ליל קיץ 1970 אי שם במרכז הארץ. עוד ערב של טיסות לילה. הפעם בדקוטה של הטייסת, ממרכז הארץ, אל עבר כ 100 מייל דרומית לשארם כשהמשימה מתמצה בפיטרולים, וחזרה הביתה.
אט אט, מתארגן הצוות, שני טייסים, נווט ואלחוטן.
הצצה קלה במבצעים, מעיפים מבט על הלוח, מבט קליל בפ”מ, הנייר לא מזמן נפלט מהטלפרינטר. אבי, קברניט וותיק, איש מילואים בטייסת וטס סדיר באל על, מחליף מספר משפטי נחמדות עם פקידת המבצעים התורנית, באמתלה סתמית. אוספים קצת ניירת, מקיימים תדריך זריז לטיסה, משם עוברים בתאי ההלבשה, ומתארגנים להסעה עם הנהג התורן לעבר הליין. המטוס חונה בריחוק מהטייסת.
בחוץ כבר נופלת העלטה, אנשי הצוות נדחקים לטנדר הסוסיתא הישן, איש איש וציודו האישי כולל המצנח הכבד, מתארגנים על ספסלי הפיברגלס הרעועים של הטנדר. עוד הצצה עייפה מירכתי הטנדר לעבר הנהג אבי, שבאורח פלא תמיד מאחר, והופ אנחנו בדרך. הגענו לליין. בדרך חולפים על פני שורה של דקוטות דוממות, שחונות כאנדרטאות על המסלול. תוך שניות הצוות מנתר מהטנדר ואחד אחד עולים בסולם הקטן למטוס החשוך. באזור הקוקפיט מנצנצים מעט אורות, הניזונים ממקור מתח שמספק מצבר חיצוני. סמוך לפתח הכניסה, מונח לו ארגז קרטון קטן הכולל מספר כיכרות לחם, קפה חם וגבינה למריחה. אבי הקברניט, מעיף מבט חטוף לעבר המזון, ופולט משפט המביע חוסר שביעות רצון מאיכות המזון שהוקצה לטיסה, “את הג’אנק הזה אנחנו צריכים ללעוס ב-7 השעות הבאות?”…
אנשי הצוות תופסים את מקומם בעמדותיהם. הטייסים נקשרים. החנייה הטבעית של הדקוטה על הקרקע, היא בזווית תלולה כלפי מעלה, מציבה את הטייסים במין תנוחה מוזרה ולא טבעית של כלפי מעלה.
(באדיבות עמוס דור)
מתחיל הדיאלוג של הצ’ק ליסט בין הטייסים, עוברים להנעה המייגעת. מניעים מנוע שמאל! המנוע חורק וסובב בעצלתיים, כאילו ממאן לשתף פעולה ולפתע רעם חזק 2 – 3 פיצוצים רועמים והמנוע תופס! משב רוח נעים מההנעה פורץ לתוך חלל תא הטייס. חוזר חלילה עם מנוע ימין. הנווט ירון עדיין נלחם בתנועות מגושמות בקיפול המפות הענקיות של דרום סיני ובודק שוב ניירות וציוד ניווט. עוד הוא מתעסק עם הציוד, לפתע, ניתק המטוס ממקומו ומתחילה הסעה איטית בין המסלולים, בליווי חריקה צורמת המגיעה מאזור הבלמים. חריקה האופיינית לאוירון הזקן, כאילו מבקש לנוח הלילה ולהשתחרר מהטיסה.
הטייסים עוסקים בהרמת והורדת ידיות, מראה אופייני בתפעול הדקוטה, ומקפידים לשמור את המטוס באמצע ציר ההסעה… מסיימים בדיקות מגנטו של המנועים, מתיישרים … ואנחנו באמצע ריצת ההמראה, המנועים למכסימום טורים, וקורעים את דממת הלילה, האוירון הותיק מתיישר לו תוך כדי ריצה כשהזנב עולה למצב אופקי, רץ ואוסף מהירות, קיפול גלגלים והדקוטה שוב באוויר בדיוק באותה הענות ואמינות כפי שעשתה מאז 1935. המטוס פונה אט אט בעצלתיים דרומה ואוספים גובה. מראה מרהיב, מרכז הארץ מוצף בשלל אורות. תשע בערב, האלחוטן דוחף את האף הקטן שמשמאל לעמדת הנווט ומשתחל חזרה לכסא הצר של עמדת האלחוט.
יבבת המנועים הפוחתת, מעידה על הורדת סיבובי המנוע, אנחנו בדרך דרומה לאילת, אח”כ לשארם, הדרך עדיין ארוכה, נתיב יחסית ארוך במטוס מיושן המשייט ב 140 מיל לשעה. המשימה הלילה: פטרול 100 מיל דרומית לשארם. הפעילות צפויה עד 03:00 ואז חזרה לבסיס בלוד. ככל שמדרימים, מתמעטים האורות ואנחנו עם עצמנו. בחלל המטוס, רעש מונוטוני מחריש של המנועים, הכל חשוך מלבד אורות אדומים וצהובים קטנטנים המרצדים ליד עמדת כל איש צוות. תא הטייס מוצף באורות המכשירים השונים, וההצצה מלפנים בין הטייסים לעבר האופק בחזית, מחזקת את תחושת החושך שבחוץ.
מוטי האלחוטן קם ממקומו וניגש לקידמת המטוס, מסיט לאבי את האזניות מאוזן ימין, וצועק לו, לתוך האוזן (עקב הרעש) שהושג קשר תקין עם מרכז השליטה של החיל. אבי שואג לו חזרה.. שאת הקפה הוא מבקש עם כפית סוכר גדושה..”בסדר, אין בעיות” עונה מוטי.
האלחוטן ממוקם מעט מאחורי תא הטייס, לאורך המעבר הצר, יושב על כסא עץ ישן שהתאים לתקן תעופתי של פעם.., עסוק בשידורי המורס, הבוקעים מהאוזניות, ומקיים תקשורת רצופה עם מרכז השליטה במרכז הארץ, התקשורת בתחום הגלים הקצרים (ת”ג) ובשפת המורס.(בשנות הששים זו הייתה עדיין הטכנולוגיה השלטת, שהבטיחה תקשורת לטווחים ארוכים).
מדי פעם רוכן יורם הנווט מעמדתו קדימה אל עבר שני הטייסים, מוודאים איזה פרט בעניין הנתיב ומזג האוויר בנתיב. מאחר וזה ליל ירח, אין בעיה מיוחדת להזדהות, אך ליתר בטחון הנווט יארגן בהמשך גם את ציוד נווט האסטרו, עם הסקסטנט המסורבל (קביעת מיקומנו על ידי קריאת כוונים מהכובכים).
בקוקפיט רוטינה רגילה, שני הטייסים יושבים בתוך תא קטן טייס קטן, קטן מידות, פוקחים עין על הנתיב ומדי כמה דקות, מסתכלים החוצה, פנימה, למפסקים, הורדת ראש לפאנל של נתוני מנוע וחוזר חלילה.
| מוטי האלחוטן בהפסקה, ניגש ורוכן בין אבי וטייס המשנה, …”מה העניינים”…?? , “בסדר” עונה אבי, “היום עברתי בצהרים בין החדרים עם טופס המשכנתא לדירה החדשה והחתמתי את כל מי שהסתובב עם ידיים בכיסים, סה”כ 5 ערבים, סכום לא משהו.. 70,000 לירות..” ..”יצאתי לטיסה כשרותי צריכה ללדת כל רגע, מקווה שהיא תסתדר עם אמא שלה אם יתקפו איזה צירים הלילה”… (באותה תקופה היה מקובל להחתים על משכנתאות את החברה באופן אוטומטי, כולם החתימו את כולם). השעה כבר 01:20 הצוות כבר שעתיים וחצי באוויר, תוך כדי השיחה המתגלגלת, טופח טייס המשנה לאבי על הכתף, וצועק לו.. “ראית את מד לחץ שמן של מנוע ימין?”.. כולם מעיפים מבט לעבר השעון, ואין ספק, לחץ שמן יורד אט אט לכוון התחום האדום.. אבי מוסיף ומעיר..”המכונאי בליין אמר הבוקר שהיו תלונות על המנוע הזה, אבל אמר שיהיה בסדר, זה מנוע שסיים אוברול רק לפני 250 שעות”.. אבי הקברניט חוכך בדעתו ואומר שאם גם אחרי הורדת סל”ד במנוע הבעייתי לחץ השמן לא יתייצב הוא מדומם את המנוע ועושה לו הנצה. (כשמדוממים מנוע עם מדחף, מקובל לייצב את זוית המדחף לכוון הרוח, למניעת גרר מיותר). עוד הם מתייעצים ביניהם, הידיים של אבי מתיישבות על המצערת כשהוא מוריד לאחור את הידית, לפתע סף הרעש מצד ימין נעלם, אנחנו עם מנוע שמאל בלבד…אבי, רוכן לאחור ופוקד לאלחוטן: “מוטי דווח עכשיו למבצעים בקשר, ואבי תן לי נ.צ. וכוון חזרה לאילת”.. אוטומטית איש איש לעבודתו, אנחנו בגובה 8000 רגל 100 מייל דרומית לשארם רחוקים באופן לא סימפטי מהשדה הקרוב ביותר שהוא שארם. תחושה לא נעימה על מנוע אחד מעל ים סוף ורחוקים מהבית. עוד המחשבות רצות, אבי קורא לנווט ומבקש שילך אחורה ויבדוק את ציוד ההצלה, שכולל סירת הצלה מתנפחת לכל הצוות, מצנחים, ו”גיבסון גירל” (ציוד המיועד לנחיתת חרום בים, המשדר אות מצוקה, ומופעל מתוך סירת הצלה). המטוס עם הפנים צפונה, הנמכה לגובה 7000 רגל,כולם בתמונה, כולל הבקר. שומעים שאבי בקשר עם המגדל בשארם ומעדכן אותו לגבי המצב ואפשרות שננחת באילת, הכל לפי שיקולי הקברניט והתפתחות העניינים… אבי לטייס משנה..”ראית איזה חרא של לילה, לא מספיק שרותי בחודש תשיעי, ואני במקום לשבת לידה תלוי אי שם מעל ים סוף ויושב לי עם מנוע אחד דפוק”.. “לא נורא” עונה טייס המשנה הצעיר, “יהיה בסדר”!. הצוות יושב לו מכווץ מעט בכיסאות, בסך הכל אוירון מיושן אבל מאד אמין, יכול להחזיק בבטחה על מנוע אחד. אבל מנוע אחד זה מנוע אחד. לא יעזור כלום. יורם הנווט מתהלך לו הלוך וחזור במעבר הצר לכוון הטייסים, כשהוא דוחף את הראש מדי פעם ומצמיד אותו אל השמשה עם חיפוי של יד ימין, מנסה למצוא איזה נקודת אור או קפל של אדמה על מנת להזדהות. אילת על האף ותוך כמה דקות אנחנו חולפים מעליה צפונה, עושים הערכת מצב ומחליטים לסחוב את המטוס עד הבית. ככל שמצפינים, ההרגשה משתפרת ומחכים בסבלנות, בעוד המטוס מקרטע במהירות 120 מיל לשעה. מדדים את כל הנגב עד פאתי באר שבע על מנוע אחד.., שוב שלל אורות של הנגב הצפוני, תושבי מדינת ישראל ישנים שנת ישרים. אנחת רווחה של הצוות בגישה לנחיתה בלוד, עשינו את זה על מנוע אחד כל הדרך משארם. נוגעים במסלול 29 בלוד, נחיתה מושלמת על מנוע אחד. 04:00 בבוקר. ברמקול בוקע קול מוכר.. “אתרוג מאפס אפס”.. “שומע היטב” אבי עונה, …”מזל טוב, יש לך בן”… * המחבר היה אלחוטן אויר בטייסת 103 ובטייסת 120 |
| לייבסיטי – בניית אתרים |
ע
