| המאמר נכתב בהתבסס על עבודת גמר של המחבר לתואר “מוסמך האוניברסיטה” בהדרכת פרופ’ אמנון סופר,אוניב’ חיפה,הפקולטה למדעי החברה,החוג לגיאוגרפיה ולימודי סביבה.המאמר פורסם במקור בחוברת קובץ מאמרים בהוצאת מכון האחים פישר למחקר אסטרטגי,אויר וחלל,פירסום מס’ 29,יוני 2006. תודתנו למכון פישר על אישורו לפירסום המאמר ב”מרקיע שחקים” רעיון השימוש בעוצמה אווירית כאמצעי אסטרטגי גובש לראשונה בשנות השלושים של המאה העשרים, בידי תיאורטיקנים אוויריים באירופה ובארה”ב. בכך שאפו האסטרטגים להשיג ניצחון במלחמה גם ללא הכרעה בשדה הקרב, תוך חיסול יכולתו של האויב או רצונו להמשיך במלחמה, כשבבסיס תכניותיהם פגיעה במרכזי הכובד של האויב. אולם, חרף ההסכמה בין האסטרטגים על התוצאות הדרושות, נוצרה ביניהם מחלוקת אודות איתורם של מרכזי הכובד ודרכיי הפגיעה בהם. פולמוס זה הוביל ליצירתן של אסטרטגיות שונות וביניהן: הפצצות השטח, הפצצות הלילה, הפצצות כלכליות מדויקות, הפצצות יעדי תחבורה, הפצצות מערכי ייצור ועוד. בראש האסטרטגים ניצבו דואה האיטלקי, טרנצ’רד הבריטי ומיצ’ל האמריקאי, אך למעשה במשך כל עשור שנות השלושים של המאה העשרים נותרו אסטרטגיות אלו בגדר תכניות בלבד והוצאתן לפועל התאפשרה רק במהלכה של מלחמתהעולם השנייה במשך המחצית הראשונה של שנות ה-40. מלחמת העולם השנייה שימשה שדה הניסויים הראשון להפצצות האסטרטגיות ולמעשה הרחב ביותר עד כה, כשארה”ב ובריטניה היו המוציאות היחידות לפועל של ההפצצות האסטרטגיות, בעוד שגרמניה, ברה”מ ויפן הסתפקו בהפצצות טקטיות. אך גם הפצצותיהן של בעלות הברית עברו תהפוכות משמעותיות. בראשית היתה זו בריטניה לבדה שנשאה בעול, אך עם הצטרפותה של ארה”ב למערכה הפכו ההפצצות לכבדות יותר ואף שחוו מספר נקודות שפל, הפכו ההפצצות, בשנת המלחמה האחרונה, לאמצעי המאסיבי ביותר שהפעילו בעלות הברית כנגד גרמניה הנאצית. בעלות הברית ניסו להפיק כמה שיותר לקחים מן ההפצצות וכעבור כמה שנים ניתנה להן ההזדמנות ליישם לקחים אלו, כשבחצי האי קוריאה נדרשה התערבותם של כוחות האו”ם כנגד הפלישה הקומוניסטית מצפון. אולם, משלב זה ואילך ובניגוד למלחמת העולם השנייה, התברר כי בפני ההפצצות האסטרטגיות ניצבת מכשלה משמעותית בדמות הגבלות מדיניות חמורות בכל הנוגע להיקפן, עוצמתן ויעדיהן של ההפצצות. מגבלות מסוג זה פעלו בקוריאה בראשית שנות החמישים ובווייטנאם בשני העשורים שלאחר מכן. מעורבותה של התקשורת במלחמה, האיום המהדהד של המאבק הגרעיני הבין-גושי ואופיים של העימותים כמוגבלים, מנעו הוצאה לפועל של הפצצות כפי ששאפו המפקדים הצבאיים והותירו את קביעת גבולות ההפצצה בידי הדרג המדיני (בניגוד למלחמת העולם השנייה). הפערים הגיאוגרפיים, התרבותיים והחומריים בין המדינות המופצצות לא אפשרו הסקת מסקנות אחידות ברורות, אולם מהן עלו כמה דברים: ראשית, הפצצת יעדי תחבורה התבררה כבלתי יעילה בכל המקרים? שנית, ההפצצות אמנם פגעו במוראל האוכלוסייה, אך מנגד הן חישלו את העמים המופצצים והפכו אותם לנחושים יותר להמשיך במלחמה? שלישית,ההפצצות התבררו כיעילות רק כשמילאו אחר עקרונות מלחמה בסיסיים – ריכוז מאמץ,רציפות ודיוק, בניגוד להפצצות שטח ספוראדיות. לאור מקרים אלו בא מחקר זה והעלה את שאלת העל: מהן סוגי המטרות האסטרטגיות,אשר לדעת התוקף הפצצתן מובילה לתוצאות המדיניות והצבאיות המר ביותר מטרתו של המחקר היא ליצור קובץ של יעדים שהופצצו, לחלקם לסוגים, ובתוך כך לבחון את מידת ההשפעה שהיתה להפצצת כל סוג מטרה. המחקר הגביל עצמו למלחמותיה של ישראל ומצא כי בשלושה עימותים ערכה ישראל שימוש בהפצצות אסטרטגיות – במלחמת ההתשה (במצרים), במלחמת יום הכיפורים (בסוריה) ובמלחמה המתמשכת כנגד ארגון החיזבאללה (בלבנון). סקירת מחקרים קודמים של מקרים אלו העלתה, כי סוגיית תוצאות ההפצצות האסטרטגיות במלחמות ישראל מעולם לא נחקרה לעומק באקדמיה, וכי לרוב התמקדו החוקרים בסוגיות קבלת ההחלטות ובביצועים הצבאיים, אך מעולם לא בהיבטים הגיאוגרפיים של ההפצצות. כתוצאה מכך העלה המחקר מספר שאלות משנה הנוגעות להפצצות במצרים, בסוריה ובלבנון, כשהראשונה שבהן עוסקת במלחמת ההתשה: כיצד השפיע המעבר, מהפצצת מתקנים באזורים פריפריאליים במצרים להפצצת מתקנים באזורי ליבה, על סיומה של מלחמת ההתשה. המחקר מצא כי הפצצות העומק במלחמת ההתשה נחלו הצלחה רבה וכי לגיאוגרפיה במקרה זה היתה חשיבות ראשונה במעלה. הפצצות העומק במצרים נולדו כתוצאה משאיפתה של ישראל להביא לסיומה של מלחמת ההתשה, על ידי כפיית הסכם הפסקת אש על הצד המצרי. מכיוון שלאורך תעלת סואץ לא היה ביכולתו של צה”ל להסב למצרים נזק משמעותי, החליטה ממשלת ישראל על שינוי אסטרטגיה ומעבר להפצצות עומק בלבה של מצרים.הפצצות העומק נערכו בקביעות במשך 6 שבועות ובמהלכן הופצץ מספר רב של בסיסי צבא בעורף המצרי ואף בפרברי קהיר. ההפצצות אמנם לא הסבו נזק צבאי מייד משמעותי לצבא המצרי, אך מיקומן בעורף המצרי אפשר לישראל להביא את הלחימה עד לביתם של האזרחים המצריים ומכאן גם הצלחתן של ההפצצות. הפגיעה בעומק המצרי חשפה בפני כל את שקריו של נאצר ואת חוסר יכולתו של הצבא המצרי להתמודד עם ישראל. ההפצצות יצרו איום על משטרו של נאצר שחש בכך ובלית ברירה פנה לברה”מ בבקשה (לראשונה בתולדות הסכסוך הישראלי-ערבי) כי תתערב באופן ישיר בעימות ותפרוס יחידות מצבאה על אדמת מצרים. היתה זו למעשה הודאה חד-משמעית בכישלונה של מצרים להתמודד עם ישראל לבדה. בסיומן של הפצצות העומק השיגה ישראל את אשר ביקשה – הסכם הפסקת אש הנכפה על המצרים מבלי שאלו השיגו דבר. שאלה נוספת היתה: כיצד השפיעה הפצצת התשתיות בסוריה, באוקטובר 1973, על כלכלתה,צבאה והנהגתה של סוריה, בהמשך המלחמה ובתקופה שלאחריה. במקרה זה מצא המחקר כי אף שההפצצות האסטרטגיות בסוריה היו ההפצצות הכבדות ביותר מבין כל מקרי המחקר, הרי שהן לא השכילו להשיג את מטרתן – הוצאתה של סוריה מן המלחמה. ההפצצות נולדו בימיה הראשונים של מלחמת יום הכיפורים בעת שנראה היה כי חזית הצפון עומדת בפני קריסה מוחלטת. כתוצאה מכך הוחלט על הפצצת מטרות כלכליות ומפקדות ברחביי סוריה כשבראש סדר העדיפויות היו מאגרי הנפט, בתי הזיקוק וקריית השלטון בדמשק. אולם, חרף ההפצצות הכבדות שגבו מן הסורים מחיר יקר באדם,בתשתית ובכסף, הוסיפה סוריה ללחום בישראל עד תום המלחמה ואף המשיכה במלחמת התשה עוד מספר חודשים. המחקר מצא כי אף שלסורים נגרם מחסור חריף בנפט, הרילרוב הוא לא בא לידי ביטוי בשדה הקרב (כתוצאה מהכנת מלאים בכמות מספקת). כמו כן, הפצצת תשתיות התחבורה התגלתה כבלתי יעילה וההפצצות היחידות שיצרו הישג מסוים היו הפגיעה בקריית השלטון בדמשק והריסת בתי הזיקוק. חוסר הצלחה זה של ההפצצות האסטרטגיות במלחמת יום הכיפורים, נוגד את עמדותיהם של חוקרים קודמים,הגורסים כי הצלחתן הרבה ביותר של הפצצות אסטרטגיות תיתכן במלחמה כוללת (כדוגמת מלחמת יום הכיפורים). לעומת זאת בנוגע להפצצות בלבנון בשנות התשעים היו המסקנות שונות. כאן שאל המחקר:כיצד השפיעו הפצצות התשתית בלבנון על העימות בין ישראל לחיזבאללה.הפצצות התשתית בלבנון היו המקרה הראשון בו נערך שימוש בהפצצות אסטרטגיות במלחמה כנגד ארגון טרור. תנאי המאבק שיצר חיזבאללה העמידו את ישראל בנחיתות שמנעה ממנה לממש יכולותיה בשדה הקרב. על כן, החליטה ישראל מספר פעמים על הפעלת אמצעי ההפצצות האסטרטגיות, מתוך הבנה ברורה שאלו ישמשו להשגת מטרות טקטיות בלבד. בכך ביקשה ישראל לפגוע לא בחיזבאללה – הנסתר לרוב מן העין – אלא בממשלות לבנון וסוריה המעניקות לארגון זה חסות ולגיטימיות. על כן בחרה ישראל לפגוע בתשתיות חיוניות לממשלת לבנון ולסוריה ובהן: תחנות כוח, תשתיות תחבורה ותחנות שידור. המחקר מצא כי כל עוד שאפה ישראל להשיג הישגים טקטיים, הרי שההפצצות השיגו את מטרתן,אולם מששאפה להגיע גם להישגים אסטרטגיים, הרי שנחלה כישלון. ההפצצות פגעו קשות בתשתית הלבנונית והניבו הישגים טקטיים בכך שיצרו לחץ על חיזבאללה לחדול מפעילותו כנגד ישראל באופן זמני. כתוצאה מכך, לאחר כל סדרת התגוששויות בחזית הצפון הפציצה ישראל תשתיות בלבנון ובכך השיגה שקט למספר חודשים. אולם, ההפצצות מעולם לא הניבו עבור ישראל הישג אסטרטגי, הן לא השכילו לפגוע בחיזבאללה ולא איימו על הלגיטימיות שלו בציבור הלבנוני. חקר מקרי הפצצות אסטרטגיות אלו אפשר יצירת קובץ מטרות הניתנות לחלוקה לסוגים.מכאן הסיק המחקר כי הפגיעה ביעדי התחבורה והתקשורת לא השיגה את מטרותיה,הפגיעה ביעדי האנרגיה התבררה כמניבת תוצאות טובות לטווח הארוך והקצר, והפגיעה ביעדי הנהגה התגלתה במועילה. אולם, מעל הכל עלו שני דברים: ראשית, חשיבות הפעולה הרציפה והממוקדת, ושנית, חשיבותה של הגיאוגרפיה בדמות קרבת המטרות המופצצות אל מרכזי האוכלוסייה ואל מוקדי השלטון. בכך צופה המחקר כי הגברת התודעה במדינת האויב להפצצות ולנזקיהן צפויה לחולל הד הגדול פי כמה מהישגיהן בפועל של ההפצצות. מחקר זה יצר מקור מידע מקיף אודות הפצצותיה האסטרטגיות של ישראל ובכך ייחודו. אולם, התפתחויות שאירעו בשנים האחרונות, יוצרות למעשה כללי משחק שונים לחלוטין מאלו שהיו מוכרים עד לפני כעשור. במסגרת המאבק העולמי בטרור, נדרשות ארה”ב ובנות ברית להילחם באויב בלתי מוכר ובלתי צפוי, המצוי לרוב בסביבה צפופת אוכלוסין ואשר אינו רואה גבול לפעולותיו. כמו כן, התפתחויות טכנולוגיות יוצרות עבור המדינות הנאבקות בטרור הזדמנויות חדשות לצד איומים חדשים, כאשר את המאבק העולמי בטרור מסקרים כל העת אמצעי התקשורת המספקים תמונות וקולות מזירות המלחמה לכל בית. במצב מסוג זה, חשופים כוחות ביטחון והממשלות לביקורת מתמדת המשפיעה רבות על אופן פעולתם. התוצאה הישירה של התפתחויות אלו היא שאיפתם של מקבלי ההחלטות להביא לצמצום מרבי של הפגיעה באזרחים ולמזעור הנזקים סביבתיים. כלומר, ההפצצות האסטרטגיות הקלאסיות שמטרתן היתה ליצור נזק רב ככל האפשר והד רועש, משמשות כיום לטובתם של הטרוריסטים, ואילו פעולות חשאיות וממוקדות מתבררות כדרך הפעולה המוצלחת ביותר למאבק בטרור. במסגרת זאת, לא נפקד מקומן של ההפצצות האסטרטגיות, אך היעדים שונו. כך בעוד שבעבר הפצצת תשתיות נתפסה כיוצרת איום על משטר, הרי שכיום מתברר כי דבר זה רק מחזק את השליט הרודן. בהתאם לכך, דרך הפעולה אותה מאמצים כיום צבאות הנאבקים בטרור היא על ידי פגיעה מכוונת באישים בולטים בהנהגת הטרור. גם בתחום זה מוצאת הגיאוגרפיה את ביטויה, אך כאן המקום לציין כי עבודה זו לא עסקה באירועי השנים האחרונות ובכך היא מותירה פתח למחקרים נוספים, שמטרתם תהיה לאתר את השיקולים הגיאוגרפיים ואת מרכזי הכובד האסטרטגיים של הנהגות ארגוני הטרור. |
הפצצות אסטרטגיות במזה”ת-לקחים ממלחמות ישראל
- שם המחבר: יובל כנען
- דצמבר 31, 2020
- אין תגובות
שתפו את המאמר
מנוי
Login
0 Comments
