגענו לתל-נוף. הבסיס היה שוקק, גייסו את כל המילואים שלנו וחילקו אותנו מיד לצוותים”. גם שני אחיו של בני, חיילים בצנחנים, נקראו למלחמה. הדאגה הגדולה בבית הייתה להם. הוא נחשב ג’ובניק. כזה שלא נמצא באמת בסיכון.
במשך חמישה ימים – מפתיחת המלחמה בשבת ועד ליום חמישי – הוטס בני בגזרה הצפונית, על מסוק התובלה סופר-פרלון (“צרעה”), במטרה לשבש שיגורי אויב לעבר מטוסי הקרב שלנו. בחמישי בלילה נקרא הצוות – ארבעה מפעילים, טכנאי וקצין – בחזרה לתל-נוף, שם שובצו אנשיו מחדש ונשלחו לגזרה הדרומית – היא סיני.
“אחרי חמישה ימים שהיינו ביחד וכבר התגבשנו כולנו, בא אלי אחד מאנשי הצוות, ואמר לי שאני ויעקב לימור, שהיה החבר הכי טוב שלי בצוות, לא משובצים איתו, ושהוא עולה על יסעור. אבל הוא אמר שינסה לסדר משהו. אחרי שעה הוא הצליח להכניס את לימור לצוות של היסעור, ואחרי זה, הוא אמר לי שגם אותי הצליחו להכניס”. הצוות המקורי נשאר ביחד, מלבד שינוי אחד – בני תפקד תמיד כמפעיל מספר 1, זה שעומד הכי קרוב לדלת. “זה בגלל שלא היה לי פחד מטיסות ואהבתי להסתכל למטה מבעד לדלת”, הוא מסביר. לימור חברו הוצב תמיד כמפעיל מספר 3. אולם, באותה טיסה, ב-12 באוקטובר, שהייתה הטיסה הראשונה על היסעור, והטיסה הראשונה מעל שמי סיני, הייתה גם הפעם הראשונה בה השניים החליפו ביניהם מקומות. בני הפך למספר 3 ולימור למספר 1.
“המסוק התפוצץ לחלקיקים”
“הייתה די הרגשה של שגרה, ולא היה עניין של פחד או חשש, כי ידענו שאנחנו לא טסים באמ”ט (אזור מוגן טילים, א”ב)”, משחזר בני. רוב האנשים נרדמו, אבל הוא עצמו, כך הוא מעיד, לא נרדם בטיסות בדרך כלל. מאוחר יותר הבין שאותה עירנות היא שהצילה את חייו.
“פתאום שמעתי בום גדול. לפני שהבנתי מה קורה, עשיתי איזושהי תנועה, נזרקתי לכיוון המכשירים, והרגשתי שאני מתגלגל החוצה, והמסוק מתפוצץ לחלקיקים”. בני מצא את עצמו בין רגע באוויר. “על החזה היה מצנח חזה שלא התייחסנו אליו יותר מדי ברצינות, ותמיד צחקנו שבטח אי-אפשר לצנוח איתו באמת” (בני מעולם לא עבר קורס צניחה), הוא משחזר. “עפתי מהמסוק, שהיה כבר מרוסק, והרגשתי שאני באוויר. הייתי עם עיניים עצומות, אבל בהכרה מלאה, ונזכרתי שאמרו לי שאם משהו כזה קורה, אז צריך לפתוח את המצנח, וזה מה שעשיתי. משכתי את הידית והמצנח מיד נפתח”.
השימוש במצנח נראה לו כל-כך בלתי סביר שאפילו לא טרח להדק את הרצועות לרגליו כשעלה לטיסה. בכל זאת, הצליח להדקן באוויר.
המסוק, למרבה המזל, התפוצץ בגובה רב: 7-8 אלף רגל. מספיק כדי לפתוח את המצנח ולהספיק לנחות. אבל בני הרגיש שהוא דווקא ממריא, ולא צונח. “אני רואה את החלקים של המסוק עפים ויורדים הרבה יותר מהר ממני, וחשבתי שאני עולה”. אחרי שהבין את המצב אליו נקלע, רצה לדעת – בעודו באוויר – אם מישהו אחר הצליח גם לצאת בחיים מהפיצוץ. “הבנתי שמשהו נורא קרה, ושקרה לי פה נס, ואז דבר ראשון, הסתכלתי למטה וראיתי עוד מצנח”, הוא נזכר.
מרגע זה ועד הנחיתה שני דברים העסיקו את מחשבתו: מי מאנשי הצוות נמצא מתחת לאותו מצנח והאם הם עומדים לנחות במצרים. הצניחה, הוא מספר, הרגישה כמו נצח. אך לבסוף הגיעה הנחיתה, שהייתה טובה – אחיו בצנחנים הסבירו לו פעם בבית איך צריך לנחות. “הבנתי שלא נחתנו באזור מצרי, ראיתי איפה הצנחן השני ורצתי לכיוונו”, הוא משחזר.
הוא חשב על אותם אנשי צוות שהבין כעת שנהרגו, אבל קיווה שחברו, לימור, הצליח לשרוד: “התקרבתי וראיתי שזה באמת לימור, שהחליף איתי לפני הטיסה מקומות”. משנה מקום, הסתבר, לא משנה מזל. “זה היה מרגש, התחבקנו, אבל הוא לא קם מהקרקע, כי נשברה לו הרגל. עליתי לגבעה כדי לסמן ליסעורים שהתחילו לחוג מעלינו, סימנתי להם עם המעיל ואז טייס אחד סימן לי שהוא רואה אותי”.
יחד עם בני ולימור על היסעור שאסף אותם, נלקחו גם גופות חבריהם שנספו. עצב גדול, הלם, אשמה על שנשאר בחיים, וגם תחושה מסוימת של הכרת תודה על כך – התערבבו אצל בני כולם יחדיו. את שקרה באוויר תיאר בפני מפקד בסיס תל-נוף, שתדרך אותו לספר בחוץ שהתאונה הייתה תוצאה של תקלה טכנית, כדי לא לעורר פאניקה. לא חלפו ולו שעות בודדות מההתרסקות, ובני כבר היה בבית. מעבר חד כל כך מהתופת בסיני לכורסה בסלון הבית שבסביון.
להורים לא סיפר דבר. אמר שהוא באפטר. הוא ידע שהם דואגים לשני אחיו (אחד השתתף בקרב בחווה הסינית) שבצנחנים ולא רצה להפחיד אותם עוד יותר. עד לשוך הקרבות הועבר בני לתפקיד עורפי, ורק אחרי המלחמה גילה להוריו מה התרחש באותו היום.
“לא יודעים מה קרה שם”
ועדת החקירה שבדקה את נסיבות התרסקות המסוק לא העלתה מסקנה ברורה, ועד היום לא בטוחים בחיל-האוויר מה גרם לאסון המצער. ההנחה היא שפגע במסוק טיל אוויר-אוויר או אולי טיל כתף, אך התשובה לשאלה מדוע המכשור לא גילה את השיגור נותרה בלתי פתורה.
“לא יודעים מה קרה שם. זו האמת”, אומר בגילוי לב יעקב קופר, שהיה אז סגן מפקד יחידת הל”א, וישב בוועדה שחקרה את המקרה. הוא גם היה בין הראשונים שהגיעו למקום ההתרסקות ופגש שם את שני הניצולים וגם את גופות שבעת ההרוגים. קופר חיפש בהריסות המסוק, יחד עם צוות מהנדסים, חור או סימנים אחרים שיעידו על פגיעה כלשהי בגוף המסוק. אך ניסיונותיהם העלו חרס, וסיבת ההתרסקות נותרה בגדר תעלומה עד היום.
צלילה חופשית
התאונה הקשה גבתה גם מחיר נפשי. השלכותיה המיידיות, באופן מתבקש, היו הפחד מטיסה. אבל, מה לעשות, בני נדרש לשוב למסוקים בשירות המילואים. ואפילו די מהר. “פחדתי, אבל אמרו לי ‘אתה חייב לטוס כדי להתגבר על הפחד’. לא אהבתי את זה. כל תזוזה של ההליקופטר חשבתי לעצמי, ‘היי, מה קורה לו'”.
ב-76′ הוא נקרא לכמה ימי מילואים, ועלה לטיסת אימון שגרתית על מסוק ה”האנפה”. למרות הפחד הטבעי, הוא ידע שמה שקרה לו שלוש שנים קודם לכן הוא נדיר שבנדירים וסביר שלא ייקלע עוד למצב דומה, והשתמש ברציונל הזה בכדי לנסות ולרכך את החרדה.
אבל אז חש תזוזה מוזרה בגוף המסוק והפעם זה לא היה הדמיון שלו ששיחק בו. “פתאום המסוק איבד שיווי משקל והסתבר שהלך הרוטור האחורי”, הוא משחזר. היינו שני אנשי צוות ועוד קצין. הרגשתי מה קורה, וניסתי לקפוץ ולצנוח, וברגע האחרון הקצין תפס אותי וצעק לעברי ‘בוא’נה, כנס פנימה'”. צניחת הימלטות כבר הצילה אותו בעבר, והאינסטינקט הראשוני עודד אותו לנסות זאת שוב רק שבמקרה הזה יכול היה הרוטור שהסתחרר לקרוע אותו לגזרים.
לבסוף הצליח הטייס להנחית את המסוק בשלום בנחיתת אונס. בני החליט כי יותר הוא לא יעלה על מסוק. וגם חבריו ליחידה, שכבר תייגו אותו כג’ינקס, ביש-מזל, היו נוחים מהחלטתו.
“פשוט עפתי”
במרוצת השנים שב לעלות על טיסות נוסעים. תחום הביטוח בו החל לעסוק הצריך אותו לשהות בחו”ל יותר ויותר, ועם הזמן שחלף, החל, אט אט, לחלוף גם הפחד המשתק שתפס אותו בכל פעם שעלה על מטוס. עד לשנים האחרונות ממש, הוא היה כמעט בלתי נגיש בזמן טיסה, אך לאחרונה הצליח לשחרר במידה מסוימת את כבלי הטראומה שנצרבה בו, ולתפקד כמעט כרגיל, גם באוויר.
סיפורו של בני כמעט ולא הונצח בהיסטוריה הצה”לית. הוא נותר עלום עבור אנשי היחידה שלו – בעבר ובהווה, ולא זוכה להתייחסות במורשת הצניחה (שום איזכור ב”גוגל’ לדוגמה). הרבה בגלל תוצאותיה הטראגיות של התרסקות מסוק היסעור, אבל גם מכיוון שבני לא שש לדבר על כך.
הכותב – רוצה לומר, אני – הוא בנו של גיבור הכתבה, ואפילו ככזה, עד לתקופה האחרונה לא שמעתי ממנו מעולם את הסיפור לפרטיו. היה זה רק בראיון שערך לאחרונה עם אנשי מוזיאון חיל האוויר, לטובת הנצחת סיפורו כחלק מפרויקט “אבירי הרוח” של החיל, בו נחשפתי לראשונה לתיאור המלא של אותה צלקת ישנה.
“זה אולי נראה סיפור הירואי”, הוא אמר שם, “אבל למעשה פשוט עפתי”.
